מתאמת שיקום

ספטימה

New member
מתאמת שיקום

אשמח לשמוע מה זה בדיוק אומר.
מה אופי העבודה.
האם זו עבודה "טיפולית"?

אני כרגע עובדת באגף רווחה, ומרגישה שהעבודה שלי היא בעיקרה תיווכית. האם מתאמת שיקום יכולה להגיע לתהליכים יותר טיפוליים?
אני מתחילה ללמוד תואר שני (באריאל) ומחפשת להוריד אחוזי משרה, אבל מעדיפה עבודה שהיא גם טיפולית שאפשר לעשות בה פרקטיקום. ובכלל, לצבור יותר ניסיון בתחום הטיפולי. הכיוון שלי הוא טיפול משפחתי, בגדול. אני יודעת שמתאמת שיקום זה לא התחום. וכאן עולה לי גם שאלה נוספת: האם כדאי לפנות לתחום הזה, למרות שהכיוון שלי הוא יותר משפחתי?

תודה רבה.
 

BABYBOOM10

New member
הי ספטימה,

התחלתי לעבוד כמתאמת שיקום לפני כמה חודשים ולעניות דעתי התפקיד הזה טיפולי לחלוטין.
נחשפתי לעולם הCBT ונאלצתי להתחיל לקרוא המון חומר תיאורטי בנושא.
כמובן שהמטרות עם הדיירים הן שיקומיות אבל יש המון עיוותי חשיבה שבולמים אותם וכאן נכנס הפן הטיפולי.
לא יודעת להגיד לך לגבי טיפול משפחתי... אבל אני חושבת שהתפקיד של מתאמת שיקום נותן הרבה כלים שמקרינים על כל תפקיד או תחום שתבחרי בו בהמשך,
יכולה להגיד לך שאחרי שנים של התחבטויות ולבטים ורצון עז להתנסות לתחום טיפולי (בעברי הייתי יותר בתחום הניהולי-ארגוני) היום אני מרגישה שמצאתי בדיוק את מה שחיפשתי.
בהצלחה!
 

בנציון88

New member
תכלס

זה אומר להתפטרן על משתקמים בבריאות הנפש,
להסביר להם כמה שהם לא מסוגלים, שהמקסימום שהם יגיעו אליו זה לחלק "ישראל היום" בתעסוקה נתמכת תמורת 11 שקל לשעה בלי תנאים סוציאלים , ולגור בהוסטל כוללני .
חוץ מזה את צריכה גם להגיד להם 20 פעם בשעה לא לשכוח לקחת תרופות אחרת יאשפזו אותם בכפייה, שזה בערך הרעיון הכללי של הפסיכיאטריה. לטפל באנשים כנגד רצונם ואח"כ לזיין את המוח על המלחמה בסטיגמה בכנסים מוכי בייגלה של "אנוש".
 

KFIRB

New member
ואתה שואל על הסבה?

מה שתיארת רחוק שנות אור ממה שהמציאות בשטח מוכיחה.

נכון יש בעיות בתחום השיקום הפסיכיאטרי, אבל היום מתנהלים שיחים רבים בין צוות השיקום, לצוות הרפואי [פסיכיאטר בקהילה],, קיים כיום דגש רב על נושא ההחלמה RECOVERY .

מצד שני ואני מודע לכך שיש חברות גרועות, שמעסיקות אנשי שיקום גרועים (לא פחות) שמקבלים הדרכה גרועה, כי שיקום שאינו משרת החלמה , אין לו כיום מקום במערך השיקום.

השכר שתיארת אינו שכר מותאם יותר מתאים למפעל מוגן מאשר לתעסוקה נתמכת, ואגב מבחן השכר המותאים הוא נועד כדי למנוע עיוותי שכר לבעלי מוגבלויות.

מהיכרותי הן עם המערכת הפסיכיאטרית והן עם המערכת השיקומית וגם עם החוק לא מאשפזים אנשים בשל הפסקת טיפול תרופתי, ואגב מדובר בזכות של האדם ובחירה שלו ליטול את התרופות, וגם לבחירתו להיות בהוסטל כוללני.

