מתאימפחד../images/Emo70.gif - מס´ 2
הסיפור שלנו היום הוא על מתבגרת, שמה שיר. שיר אוהבת להיות לבד, זה לא אומר שהיא לא מקובלת, אבל היא אוהבת להיות עם עצמה, לחשוב מחשבות, ולנתח את חיי היומיום. אבל כמובן, בגלל ששיר מקובלת, יש לה הרבה חברות. איתן היא תלך לטיול השנתי, היערך בעוד שבוע. אבל רק שתדעו, שאפילו עם הסיפור הזה שקרה באמת מלפני שנה, לא נשמע הגיוני, אתם צריכים לדעת, שזה סיפור - על גבול דימיון ומציאות. "אני רצה!! אני צריכה לברוח ממנו!! יותר מהר היא שומעת צרחה!!... אני צריכה להמשיך לרוץ!!! מור?? איפה מור??"מתנשמת שיר. "אל תיגע בי!! לאא!! מה אתה רוצה ??... להמשיך לרוץ!! לברוח!!" אאאאאאההה!!!! שיר בולעת רוק ומזיעה. 1 בלילה, שיר יורדת למטה אחרי שחלמה את החלום, שחוזר וחוזר על עצמו כבר שבוע. היא מילאה לעצמה כוס מים, ועוד כוס, ועוד אחת. היא נרגעה קצת יותר, והלכה לשבת לנוח על הספה. 2 מטר ממנה, שם נמצא חלון הזכוכית הגדול של הסלון/גינה, נשמעה דפיקה על הזכוכית! שיר נבהלה לרגע, והסתכלה על הגינה, בדקה שהחלון זכוכית נעול והתקרבה להסתכל. היא לא ראתה כלום בגלל שבגינה לא היה אור, אז הדליקה את האור בגינה. לקח לו כמה שניות להידלק, אבל לא ראתה שום דבר חשוד, מוזר או שונה חוץ מהצל של עצמה. אבל אחרי שניה של מחשבה, בעצם לא הבינה למה רואים את הצל שלה, הרי בבית אין שום אור שמאיר מאחורייה. היא לקחה סיכון, והרימה יד. - הצל לא זז. היא צרחה ועלתה לאביה למעלה, ולא, זה לא היה חלום! אביה ירד הישר למטה, אבל הצל כבר נעלם, ואפילו גם האזעקה לא נשמעה. יום למחרת שיר סיפרה לחברותיה בתיכון על הלילה הקשה שעברה. היא עדיין לא הבינה מה זה היה, או שזה היה פשוט תעתוע של לילה. החבר של שיר, דור, לא הגיע לבי"ס באותו יום. אף אחד לא ידע למה, אפילו לא שיר. כך עברו יום, יומיים, ואף אחד לא ידע מה קרה לדור. - אולי זה נשמע קצת מוזר למה פתאום דאגו לו כל כך, אבל זה היה משהו שאי אפשר להסביר. באותו יום, 3 ימים לפני הטיול השנתי, שיר באה לבקר בביתו. היא דפקה בדלת, ואמא שלה פתחה לה את הדלת. בלי מילה שהוציאה שיר, אמו אמרה לה, "תכנסי". שיר הרגישה מוזר ממה שהולך שם, במיוחד שראתה את נר הזיכרון על המדף. ושיר היא לא ילדה תמימה, ישר עצרה ושאלה: "מה קרה לו?" "הוא התאבד". "הוא פשוט, התאבד". "ביום הכי שמח בחיו, בלי שום סיבה מוצדקת, בלי שום תירוץ לא מוצדק, הוא התאבד". האם התחילה לבכות בחזרה. שיר יצאה במהירות מהבית וחזרה לביתה כאשר דמעות בעייניה. לפתע בלי שום דחף עצמי, שיר התמוטטה על הכביש! עצמה עיינים ודמיינה ילדה על הנדנדה ושיח מאחוריה. ובשיח יש צללית נורא לא ברורה, שרואים רק מקרוב, שדחפה את הנדנדה קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. שיר התעוררה לאחר זמן קצר, הרי היא שוכבת באמצע הכביש, והיא רואה מכונית מתקרבת אליה מרחוק. שיר מנסה לקום אך לא מצליחה. כאילו מישהו מכריח אותה להישאר לשכב שם! היא מנסה שוב אך ללא הצלחה, היא נאבקת בעצמה, המכונית מתקרבת, שיר שומעת את ציצוף המכונית אבל היא לא מצליחה לקום חוץ מלזחול באיטיות. היא צועקת לעזרה , צורחת את נשמתה, המכונית עדיין מצפצת מקרוב מאוד, שיר מצליחה לקום, זזה מהר, נופלת על המדרכה והמכונית עוברת על פנייה במהירות. שיר הרגישה שמשהו קורה לה, הרגישה שמישהו רוצה משהו ממנה, אבל לא ידעה למה, מה, מי, וכל דבר אחר. יום לאחר מכן, ערב לפני היציאה מחר לטיול השנתי, שיר התלבטה אם ללכת או לא. זאת הייתה החלטה קשה ובחירה מסוכנת, אבל שיר בחרה ללכת לטיול השנתי. הטיול תוכנן ליומיים אבל מסיבה לא ידועה, כל האנשים בכתה ובוועד הורים הצביעו על שלושה ימים. וכך היה. האוטובוס בו שירי הייתה עם כל חבורתייה הגיע ליער. כשכולם הגיעו ליער, אמרו להם שבגלל שהיער גדול, ואתם בוגרים, אנחנו נותנים מפה לכל אחד כאן, והוא צריך להתמאצות ביער בכל נקודה שונה, עם חבריו. לפי המפה תוכלו לדעת איפה תרצו להקים אוהל, ולאן ללכת כשנגמר הטיול. כולם קיבלו מפות, ושוחררו לטייל ביער. אחרי האוכל, ואחרי הטיול וההתמצאות ביער, שיר ו-2 חברותייה הקימו אוהל. זה היה בשעה 9 בלילה. כבר החשיך, כולם היו עייפות וטרודות, והלכו לישון. שיר פחדה, ואז נזכרה בחלום שלה, על האיש שרודף אחריה ביער. וכמובן, חלמה את אותו חלום שוב. היא התחילה לצרוח באוהל, חברותייה נבהלו והעירו אותה מהסיוט. שיר קמה מזיעה וסיפרה להן מה קרה לה בימים האחרונים. ובאמצע ששיר מסבירה להם על החלום, הם שומעות רעש של אבנים קופצים מסביב לאוהל. הם שומעות דריכות של בן אדם ורואות צללים של איש מסביב לאוהל. הם כולם לחשו לעצמם שזה בטח איזה פריק מהכתה שרוצה להבהיל אותם, אבל אף אחת לא יצאה. כולם ניסו להישאר רגועות עד הבוקר. יום 2 בטיול השנתי וכולן קמו מוקדם לטיול נחמד מסביב ליער. אבל קבוצת מתבגרות לא תעשה כזה דבר אז מסביב לכל הטיול נחמד שלהם הם הלכו להסתובב עם אנשים אחרים. בשעה 6 בערב כולם נאספו יחד, וגילו שהמפות של כולם נעלמו. הם החליטו ללכת לכיוון שכל אחת באה ממנו, אז התפצלו וכל אחת הלכה לכיוון אחר. אחרי חצי שעה כולם נפגשו באותה נקודה. הם היו מבולבלות. לא הבינו מה הולך כאן מסביב והחליטו להקים אוהל במקום הזה לפני שיחשיך. שיר אמרה להם שזה הלילה האחרון כאן, ומחר הם חוזרים הביתה, ומקסימום אם הם יאבדו ביער הם יכולים להתקשר למישהו, יש להם פלאפון. הם הלכו לישון ב10 בלילה, אז נשמעו קולות מן היער. הם לא ראו צללית פשוט