מתאימפחד
- פותח הנושא scooby4
- פורסם בתאריך
אוי הזכרת לי !
גם לי יש פחד גבהים, ממש נורא.... רק אם אני יודע שאני בטוח לא יפול, אני כאילו, עושה את המשהו הזה שקשור עם הגובה.... אבל נגיד במרפסות גבוהות, אני אף פעם לא הלכתי עד הקצה, תמיד פוחד להסתכל למטה....
וד"א, אני כבר התחלתי לכתוב את הסיפור, ביינתים הסיפור ממש טוב, אבל יש לי מלא שיעורים, ואני יותר מתמקד בבית הספר עכשיו, אז יקח לי כמה זמן, אז בבקשה אל תאשימו אותי. ותודה לכולם שחלקו את הפוביות שלהם איתי, אני אכניס כל פוביה אפשרית לסיפור.
עכשיו אני ממשיך אותו...
גם לי יש פחד גבהים, ממש נורא.... רק אם אני יודע שאני בטוח לא יפול, אני כאילו, עושה את המשהו הזה שקשור עם הגובה.... אבל נגיד במרפסות גבוהות, אני אף פעם לא הלכתי עד הקצה, תמיד פוחד להסתכל למטה....
סיימתי את הסיפור - יצא נפלא ../images/Emo70.gif
לדעתי זה אחד מהסיפורים הכי טובים של מתאימפחד!!! חובה לקרוא, הסיפור הכי טוב שכתבתי!!! מתאימפחד – עונה 2 - מהדורה 3 הצלצול המשעמם של בית הספר נשמע, ילדי כיתות ט´ יצאו להפסקה, ובניהם, ירון, תומר, דור והדר. הם היו החבורה מס´ 1 בעולם. שום דבר לא היה יכול להפריד בניהם, הם היו כולם המלכים של השכבה. ירון, היה האיינשטיין של הכתה. אין שום מקצוע שלא קיבל 100 במבחנים, ואין שום מקצוע שההתנהגות שלו מתחת ל95. תומר היה הבן אדם הכי נחמד שאפשר לחלום עליו, אין ילד שלא חבר שלו, ואין ילדה שלא רוצה להיות חברה שלו, חוץ מהדר כמובן, שהיא כבר חברה דור. הזוג הכי מושלם של השכבה. היחסים שלהם הם מעל ומעבר. הם כבר התנשקו בציבור יותר מפעם, ומי יודע מה קורה מתחת לסדינים. אבל בוא לא נגלוש מהנושא, החבורה הייתה חבורה מושלמת. אז, החבורה יצאה להפסקה, והם כרגיל, הלכו למקום המפגש הקבוע שלהם, מאחורי חדר האחות, בחורשה. ירון מנהיג הקבוצה, החל להרצות לחבורה על השעמום בבית הספר בזמן האחרון. הוא אמר שהם צריכים לעשות משהו בנדון, ולהעסיק את עצמם בדברים יותר מאתגרים ומעניינים. דור אמר שאולי כדאי שהם ילכו לסרט, אבל זה בלתי אפשרי כמובן, כאשר אתם הילדים היחידים שצפיתם כבר בכל הסרטים שיש. תומר אמר שאפשר ללכת ללונה פארק, אבל הייתה בעיה אחת קטנה – הם לא בני חמש. אבל אז, הדר, חשבה על רעיון פראי במיוחד, שאני מקווה שיבהיר לכם את אישיותה. הרעיון היה ללכת לבית הנטוש מול בית הספר. כן כן, "מה ששמעתם" היא אמרה. ואז הם החליטו שהם יעשו זאת. ביום שישי הקרוב ב9 בלילה, שאף אחד לא יראה. עכשיו, אני לא רוצה לגלוש מהנושא עוד פעם, אבל רק כדי שיהיה לכם קצת ידע: הבית הנטוש – רחוב הרצל 23. 1973, משפחה של 3 אנשים התגוררה בבית הזה. הבעל רצח את האישה והתאבד לאחר מכן, ומתי שבנם בן ה23 שמע את זה, הלך עם אשתו לביתם, ורצח אותה גם. הבן לא התאבד לאחר מכן, נתפס, והיה בכלא 24 שנה. בשנת 91 ברח מהכלא, ואף אחד לא מצא את עקבותיו. מאותה שנה גם היו הרבה רציחות בקרב הבית, אבל אחרי מספר חיפושים ארוכים אף שוטר לא מצא טביעת אצבע אחת ממנו. יש אנשים האומרים שהוא מת, אומרים שאין סיכוי שהוא יהיה בחיים אחרי טראומה כזו. ויש האומרים שהוא חי וקיים רק מהרוע שנמצא בתוך גופו, מהטראומה שקרתה לו בשנת 73´. יום שישי הגיע. החבורה החלה להתארגן לכבוד אותו מפגש מיוחד, אשר מצריך הרבה כוח נפשי, והרבה אומץ. ירון חיפש כל מידע אפשרי שיש, בערך מה