חבל לי, שיש מסגרות שיקום שהינן פטרוניות (אם כי, יש מקרים שלעתים אין ברירה אחרת), המסגרות האלו לעתים נוגדות את החוק וחשוב לדווח עליהן לבקרה. כואב לי על מסגרות כאלו, אך נא לא לשפוך את התינוק עם המים, רוב מוסדות השיקום פועלים לפי החוק , ומכבדים את זכויות המתמודד וכמובן לנסות בתנאים המוגבלים לפעול לפי תפיסת ההחלמה.


איזה עו"ס תהיה אם אתה חושב כך על המקצוע?

באוכלוסיות הרווחה המצב גרוע יותר , חסר פיקוח ושיתוף הלקוחות נמוך בעשרות מונים מהקורה אצל משתקמים בבריאות הנפש.
 

בנציון88

New member
דווקא את הנישה הזא אני מכיר מעולה

יצא לי להתנדב לא מעט שנים במסגרות האלה.

זה נכון שלא מאשפזים בגלל הפסק טיפול תרופתי. בפועל המצב גרוע הרבה יותר - החוק כל כך פרוץ ומעורפל , ופסיכיאטרים משתמשים בפרקטיקות של ניחושים והשערות כדי להחליט מי מסוכן ומי לא. 90% ממי שמאושפז בכפיה לא צריך להיות שם. המערכת אלימה וכוחנית כלפי מי שמתוייג על ידה. נקודה.

לגבי מוסדות השיקום , אני שמעתי על הסיפור הזה של גישת ההחלמה בעיקר בכנסים והרצאות מעונבות.בשטח זה כמעט לא מקבל תהודה. אם תלך לסניף של אנוש ועמותות דומות תראה בעיקר דיכוי של המשתקמים , ואוירה כללית שלא מעודדת שיקום אמיתי (כלומר, כזה שמסתיים בכך שהאדם עומד על הרגליים ועוזב את העמותה) . הסיבה פשוטה מאד ומובנית - העמותות האלה מתפרנסות מכך שאנשים ישתקמו בהם. אם יהיה שיקום של ממש - לא תהיה תעסוקה לעוסים והארגונים לא יקבלו תקציבים וכו'. פונקציונאליות...

לגבי שכר מותאם , אתה מתאר מיתוס שקשה להאמין שיוצא מהפה של עוס אידיאליסט. הרי מה כל הרעיון של שכר מינימום אם לא להגן על המינימום של המינימום של אוכלוסיות חלשות באשר הן ?

אם לא היה שכר מינימום היה אפשר לשלם גם למסעודה שעובדת במפעל טקסטיל בירוחם 7 שקל לשעה והיא היתה מסכימה בלית ברירה. לכן בא המחוקק וקבע שלא משנה מה איכות העובד עדיין הוא שווה לפחות 23 לשעה. (אלא אם כן הוא מתוייג כחולה נפש, ואז מותר להרעיב אותו פשוטו כמשמעו כאילו "לטובתו". ) שילכו לעזאזל כל אותם נבלות שמעסיקים בני אדם בתעסוקה נתמכת. זה מה שיש לי לומר בנדון
 

בנציון88

New member
אגב

כדאי לך להתעניין קצת ,בהקשר הזה של שכר מותאם , מה האינטרסים של החברות והמפעלים המוגנים האלה שעושים ימבה כסף על הגב של המשתקמים, ומקבלים סכומי עתק מהמדינה עבור כל אחד שהם (לא) משקמים.
כל זה מתחבר לסיפור של חוק לרון, שהוא בעצם רמאות אדירה של ציבור הנכים . אם נכה מרוויח יותר מ1800 שקל יזמנו אותו מחדש לועדת ביטוח לאומי , ולכן לא משאירים להם ברירה אלא לעבוד דרך סוחרי האדם האלה של התעסוקה הנתמכת והמוגנת. גם לפני חוק לרון , כשחושבים על זה, מנעו מנכים להרוויח מעל 2300 שקל . השורה התחתונה היא שנכה במיוחד נכה נפש, הוא אזרח סוג ז' במדינה. לא רק מבחינת הסטיגמה, אלא גם מבחינה פורמאלית וכלכלית .