שמעו קולות. לשירי כבר מאוד נמאס ממה שקורה, אז היא קמה, ואומרת לחברותיה שאם היא לא חוזרת עוד שעה שיתקשרו למרכזת. אף אחת לא רצתה ללכת איתה, אז כולן שתקו. שירי יצאה החוצה והתחילה להסתובב מסביב לאוהל, כדי שלא תלך לאיבוד. היא קראה: "הלו?" - "אורי אם זה אתה אני אכסח לך את התחת!!" והיה הד בכל המקום. לאחר 5 דקות של סיבובים סביב האוהל שירי שמה לב שהאוהל נעלם. היא התחילה להיכנס ללחץ והחליטה לחזור על עקבותיה. היא ראתה שזה לא עובד, והחליטה ללכת לאן שהיא מרגישה. היא התחילה להיות בלחץ, זה אף פעם לא קרה לה. היא התחילה לרוץ כשהיא ממש רצתה להגיע למישהו שיעזור לה ובלי ששמה לב התנגשה באחת החברות שלה. חברה שלה אמרה לה שמישהו רודף אחריהם כבר חצי שעה ונאבד להם הפלאפון. היא אמרה לשיר, "מהר!! רוצי איתנו" והעבירה לה פנס ליד בלי שום סיבה. שיר שמעה את הצעדים הכבדים והתחילה לרוץ בבהלה מוחלטת. הם כבר רצו יותר מעשר דקות. הן לא ידעו איך יוכלו לצאת מכל העניין. שיר צועקת למור להמשיך לרוץ שכבר לא רואה אותה בצל, העניינים התחילו להתחמם ובאמת. ואז שירי נזכרה בחלום שלה ואמרה לעצמה, "זה היה אמור לקרות" "זה היה אמור לקרות". לפתע הרגישה מישהו נוגע בה וצרחה: "אל תגיע בי!!" "לאא!!!" מה אתה רוצה...??" היא הייתה נואשת. שיר פנתה הצידה והתחילה לרוץ נגד הזרם. התחיל להיות יותר שקט באיזור שבו היא נמצאת והיא הפסיקה לרוץ. שיר לא רצתה לשבת לנוח לפני שהזר יתפוס אותה. אז המשיכה ללכת מתנשמת. בלי שום ציפייה לדבר כזה שהיא תראה, היא ראתה נדנדה. ככה סתם באמצע היער. היא בחנה את הנדנדה, מרחוק ומקרוב. והחליטה לשבת עליה. אפילו שאין שום סיבות לזה שהיא תשב על הנדנדה אבל היה לה דחף לעשות את זה. הנדנדה התחילה להתנדנד מעצמה. ואז שירי נזכרה בחלום שלה, החלום שחלמה בזמן שהיא שכבה על הכביש, על הילדה והנדנדה, והצל שמזיז את הנדנדה קדימה, ואחורה. קדימה, ואחורה. שיר נפלה מדחיפות הנדנדה וצרחה! היא הדליקה את הפנס שהיה בידה והדליקה אותו לכיוון השיח מאחורי הנדנדה. אז ראתה צל של בן אדם המתקרב אליה. שיר זוחלת לאחור, לא מצליחה לקום, כמו באותו יום ששכבה על הכביש, והאיש תקף אותה. החברות שמעו צרחות. הם ידעו שזאת שירי, אבל לא היו בטוחות שהיא מתה, זה לא היה נראה הגיוני, במיוחד אחרי שמצאו את האוהל. בבוקר שאחרי, החברות מצאו את הפלאפונים שלהן מסודרים בשורה על סלע ליד האוהל, ואז ראו שכתוב על הפלאפון הימיני "שיר", ועל הפלאפון השמאלי "מתה." החברות מצאו את נקודת המפגש ודיווחו על מה שקרה להן אתמול בלילה. שוטרים באו, ועשו חיפושים בכל היער, וראו את שיר מתה, תלויה על הנדנדה. "זה היה אמור לקרות" "זה פשוט היה אמור לקרות."
התחילו - עכשיו!!