שהזכרתי בפסקה הקודמת, והשאר פשוט, התלבשו יפה. 9 בלילה, כולם ליד הבית הנטוש המפורסם. ירון סיפר לחבורה את כל החומר שמצא, ואף אחד לא זלזל במה ששמע, או לא הקשיב. כולם היו בלחץ. ירון אמר: "טוב חברה, אז לפני שנכנס אני רוצה לכתוב על הדף הזה כל מיני פוביות שיש לכם, רק כדי שנהיה מוכנים לכל מקרה שיש." אז ירון כתב את הפוביה שלו ראשון, הפוביה שלו הייתה פחד ארכנופוביה, פחד מעכבישים. הוא העביר את הדף לדור. דור כתב שהפחד שלו הוא פחד ממראות. דור העביר את הדף לחברתו, הדר. הדר כתבה את הפחד שלה, פחד גבהים. העבירה את הדף לתומר. הוא כתב את הפחד שלו, הפחד ממקומות סגורים. הדף חזר לירון, והוא הודיע רשמית: "בוא נכנס." "מי נכנס ראשון?", אמרה הדר. ואז כמובן שמעו את הצעקה מחברה האמיץ דור, "אני!" הוא אמר. אז כולם הסתדרו בשורה והחלו להיכנס לבית. דור פתח את הדלת, ונכנס פנימה. כך כל החבורה, ורק בשנייה שנכנסו ידעו שיש משהו מוזר בבית. מבחוץ הוא נראה מאוד קטן, עכשיו שהם נכנסו אליו, ראו שהבית הוא בעצם, מן בית פאר, למרות שהוא נטוש. בית מאוד גדול, עם הרבה שטח מת, מה שמפחיד הרבה אנשים, במיוחד כאלה עם פוביות, שזה היה הדבר המשותף לחבורה. ירון אמר: "כנראה שהבית לא כל כך קטן כמו שחשבנו. אני חושב ש…כדאי שנתפצל." הדר ישר צעקה "לא!", "אני לא הולכת לשום מקום בלי דורו´ש שלי…". אז ירון הגיב ואמר: "בסדר. נתפצל לשניים. אני ותומר, את ודור." תומר אמר: "יופי, חשבתי שאני אגמור לבד…" וחייך עם זיעה בפניו. ירון אמר: "טוב, אז אני ותומר נשאר בקומה הזאת. ואת ודור תעלו למעלה, ותראו עם יש גם עליית גג. אנחנו נחפש כבר את המרתף." הדר הסכימה, ואמרה שיש לה רק שאלה אחת לפני שיתפצלו. והיא שאלה: "אתם חושבים שהרוצח פה?" כולם עמדו המומים מהשאלה, והדממה שלהם גברה על שקט הבית. ולפתע, כל נורות הבית דלקו באותה שנייה. כולם הסתכלו, הרהרו ופחדו במחשבותיהם, והנורות כבו. כולם הסתכלו אחד על השני, והתפצלו. דור והדר עלו למעלה. המדרגות חרקו. הדר אמרה לדור, תעלה לפני, אני פוחדת. דור הרגיע אותה; הניע תנועת כן בראשו, וחיבק אותה בזרועותיו המחממות. כשהגיעו שניהם למעלה, חיפשו דברים מעניינים שהם יכלו למצוא בחדרים. הם מצאו ספרים, פסלים, ציורים. אפילו תמונות של המשפחה עצמה, שכמובן הבהילו אותם, בדרך משונה כזאת. הדר שאלה את דור: "אתה לא חושב שזה רע, מאוד רע, לפרוץ לבית של משפחה מתה…, ולחטט להם בדברים?", ואז, למרבה הפלא, או למרבה הפחד, האורות דלקו שנית. הדר נדהמה שוב, ושאלה: "ואתה לא חושב שזה מוזר שהנורות נדלקות ככה סתם?", והנורות כבו. דור אמר להדר בלחץ: "הדר, האורות האלה לא נראות לי סימן טוב." סגר את המגירה בה חיטט, לקח את ידה ואמר לה: "בוא נצא מפה, אני כבר מריח את הרוצח.", הדר משכה את ידה מידו ואמרה לו שזה לא יכול להיות, שהרוצח מת כבר ממזמן. דור צעק עליה: "אז אני לא חושב כך!". אז הדר, הסתכלה עליו בעיניה הכחולות והנועזות, חייכה חיוך קטן, נתנה לו את שתי ידיה, התקרבה אליו קרוב, ונתנה לו את נשיקת חייהם. דור כמובן הלך על זה ושיתף פעולה. השניים נצמדו אחד לשני ברגע של להט, כמו סצנה מהסרטים. הדר משכה אותו מהחדר, והלכה לחדר ההורים, שם נמצאת המיטה הגדולה. הדר נשכבה על המיטה, כך גם דור, והשניים החלו להתמזמז בשקט. לאחר מכן, החלו לפשוט את בגדיהם. דור הוריד את חולצתו, הפשיט את