נ.ב סליחה על העילגויות בהודעות הקומות . אני במחסור שעות שינה מטורף ולא מרוכז לגמרי
 

KFIRB

New member
המפעלים המוגנים בקרוב מאוד יהיו היסטוריה

זאת בשל שתי סיבות עיקריות- הראשונה בטל"א מנסים עד כמה שאפשר למנוע הפניות לשם, הסיבה היא דווקא כן שיקומית- כי בטל"א שמ לב עם השנים שמפעלים מוגנים הם כרטיס חד כיווני וזו לא כוונת השיקום התעסוקתי.

כיום נעשות הפניות לשלושה גורמים עיקרים: שיקום תעסוקתי מקצועי שנעשה באמצעות רכישת מקצוע במכללות בעיקר. השנייה היא הפניה לטרום שיקום מוגבל בזמן והשלישי הפנייה להשמה בוררת\נתמכת \ שיקומית שהיא בשוק החופשי.

מרכזי השיקום הגדולים לכלל נהכויות עוברים כעת הסבה לטרום שיקום וחברת הדגל של המפעלים המוגנים "המשקם" חייבת כיום להציג בפני עובדת השיקום תוכנית שיקום שבסופה העובד יעבור לעבודה בשוק החופשי.

הסיבה שאני כן תומך בשכר מותאם היא הסיבה שזה הרע במיעוטו על מה שקרה לפני החוק, מה שקרה, זה שכל אדם בעל מוגבלות (לא דווקא נפשית) הופלה ממקום העבודה או שהמעסיק בחר לשלם לו פחות מהמינימום. כאשר מבצעים בחינה אובייקטיבית של שתי עמדות עבודה זהות ומודדים הספק ואיכות , הרי שאם השכר באותו תחום הוא למשל 25 ש"ח אין שום סיבה שאם האדם בעל המוגבלות תחת התאמות מבצע את אותה עבודה יקבל 17 ש"ח ואף פחות.

האבחון לשכר מותאם מבוצע כל שנה והוא מחוייב בחוק, לא שואלים לא את המעסיק ולא את המועסק, וזה בעיקר כדי להגן על המועסק מניצול.

רואים שידיעתך בחוק לרון ניזונה משמועות, כיום מותר לאדם בעל הקיצבה לעבוד בכל סכום שיבחר עם קיזוז בהתאם לטבלה של בטל"א כאשר מדומני שהקיזוז מתחיל משכר מעל 5 אלף. מה שהיה בעבר שהיה בלבול בין נכות לכושר עבודה, אם אדם למשל נכה ונקבע כושר עבודה באחוז מסויים, האדם החל לעבוד הפסיד את הקצבה את הערכת כושר העבודה ואת הנכות- כלומר פתאום בריא. זה מצב מגוחך שהחוק מציע לתקן. לצערי עדיין לא באופן המושלם ביותר, כי יש סעיף בחוק שטוען שלמדינה יש זכות לזמן את המבוטח לאחר 3 שנים לועדה רפואית, בנתיים לא זומן אף אדם כי הסעיף מוקפא מעת לעת בחוק ההסדרים. ביום שהסעיף יופעל, אני חושב שהוא לא קביל מבחינת התנגשותו עם חוק שיוויון זכויות אנשים עם מוגבלויות וכן עם חוק חופש העיסוק וחוק כבוד האדם וחירותו, ובג"צ יצטרך לתת את דבריו בנושא.


מפעל מוגן הוא אכן שערורייתי והשכר שם שעורייתי ולדעתי האישית צריך לסגור את כל המפעלים האלו.