הדר, כך שנשארה רק בלבניה. אבל אז, ברגע התשוקה הנצחי הזה, שמעו את ארון החדר נסגר בחוזקה. הדר שואלת בלחץ: "מה זה היה?, מה זה היה!", דרשה לדעת. דור אמר, "אני חושב שהדלת של הארון נסגרה.", "ללכת לבדוק מה זה?", אמר דור בקול מתוח. והדר ענתה לו: "אממ…, לא יודעת.", אמרה בתמימות., "אני אבדוק", אמר דור בחיוך רחב. אז דור הלך בשקט לכיוון הארון. באותו זמן גם הסתכל על המראה שעל הארון, וידע שיש לו פוביה ממראות. אבל בגלל שחברה שלו נמצאת אותו, הוא ניסה להתגבר על הפחד שלו. ככל שהוא התקרב יותר ויותר, השקט גבר, יותר ויותר. הוא נגע באצבעותיו בארון, ופתח אותו במהירות. הוא ראה שחור, הוא ראה ארון ריק. הלב שלו חזר לפעמותיו הרגילות, דור הסתובב להדר ואמר: "הכול בסדר." סגר את הארון, הסתכל על המראה ושוב החל להזיע ולבלוע רוק. לפתע, המראה נשברה ודמות שחורה ונוראה יצאה מהארון, שלפה את הסכין, ודור הפך להיסטוריה. דור נרצח. הדר החלה לבכות ולצרוח, ידעה שהיא הבאה בתור. הרוצח הסתכל עליה, עם גלימתו השחורה, ועיניו הבלתי נראות בחושך. והלך במהירות לתפוס אותה. הדר קמה מהמיטה כשהיא בלבניה. וניסתה לברוח, אבל הרוצח הרבה יותר מהיר ממנה, תפס אותו והפיל אותה בחוזקה לרצפה. תפס את רגלה ומשך אותה לכל אורך המסדרון. הדר דפקה עם ידיה על הרצפה בקומה, כך שירון ותומר ישמעו, אבל הם היו במרתף ולא יכלו לשמוע כלום. כדי להשתיק את הדר הרוצח לקח את סכינו וחתך את החלק התחתון של רגלה הימינית. הדס צרחה מרוב כאב וייסורים. אז הרוצח גרר אותה לכל אורך מדרגות עליית הגג, וכשהגיע לשם, תפס אותה והחל לדקור אותה. הפשיט את בגדיה והחל להוציא ממנה את כל הדם, וגם באותו זמן, נהנה מלאנוס אותה. הדר המסכנה המשיכה לצרוח ככל יכולתה, אבל למהרה תפס אותה, כשהיא גוססת למוות, הרים אותה בחלון עליית הגג, כדי שהיא תראה את הגובה. הדר נבהלה וניסתה לברוח מידיו, אך לא הצליחה בגלל כאביה המרובים. היא עצמה את עיניה והרוצח זרק אותה כמו שזורקים חתיכת נייר על המדרכה. הדר הפכה להיות היסטוריה גם, הדר נרצחה גם. עכשיו לרוצח היו עוד 2 עבודות להשלים. המשך בהודעה הבאה...
לדעתי זה אחד מהסיפורים הכי טובים של מתאימפחד!!! חובה לקרוא, הסיפור הכי טוב שכתבתי!!! מתאימפחד – עונה 2 - מהדורה 3 הצלצול המשעמם של בית הספר נשמע, ילדי כיתות ט´ יצאו להפסקה, ובניהם, ירון, תומר, דור והדר. הם היו החבורה מס´ 1 בעולם. שום דבר לא היה יכול להפריד בניהם, הם היו כולם המלכים של השכבה. ירון, היה האיינשטיין של הכתה. אין שום מקצוע שלא קיבל 100 במבחנים, ואין שום מקצוע שההתנהגות שלו מתחת ל95. תומר היה הבן אדם הכי נחמד שאפשר לחלום עליו, אין ילד שלא חבר שלו, ואין ילדה שלא רוצה להיות חברה שלו, חוץ מהדר כמובן, שהיא כבר חברה דור. הזוג הכי מושלם של השכבה. היחסים שלהם הם מעל ומעבר. הם כבר התנשקו בציבור יותר מפעם, ומי יודע מה קורה מתחת לסדינים. אבל בוא לא נגלוש מהנושא, החבורה הייתה חבורה מושלמת. אז, החבורה יצאה להפסקה, והם כרגיל, הלכו למקום המפגש הקבוע שלהם, מאחורי חדר האחות, בחורשה. ירון מנהיג הקבוצה, החל להרצות לחבורה על השעמום בבית הספר בזמן האחרון. הוא אמר שהם צריכים לעשות משהו בנדון, ולהעסיק את עצמם בדברים יותר מאתגרים ומעניינים. דור אמר שאולי כדאי שהם ילכו לסרט, אבל זה בלתי אפשרי כמובן, כאשר אתם הילדים היחידים שצפיתם כבר בכל הסרטים שיש. תומר אמר שאפשר ללכת ללונה פארק, אבל הייתה בעיה אחת קטנה – הם לא בני חמש. אבל אז, הדר, חשבה על רעיון פראי במיוחד, שאני מקווה שיבהיר לכם את אישיותה. הרעיון היה ללכת לבית הנטוש מול בית הספר. כן כן, "מה ששמעתם" היא אמרה. ואז הם החליטו שהם יעשו זאת. ביום שישי הקרוב ב9 בלילה, שאף אחד לא יראה. עכשיו, אני לא רוצה לגלוש מהנושא עוד פעם, אבל רק כדי שיהיה לכם קצת ידע: הבית הנטוש – רחוב הרצל 23. 