לא יודע מתי היית במסגרת של דיור מוגן או הוסטל לאחרונה, והאם מדובר בהוסטל זניח של חברה או עמותה או חברה ועמותה גדולות, תמיד יש ויש , מהתרשמותי והיכרותי עם מספר מסגרות יש שימוש בגישות ההחלמה וגם צריך להודות על כך, שהכוונות יפות, אך זה קשה לישום בשטח. מה שכן לעתים נדרשת "פטרוניות" כדי לקדם הליכי שיקום. לי באופן אישי יש המון ביקורת כלפי מוסדות (או ליתר דיוק אנשי מקצוע ) שלא מוכנים לעבור לגישת ההחלמה. בשלוש השנים האחרונות משרד הבריאות נכנס חזק עם הכישה הזו.

עדיין המצב רחוק מלהשביע רצון, ויש בעיות רבות, אבל בוא לא נשכח שהחוק יחסית צעיר כ12 שנות יישום, והיום אנחנו במקום אחר לגמרי מאשר הקמת ההוסטל הראשון בעפולה שתפקד ממש כמחלקה בקהילה.


אם אתה רוצה דוגמא- תבקר בפנימיות, במוסדות לפיגור , במוסדות לאוטיזם במוסדות לנכויות פיזיות, בתי"ח שיקומים שהם בית עבור חלק מן החולים, בתי אבות, תראיין עו"סיות מהלשכות , משירות המבחן, תברר על שיתוף לקוחוץ ותבין שדווקא בתחום השיקום בבריאות הנפש יש הכי הרבה עבודה סוציאלית לפי הקוד האתי העוסק בשיתוף לקוחות וגשמה עצמית.


ועוד משהו- לגבי אשפוזים, היית פעם בבדיקה פסיכיאטרית? נכחת בבדיקה במיון? אז בוא אני אחדש לך משהו , לפסיכיאטר במיון מופעל לחץ לא לאשפז , גם את מי שרוצה, למה? כי המחלקות נמצאות בתפוסה שצריכה לאפשר פניות לטיפול במקרים דחופים. לא פעם בדיקה כפויה מסתיימת בשחרור הבייתה, לא פעם הבאה לבדיקה מההוסטל מסתיימת בנסיעה חזרה להוסטל, קיימים אשפוזים וקבלות, אך כמו בבי"ח כללי הם מבוססים על דחיפות.

רוב האשפוזים הם מרצון,ובמקרה כזה גם השחרור הוא מרצון. האשפוזים הכפויים בהוראה או בצו הם באמת מקרים קיצונים.
אגב אנשים שלא נוטלים תרופות יכולים לחיות בקהילה, כמו שגם אנשים עם פסיכוזה פעילה מקבלים דיור מוגן ולא הוסטל.

מכיר הרבה מקרים שמגיעים אנשים עם פסיכוזה פעילה שבפועל לא השתנה שום דבר , והם לא מאושפזים.

אתה רוצה לשנות? יופי, במקום לבקר, בוא תציע חלופות. גם אני הייתי רוצה שלא יהיו מוסדות פסיכיאטרים ובמקומם יהיו מרפאות שיתנו שירות אשפוז בית , ורק במקרים חמורים נגיע לאשפוז בבי"ח כללי.

ומה לעשות בבתי"ח הקיימים- יש פסיכיאטריה משפטית שמשוועת לטיפול, שיקום שלוקחת משאבים מהפסיכיאטריה הכללית היום.

זה נכון שבארץ אין כמעט פסיכיאטרים שיקומים ועוד יותר פחות פסיכיאטרים שהם בעל תת התמחות של פסיכיאטריה קהילתית.


אז בבקשה, זה קל לבקר, בצורה מאוד דורסנית וקשה, אני אישית מאמין בהחלמה ואף מאמין שאפשר ליישמה. וכן בתוך ההחלמה הזו, אבחר לבצע חוזה טיפולי עם המתמודד (כאשר זה אפשרי) מה אנחנו עושים בעת החמרה- זה IMR ניהול מחלה והחלמה. כמו שניתן לנהל אסטמה , סכרת, אני מאמין ויש גם הוכחות למניעת אשפוזים ע"י ניהול נכון של המחלה.
 

KFIRB

New member
עוד משהו

התמודדות עם מגבלה פסיכיאטרית זו ריצת מרתון לא ספרינט.

הכוונה היא שרוב האנשים יצטרכו ליווי במרבית ימי חייהם, חלקם בחלק מימי חייהם ורובם כלל לא פונים לשירותי השיקום.(משמע שלא הותאמו שירותי שיקום לכל האוכלוסיה אלא רק לקצה).

בהוסטלים כוללנים טובים (אתן לך דוגמאות במסר) יש הגבלה בחוזה החונכות למשך הזמן בו ישהה הדייר בהוסטל, ברוב הארץ, יש להוסטלים עניין שמי שלא זקוק להם יופנה למסגרת דיור מוגן או נתמך, משום שלהוסטלים תמיד יש רשימת המתנה ארוכה, הסיבה לכך, ברורה כדי לקדם את תהליך השיקום ולמנוע מצב שההוסטל יהפוך לבית. אבל יש כאן בעיה, שמייסדי חוק שיקום מודים בה, הקימו יותר מידי הוסטלים, וכיום הפסיקו לאשר הקמת הוסטלים. מגמת משרד הבריאות להעביר את רוב האנשים לדיור מוגן או נתמך או לקהילה נתמכת.

בהוסטל יש דירוג שירות -כוללני ומתוגבר. לאחר יש דירוג בדיור מוגן - מתוגבר, רגיל ולוויין. יש דיור קבוצתי ודיור לבודדים למי שגר בדירה משלו.


מה שאתה שוכח זה שמי שלא מרוצה מהשירות רשאי לעזוב אותו בכל עת. אני לא יודע מה קורה בהוסטלים, אך בדיור מוגן אני יודע שיש הרבה מעברים שלרוב מוצלחים יותר.

מי שחש שאינו זקוק לדיור מוגן ולשום שירות שיקום, הוא בוחר לא לקבל אותו. אף אחד לא יכריח אותו וזה אני מספר מהשטח
 

פוגיץ

New member
נחמד לראות מישהו שמדבר על משהו אחר

חוץ מכמה מרוויחים או לא כעו"ס.

בכל מקרה, בקצרה - אני בהחלט מבין את הגישה והעמדה שאתה מציג. אבל -
הרעיון הבסיסי שכל מתמודד יוכל להגיע לתפקוד נורמטיבי או קרוב לכך פשוט איננו ראלי.
אנחנו כעובדי שיקום מחוייבים לעשות את המיטב, ולסייע ככל האפשר. אנחנו לא יודעים לאן אנשים יכולים להגיע, ולא נכון להגביל את זה מראש.
מצד שני, זה גם לא נכון לשים אנשים על פס ייצור 'שיקומי' שאינו מתאים להם.

יש אנשים שבשבילם הוסטל זה בית, וטוב שכך.

יש אנשים שאין מסגרת יותר מתאימה עבורם ממפעל מוגן, אבל טוב להם והם מרגישים סיפוק, העצמה ובטחון מהעבודה שם.

רק בגלל שאנחנו רוצים 'לקדם' אנשים, לא אומר שלא צריך להקשיב להם.
מנסיוני, רובם המוחלט של טפסי 'תכניות שיקום' הם לא יותר מהיענות לדרישות המערכת ויצירת מראית עין של תזוזה קדימה, אצל אנשים שלא תמיד יכולים לזה.
הרבה פעמים להשאר באותו מקום, לא להדרדר לאשפוז לדוגמא, ולקיים יציבות מסויימת זה הישג אדיר שדורש השקעה רבה מאד.