1973, משפחה של 3 אנשים התגוררה בבית הזה. הבעל רצח את האישה והתאבד לאחר מכן, ומתי שבנם בן ה23 שמע את זה, הלך עם אשתו לביתם, ורצח אותה גם. הבן לא התאבד לאחר מכן, נתפס, והיה בכלא 24 שנה. בשנת 91 ברח מהכלא, ואף אחד לא מצא את עקבותיו. מאותה שנה גם היו הרבה רציחות בקרב הבית, אבל אחרי מספר חיפושים ארוכים אף שוטר לא מצא טביעת אצבע אחת ממנו. יש אנשים האומרים שהוא מת, אומרים שאין סיכוי שהוא יהיה בחיים אחרי טראומה כזו. ויש האומרים שהוא חי וקיים רק מהרוע שנמצא בתוך גופו, מהטראומה שקרתה לו בשנת 73´. יום שישי הגיע. החבורה החלה להתארגן לכבוד אותו מפגש מיוחד, אשר מצריך הרבה כוח נפשי, והרבה אומץ. ירון חיפש כל מידע אפשרי שיש, בערך מה שהזכרתי בפסקה הקודמת, והשאר פשוט, התלבשו יפה. 9 בלילה, כולם ליד הבית הנטוש המפורסם. ירון סיפר לחבורה את כל החומר שמצא, ואף אחד לא זלזל במה ששמע, או לא הקשיב. כולם היו בלחץ. ירון אמר: "טוב חברה, אז לפני שנכנס אני רוצה לכתוב על הדף הזה כל מיני פוביות שיש לכם, רק כדי שנהיה מוכנים לכל מקרה שיש." אז ירון כתב את הפוביה שלו ראשון, הפוביה שלו הייתה פחד ארכנופוביה, פחד מעכבישים. הוא העביר את הדף לדור. דור כתב שהפחד שלו הוא פחד ממראות. דור העביר את הדף לחברתו, הדר. הדר כתבה את הפחד שלה, פחד גבהים. העבירה את הדף לתומר. הוא כתב את הפחד שלו, הפחד ממקומות סגורים. הדף חזר לירון, והוא הודיע רשמית: "בוא נכנס." "מי נכנס ראשון?", אמרה הדר. ואז כמובן שמעו את הצעקה מחברה האמיץ דור, "אני!" הוא אמר. אז כולם הסתדרו בשורה והחלו להיכנס לבית. דור פתח את הדלת, ונכנס פנימה. כך כל החבורה, ורק בשנייה שנכנסו ידעו שיש משהו מוזר בבית. מבחוץ הוא נראה מאוד קטן, עכשיו שהם נכנסו אליו, ראו שהבית הוא בעצם, מן בית פאר, למרות שהוא נטוש. בית מאוד גדול, עם הרבה שטח מת, מה שמפחיד הרבה אנשים, במיוחד כאלה עם פוביות, שזה היה הדבר המשותף לחבורה. ירון אמר: "כנראה שהבית לא כל כך קטן כמו שחשבנו. אני חושב ש…כדאי שנתפצל." הדר ישר צעקה "לא!", "אני לא הולכת לשום מקום בלי דורו´ש שלי…". אז ירון הגיב ואמר: "בסדר. נתפצל לשניים. אני ותומר, את ודור." תומר אמר: "יופי, חשבתי שאני אגמור לבד…" וחייך עם זיעה בפניו. ירון אמר: "טוב, אז אני ותומר נשאר בקומה הזאת. ואת ודור תעלו למעלה, ותראו עם יש גם עליית גג. אנחנו נחפש כבר את המרתף." הדר הסכימה, ואמרה שיש לה רק שאלה אחת לפני שיתפצלו. והיא שאלה: "אתם חושבים שהרוצח פה?" כולם עמדו המומים מהשאלה, והדממה שלהם גברה על שקט הבית. ולפתע, כל נורות הבית דלקו באותה שנייה. כולם הסתכלו, הרהרו ופחדו במחשבותיהם, והנורות כבו. כולם הסתכלו אחד על השני, והתפצלו. דור והדר עלו למעלה. המדרגות חרקו. הדר אמרה לדור, תעלה לפני, אני פוחדת. דור הרגיע אותה; הניע תנועת כן בראשו, וחיבק אותה בזרועותיו