אולי זו עמדה לא פופולרית... אבל זה מה שקורה בשטח.
ומה לעשות שאנשים לא 'נרפאים' ממחלת נפש? באמת בעיה.
בתי חולים היו משחררים בשמחה המון אנשים - אבל במקרים קשים וכרוניים - אין להם לאן. זו עובדה.
לכן נוצר מצב ביניים שבו בית חולים הוא מצד אחד 'בית' ומצד שני לא - כי כל הזמן יש למוסד אי נוחות פנימית ולחץ לשחרר.
באופן הזה אנחנו גוזלים מהחולים את הדבר הכל כך בסיסי הזה - תחושה של בית. ודווקא בגלל שאנחנו עובדים מתוך מודל שמטרתו שיקום ותזוזה וריפוי.
וגם הוסטל, בעיני, יכול וצריך לפעמים להיות בית.
לפעמים לא.
אל לנו לקבוע זאת ב'חוזה מראש'. זה פטרוני.
זה גם מקומם מאד שאנשים צריכים לעזוב הוסטל בגיל 65 כי הם פתאום הפכו 'קשישים', וצריכים לעבור אחר כבוד לאיזה בית אבות בנהריה כי רק שם יש מקום.
 

בנציון88

New member
פוגיץ

המשפט שאמרת "יש אנשים שבשבילם ההוסטל הוא בית וטוב שכך" הוא איום ונורא בעיני.

אני חושב שמחלות נפש הם 80% הבנייה , כמו דעות שהיו פעם על נשים ושחורים, ולרוב רק 20% הפרעות נפשיות של ממש. ברגע שהכנסת בן אדם למערכת הפסיכיאטרית, כבר אין לך שום דרך לדעת אם המסוגלות שלו דעכה בגלל ה"מחלה " או בגלל הלחצים העצומים שאתם מעמיסים עליו. יש משהו אימננטי בדיכוי של המערכת הפסיכיאטרית, שהנחות היסוד שלה מבוטאות באופן יפה בהודעות שלך ושל הבחור השני - לפיהן אף אחד לא באמת יכול להשתקם. ככה אתם רואים את "חולי הנפש", תרצו או לא תרצו להודות בכך זו האמת.

נראה אותך משתקם ממחלקה סגורה אחרי שכל היום שוטפים לך את המוח כמה אתה חולה , נועלים אותך מאחורי סורג ובריח (היית פעם כלוא? אני יכול לספר לך איך ההרגשה בהודעה פרטית) , מדביקים עליך תוויות, וכל היום סטודנטים שבאים לימי סיור במחלקה מסתכלים עליך כמו על קוף. כנ"ל בסיטואציות המפעלים המוגנים וההוסטלים והתעסוקות למיניהן. העוצמה פחותה מאשר במחלקה סגורה, אבל הרעיון הכללי של הדיכוי דומה, בעיקרון . רק המילים מכובסות , באחד "מטפלים" (באלימות רפואית ופיזית) , ובשני "משקמים" (באלימות חברתית - דרך שלילת זכויות אדם כמו בעניין השכר המותאם , פגיעה בחופש העיסוק באמתלות שונות ועוד)
יום נעים.
 

KFIRB

New member
בבקשה אל תכליל

לא אמרתי שאי אפשר להשתקם, אמרתי שהשיקום מחייב הקשבה לרצון הפונה. וחייב לשרת החלמה.

דווקא הכללה שלך לגבי חולי נפש , אינה נכונה, לא בגלל חלילה שאין הבנייה (גם אני מכיר את תולדות השגעון של פוקו). המערכת הפסיכיאטרית הרפואית היא מערכת דורסנית , מדכאת ואפילו טוטליטרית. תתפלא גם הפסיכיאטרים סובלים מזה בעצמם.