המחממות. כשהגיעו שניהם למעלה, חיפשו דברים מעניינים שהם יכלו למצוא בחדרים. הם מצאו ספרים, פסלים, ציורים. אפילו תמונות של המשפחה עצמה, שכמובן הבהילו אותם, בדרך משונה כזאת. הדר שאלה את דור: "אתה לא חושב שזה רע, מאוד רע, לפרוץ לבית של משפחה מתה…, ולחטט להם בדברים?", ואז, למרבה הפלא, או למרבה הפחד, האורות דלקו שנית. הדר נדהמה שוב, ושאלה: "ואתה לא חושב שזה מוזר שהנורות נדלקות ככה סתם?", והנורות כבו. דור אמר להדר בלחץ: "הדר, האורות האלה לא נראות לי סימן טוב." סגר את המגירה בה חיטט, לקח את ידה ואמר לה: "בוא נצא מפה, אני כבר מריח את הרוצח.", הדר משכה את ידה מידו ואמרה לו שזה לא יכול להיות, שהרוצח מת כבר ממזמן. דור צעק עליה: "אז אני לא חושב כך!". אז הדר, הסתכלה עליו בעיניה הכחולות והנועזות, חייכה חיוך קטן, נתנה לו את שתי ידיה, התקרבה אליו קרוב, ונתנה לו את נשיקת חייהם. דור כמובן הלך על זה ושיתף פעולה. השניים נצמדו אחד לשני ברגע של להט, כמו סצנה מהסרטים. הדר משכה אותו מהחדר, והלכה לחדר ההורים, שם נמצאת המיטה הגדולה. הדר נשכבה על המיטה, כך גם דור, והשניים החלו להתמזמז בשקט. לאחר מכן, החלו לפשוט את בגדיהם. דור הוריד את חולצתו, הפשיט את הדר, כך שנשארה רק בלבניה. אבל אז, ברגע התשוקה הנצחי הזה, שמעו את ארון החדר נסגר בחוזקה. הדר שואלת בלחץ: "מה זה היה?, מה זה היה!", דרשה לדעת. דור אמר, "אני חושב שהדלת של הארון נסגרה.", "ללכת לבדוק מה זה?", אמר דור בקול מתוח. והדר ענתה לו: "אממ…, לא יודעת.", אמרה בתמימות., "אני אבדוק", אמר דור בחיוך רחב. אז דור הלך בשקט לכיוון הארון. באותו זמן גם הסתכל על המראה שעל הארון, וידע שיש לו פוביה ממראות. אבל בגלל שחברה שלו נמצאת אותו, הוא ניסה להתגבר על הפחד שלו. ככל שהוא התקרב יותר ויותר, השקט גבר, יותר ויותר. הוא נגע באצבעותיו בארון, ופתח אותו במהירות. הוא ראה שחור, הוא ראה ארון ריק. הלב שלו חזר לפעמותיו הרגילות, דור הסתובב להדר ואמר: "הכול בסדר." סגר את הארון, הסתכל על המראה ושוב החל להזיע ולבלוע רוק. לפתע, המראה נשברה ודמות שחורה ונוראה יצאה מהארון, שלפה את הסכין, ודור הפך להיסטוריה. דור נרצח. הדר החלה לבכות ולצרוח, ידעה שהיא הבאה בתור. הרוצח הסתכל עליה, עם גלימתו השחורה, ועיניו הבלתי נראות בחושך. והלך במהירות לתפוס אותה. הדר קמה מהמיטה כשהיא בלבניה. וניסתה לברוח, אבל הרוצח הרבה יותר מהיר ממנה, תפס אותו והפיל אותה בחוזקה לרצפה. תפס את רגלה ומשך אותה לכל אורך המסדרון. הדר דפקה עם ידיה על הרצפה בקומה, כך שירון ותומר ישמעו, אבל הם היו במרתף ולא יכלו לשמוע כלום. כדי להשתיק את הדר הרוצח לקח את סכינו וחתך את החלק התחתון של רגלה הימינית. הדס צרחה מרוב כאב וייסורים. אז הרוצח גרר אותה לכל אורך מדרגות עליית הגג, וכשהגיע לשם, תפס אותה והחל לדקור אותה. הפשיט את בגדיה והחל להוציא ממנה את כל הדם, וגם באותו זמן, נהנה מלאנוס אותה. הדר המסכנה המשיכה לצרוח ככל יכולתה, אבל למהרה תפס אותה, כשהיא גוססת למוות, הרים אותה בחלון עליית הגג, כדי שהיא תראה את הגובה. הדר נבהלה וניסתה לברוח מידיו, אך לא הצליחה בגלל כאביה המרובים. היא עצמה את עיניה והרוצח זרק אותה כמו שזורקים חתיכת נייר על המדרכה. הדר הפכה להיות היסטוריה גם, הדר נרצחה גם. עכשיו לרוצח היו עוד 2 עבודות להשלים. המשך בהודעה הבאה...
חלק 2
ירון ותומר, שני החביבים בילו את זמנם במרתף, מבלי לדעת שהרוצח נמצא בבית, ושהרוצח בדרך אליהם. ירון אומר לתומר: "תומר! בוא תראה מה מצאתי.", תומר בא לירון וראה את האקדח בו האבא השתמש להרוג את אשתו ואת עצמו. תומר אמר: "איזה מגניב!" למרות שחשב בראשו, "איזה מפחיד!". תומר בלע רוק, הסתכל בשעון וראה שהשעה היא 21:55. הוא שאל את ירון: "אולי כדאי שנלך לבדוק מה קורה עם הדר ודור?", ואז, בפעם השלישית באותה שעה, האורות שוב נדלקו. "והאורות האלה מתחילים להפחיד אותי.", הוסיף לדבריו. והאורות נכבו. ירון הגיב לו: "גם אותי הם מפחידים. וכן, אני חושב שכדאי לבדוק עליהם". שני החברים עלו במדרגות לקומה הראשונה, ואז ירון נזכר ששכח את דף הפוביות במרתף. הוא אמר לתומר לחכות לו פה, והוא תכף חוזר. ירון ירד בחזרה אל המרתף, פתח את הפנס וחיפש איפה הוא הניח את הדף. הוא הסתובב שם לפחות דקה, עד שלפתע שמע לחשים קטנים בתוך הנישה בקיר. הוא התקרב באיטיות לנישה, הזיע קצת, היה מאוד לחוץ, וכשפתח את דלת הנישה ראה את הדף שלו. הוא נאנח ולקח את הדף, אבל מכיוון שהיה חשוך בכל הבית, הוא לא שם לב לשחור מסביב לדף. לפתע הרגיש משהו זוחל על ידיו ועוקץ אותו. ירון כיוון את הפנס על ידו, וראה לפחות 60 עכבישים קטנים הזוחלים על כל גופו. לירון לא נשאר מה לעשות, וגם בגלל שנאכל ונעקץ כמעט כבר בכל גופו. וכמובן, הוא הצטרף לרשימת המתים, ירון נאכל ונעקץ ע"י עכבישים קטלניים, ומת. תומר המסכן נשאר בקומה הראשונה, בלי שידע שכל חבריו נרצחו. הוא צעק לירון, אך לא שמע שום תשובה ממנו. הוא כבר התחיל לחשוד שמשהו קורה, וירד למרתף לראות מה קרה. לאחר שירד במדרגות ראה את הפנס מתגלגל על הרצפה. תומר תפס את הפנס, וכיון אותו לכיוון החדר, והוא ראה מה שרואים רק בסיוטים הכי נוראים, הוא ראה שלד עם חתיכות עור ובשר מסביבו, עם אלפי עכבישים הנהנים מהארוחה שנפלה עליהם משמיים. מסביב לשלד היו גם בגדים, ותומר זיהה שאלו הבגדים של ירון. תומר היה בהלם, ומיד עלה למעלה, לקומה העליונה. הסתובב בחדרים, וכשנכנס לחדר המיטות, ראה את חברו, אחד מהטובים ביותר, את דור, דקור בכל גופו, דם מסביב, הוא ראה אותו, מת. הוא תהה איפה הדר, הוא המשיך לחפש, גם בעליית גג, אבל ראה שם רק דם, לא ראה שום גופה. לא היה לו זמן לחפש עוד, הוא היה חייב לצאת מהבית, ועכשיו. תומר הלך בצעדים גדולים, רק כדי לצאת מהדלת. ירד לקומת הקרקע, שם את ידו על ידית הדלת, אבל הדלת, הייתה נעולה. תומר התעצבן מאוד, היה בלחץ, מתח, ידע שהוא ימות אם כך או אם אחרת. ואז הוא נזכר באקדח שהוא וירון במרתף. הוא הלך לשם במהירות, וכשלקח את האקדח ניסה גם לא להסתכל לכיוון השלד. אחרי שהאקדח היה בידיו, עלה במהירות לקומת הקרקע. תומר אף פעם לא נגע באקדח אמיתי. הוא היה מזועזע מהמחשבה שהוא יצטרך לירות במישהו, אפילו שלא ידע על קיומו רשמית. תומר בדק אם באקדח ישנם עוד כדורים, וראה שנשאר רק אחד. כלומר, אם הוא יפספס, הוא ימות. הוא החל לצעוק בכל הבית: "איפה אתה, מניאק שכמוך!", "בוא נראה אותך!". ולבסוף, לאחר דקות של צעקות, שמע צעד מאחוריו. הוא הסתכל מיד לאחור עם האקדח מכוון קדימה, וראה את הגלימה השחורה, ואת עיני השטן האלו מסתכלות עליו ממרחק של 2 מטר לפחות. תומר אמר לו: "אני הולך לירות בך, לא משנה מה תגיד, חלאה שכמותך!". הרוצח הגיב לו ואמר: "או. אז אני רואה שאין לנו על מה לדסקס פה.", אמר בקול נמוך ואיטי. תומר אמר בביטחון אדיר, "ממש לא!". הרוצח הסתכל עליו, היה אפשר לראות שהוא חייך לפי עיניו. אבל חיוך רע. רע מאוד. ואז, במהירות, הרוצח בעט באקדחו של תומר, והאקדח נפל על הרצפה. תומר נבהל. לא היה לו הרבה זמן לחשוב, הוא היה צריך לקחת את האקדח. אבל אז כבר הרוצח תפס את האקדח. וכיוון אותו ישר לראשו של תומר. תומר צועק לו: "לא! אל תרצח אותי, בבקשה לא!". הרוצח אמר לו: "אני טיפוס מן שכזה, טיפוס שלא מרחם.", וירה ישר בראשו. תומר נשכב על הרצפה, מת כמו כל שאר החבורה. והרוצח, סיים את עבודתו להיום. אבל לא. הוא לא סיים. הרוצח עלה למעלה, לעליית הגג, לקח את הסכין שלו. ירד בחזרה למטה, לאיפה שתומר שכב, פתח את יד ימינו, ובין אצבעותיו, הניח את הסכין. לבסוף המשטרה לא חשדה בשום רוצח, וכולם ידעו שתומר, הוא הרוצח של החבורה.
ירון ותומר, שני החביבים בילו את זמנם במרתף, מבלי לדעת שהרוצח נמצא בבית, ושהרוצח בדרך אליהם. ירון אומר לתומר: "תומר! בוא תראה מה מצאתי.", תומר בא לירון וראה את האקדח בו האבא השתמש להרוג את אשתו ואת עצמו. תומר אמר: "איזה מגניב!" למרות שחשב בראשו, "איזה מפחיד!". תומר בלע רוק, הסתכל בשעון וראה שהשעה היא 21:55. הוא שאל את ירון: "אולי כדאי שנלך לבדוק מה קורה עם הדר ודור?", ואז, בפעם השלישית באותה שעה, האורות שוב נדלקו. "והאורות האלה מתחילים להפחיד אותי.", הוסיף לדבריו. והאורות נכבו. ירון הגיב לו: "גם אותי הם מפחידים. וכן, אני חושב שכדאי לבדוק עליהם". שני החברים עלו במדרגות לקומה הראשונה, ואז ירון נזכר ששכח את דף הפוביות במרתף. הוא אמר לתומר לחכות לו פה, והוא תכף חוזר. ירון ירד בחזרה אל המרתף, פתח את הפנס וחיפש איפה הוא הניח את הדף. הוא הסתובב שם לפחות דקה, עד שלפתע שמע לחשים קטנים בתוך הנישה בקיר. הוא התקרב באיטיות לנישה, הזיע קצת, היה מאוד לחוץ, וכשפתח את דלת הנישה ראה את הדף שלו. הוא נאנח ולקח את הדף, אבל מכיוון שהיה חשוך בכל הבית, הוא לא שם לב לשחור מסביב לדף. לפתע הרגיש משהו זוחל על ידיו ועוקץ אותו. ירון כיוון את הפנס על ידו, וראה לפחות 60 עכבישים קטנים הזוחלים על כל גופו. לירון לא נשאר מה לעשות, וגם בגלל שנאכל ונעקץ כמעט כבר בכל גופו. וכמובן, הוא הצטרף לרשימת המתים, ירון נאכל ונעקץ ע"י עכבישים קטלניים, ומת. תומר המסכן נשאר בקומה הראשונה, בלי שידע שכל חבריו נרצחו. הוא צעק לירון, אך לא שמע שום תשובה ממנו. הוא כבר התחיל לחשוד שמשהו קורה, וירד למרתף לראות מה קרה. לאחר שירד במדרגות ראה את הפנס מתגלגל על הרצפה. תומר תפס את הפנס, וכיון אותו לכיוון החדר, והוא ראה מה שרואים רק בסיוטים הכי נוראים, הוא ראה שלד עם חתיכות עור ובשר מסביבו, עם אלפי עכבישים הנהנים מהארוחה שנפלה עליהם משמיים. מסביב לשלד היו גם בגדים, ותומר זיהה שאלו הבגדים של ירון. תומר היה בהלם, ומיד עלה למעלה, לקומה העליונה. הסתובב בחדרים, וכשנכנס לחדר המיטות, ראה את חברו, אחד מהטובים ביותר, את דור, דקור בכל גופו, דם מסביב, הוא ראה אותו, מת. הוא תהה איפה הדר, הוא המשיך לחפש, גם בעליית גג, אבל ראה שם רק דם, לא ראה שום גופה. לא היה לו זמן לחפש עוד, הוא היה חייב לצאת מהבית, ועכשיו. תומר הלך בצעדים גדולים, רק כדי לצאת מהדלת. ירד לקומת הקרקע, שם את ידו על ידית הדלת, אבל הדלת, הייתה נעולה. תומר התעצבן מאוד, היה בלחץ, מתח, ידע שהוא ימות אם כך או אם אחרת. ואז הוא נזכר באקדח שהוא וירון במרתף. הוא הלך לשם במהירות, וכשלקח את האקדח ניסה גם לא להסתכל לכיוון השלד. אחרי שהאקדח היה בידיו, עלה במהירות לקומת הקרקע. תומר אף פעם לא נגע באקדח אמיתי. הוא היה מזועזע מהמחשבה שהוא יצטרך לירות במישהו, אפילו שלא ידע על קיומו רשמית. תומר בדק אם באקדח ישנם עוד כדורים, וראה שנשאר רק אחד. כלומר, אם הוא יפספס, הוא ימות. הוא החל לצעוק בכל הבית: "איפה אתה, מניאק שכמוך!", "בוא נראה אותך!". ולבסוף, לאחר דקות של צעקות, שמע צעד מאחוריו. הוא הסתכל מיד לאחור עם האקדח מכוון קדימה, וראה את הגלימה השחורה, ואת עיני השטן האלו מסתכלות עליו ממרחק של 2 מטר לפחות. תומר אמר לו: "אני הולך לירות בך, לא משנה מה תגיד, חלאה שכמותך!". הרוצח הגיב לו ואמר: "או. אז אני רואה שאין לנו על מה לדסקס פה.", אמר בקול נמוך ואיטי. תומר אמר בביטחון אדיר, "ממש לא!". הרוצח הסתכל עליו, היה אפשר לראות שהוא חייך לפי עיניו. אבל חיוך רע. רע מאוד. ואז, במהירות, הרוצח בעט באקדחו של תומר, והאקדח נפל על הרצפה. תומר נבהל. לא היה לו הרבה זמן לחשוב, הוא היה צריך לקחת את האקדח. אבל אז כבר הרוצח תפס את האקדח. וכיוון אותו ישר לראשו של תומר. תומר צועק לו: "לא! אל תרצח אותי, בבקשה לא!". הרוצח אמר לו: "אני טיפוס מן שכזה, טיפוס שלא מרחם.", וירה ישר בראשו. תומר נשכב על הרצפה, מת כמו כל שאר החבורה. והרוצח, סיים את עבודתו להיום. אבל לא. הוא לא סיים. הרוצח עלה למעלה, לעליית הגג, לקח את הסכין שלו. ירד בחזרה למטה, לאיפה שתומר שכב, פתח את יד ימינו, ובין אצבעותיו, הניח את הסכין. לבסוף המשטרה לא חשדה בשום רוצח, וכולם ידעו שתומר, הוא הרוצח של החבורה.
נחמד מאוד, ../images/Emo187.gif
אבל יש כאן כמה דברים תמוהים שלא כ"כ מאפיינים התנהגות אנושית, גם אם הילדים האלה ממש אמיצים... הם נכנסים לבית של רוצח, חלקם מתים מפחד, פתאום כל האורות בבית נדלקים ונכבים. דאאאה. אנשים רגילים היו בורחים משם מיד. אבל לא, הם כמובן לא שקלו את האפשרות, רק יצאו "לסרוק את הבית". בנוסף, זוגות לא מתחילים להתחרמן ולהתפשט במצב כזה... אה, ועוד דבר, נשיקות בציבור זה לא דבר שצריך כF" להתגאות בו. אני את שלי, אמרתי, אבל העלילה, סך הכל, באמת טובה!
אבל יש כאן כמה דברים תמוהים שלא כ"כ מאפיינים התנהגות אנושית, גם אם הילדים האלה ממש אמיצים... הם נכנסים לבית של רוצח, חלקם מתים מפחד, פתאום כל האורות בבית נדלקים ונכבים. דאאאה. אנשים רגילים היו בורחים משם מיד. אבל לא, הם כמובן לא שקלו את האפשרות, רק יצאו "לסרוק את הבית". בנוסף, זוגות לא מתחילים להתחרמן ולהתפשט במצב כזה... אה, ועוד דבר, נשיקות בציבור זה לא דבר שצריך כF" להתגאות בו. אני את שלי, אמרתי, אבל העלילה, סך הכל, באמת טובה!
StooSh²°°³
New member
סיפור מדהייים../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif
ממש יפה,גאד יא חתיכת מוכשר
... אבל לא השתמשת בפחד שלתומר(?)
אבל בכל זאת סיפור מדהים!
ממש יפה,גאד יא חתיכת מוכשר
תודה לכולם ../images/Emo70.gif ../images/Emo6.gif
והנה התגובה שלי... לתומר לא הכנסתי את הפחד שלו כי ראיתי שזה מיותר, מה לעשות.. :/, לא יצא מושלם. (אבל לפחות עשיתי סוף קצת יותר מעניין מזה...) ולעידן - את צודקת, אנשים לא עושים סקס בבית נטוש, אבל זה עזר לעלילה. (משעמם להם בחיים גם...) ולהתנשק לציבור זה לא ביג דיל, נכון. (ואין לי משהו שכתוב בסוגריים עכשיו
) עכשיו אני רוצה להעלות סקר, אם תסכימי (עידן) נעשה אותו בסקר של הפורום. שאני אציג את כל ה6 סיפורים של מתאימחד, גם מהעונה הקודמת, ואתם תבחרו את מה אתם הכי אהבתם. (איזה שוויצר אני...
).
והנה התגובה שלי... לתומר לא הכנסתי את הפחד שלו כי ראיתי שזה מיותר, מה לעשות.. :/, לא יצא מושלם. (אבל לפחות עשיתי סוף קצת יותר מעניין מזה...) ולעידן - את צודקת, אנשים לא עושים סקס בבית נטוש, אבל זה עזר לעלילה. (משעמם להם בחיים גם...) ולהתנשק לציבור זה לא ביג דיל, נכון. (ואין לי משהו שכתוב בסוגריים עכשיו
Eien Chibi U
New member
../images/Emo104.gif
אני נרתעת מבעיות שאי אפשר לפתור באופן פיזי. ובכלל, מגילוי רגשות. אני מוכנה להרוג את עצמי בשביל החברה שלי, אבל לא יכולה להגיד לה כמה היא חשובה בשבילי. אני יכולה לצעוק. אני לא יכולה לבכות.
אני נרתעת מבעיות שאי אפשר לפתור באופן פיזי. ובכלל, מגילוי רגשות. אני מוכנה להרוג את עצמי בשביל החברה שלי, אבל לא יכולה להגיד לה כמה היא חשובה בשבילי. אני יכולה לצעוק. אני לא יכולה לבכות.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.