מנגד יש ניסוי שבנתיים בתהליכי בנייה , תכנון ולמידה מטעויות בדרך, בבית החולים בב"ש. ביה"ח הזה וגישת השיקום בב"ש שונה באופן כללי משאר המחוזות, שם מאוד מאמינים בהחלמה וברצון הפונה\ המשתקם \המתמודד. ביה"ח כעת נמצא מזה מספר שנים בפיילוט של מוסד מוכוון החלמה, כפיילוט ראשוני בעולם. להגיד שאין בעיות פטרוניות בבהי"ח בב"ש זה יהיה זריית חול בעיניך, אבל זו התקדמות של ממש (יש אפילו התייחסות של החלמה בתוך המחלקות הלכה למעשה ואף בשנה האחרונה הוכנס נוהל לניהול אשפוז, ראשון מסוגו בארץ (אך קיים בעולם).

לומר שזה מצב אוטופי, לא. גם בב"ש יש בעיות ובעיות רבות ומגוונות, אבל סוג של נק' אור.

יש מחוזות ויש בתי חולים נוראים, לא פחות. אני אישית מכיר בית חולים שמנסה לתת גישה אחרת למטופליו, גם זה לא תמיד בהצלחה, אך מבחינת התלונות , עדיין ביה"ח מקפיד על חוק זכויות החולה, תולה באופן ברור את לוח המשפחות ולוח הזכויות ואחת לשבוע יש ביקורת של השירות הסוציאלי באופן לא מתוכנן . כמות התלונות נמוכה יחסית לשאר בתיה"ח האחרים באיזור, יש ביה"ח גרועים ביחסם לפונים ובמיוחד לפונים שאושפזו בהוראה.

ברצוני ליידע אותך , שיש כיום שירותי מוכווני החלמה (לא בססמאות אלא בפעולה אקטיבית ומעשית), שנלחמים מעשית בסטיגמה ומשלבים אנשים במקצועות ש הם בוחרים ורוצים כולל מחשבים, רפואה, כלכלה וכל מה שרק אתה יכול רק לדמיין... והשכר הוא שכר רגיל בנוסף לקצבה, וקצבתם וזכויותיהם אינם נפגעות.

זו המציאות לא התחכמות ולא התפלספות. היא במעט מקומות- נכון.
היא קטנה מאוד - נכון
אך כמו אבן במים זהו עושה מעגלים וגלים ... למשל לפני 12 שנים, לא האמינו שאנשי המוסדות והמאושפזים הממושכים יסתדרו בקהילה , היום צוחקים על זה שחלקם נמצא בדיור מוגן עצמאי.

אומר כאן , עוד משהו- עשו טעויות בדרך, אחת הטעויות המרכזיות שלדעתי משרד הבריאות חייב לתקן, זה לסגור יותר הוסטלים, מייסדי החוק כבר מבקרים אותו שמהוספליטזציה (אשפוז) עברנו למגמת הוסטליזציה. הרעיון של קהילה תומכת מוצא חן בעיניי כך גם דיור נתמך (בניגוד לדיור מוגן).
 

פוגיץ

New member
הי

אני עובד בתחום, מכיר ויודע שיש אנשים שעברו אישפוזים בחייהם, ושהגיעו כעבור זמן לטווח רב מאד של מקומות.
יש אנשים שמתפרנסים יפה, שחיים (הרבה פעמים עם טיפול תרופתי) באופן נורמטיבי יותר או פחות, שלומדים מקצועות שונים ועוד.
אני ממש לא אומר שאי אפשר להתקדם ולשפר איכות חיים ועצמאות - תמיד, ושצריך לחתור לכך. להיפך. אפשר.
יש המון דוגמאות של אנשים שהפתיעו את כל הסובבים אותם וגם את עצמם.
אבל:
לצד אלה, יש לא מעט אנשים שלא עושים זאת.
לא בגלל שלא מנסים לשקם אותם, לא בגלל שלא מטפלים בהם, ולא כי אין עבודה על החלמה.
הסיבה היא שלא כולם יכולים להגיע לאותו מקום. כי היכולות שלנו שונות, כי מידת הפגיעה שאותה הם צברו במהלך החיים שונה, וכי לאנשים גם אישיות שונה.
וכמו שלא כל אחד עושה תואר באוניברסיטה, לא כל מתמודד רוצה ללכת לחוג מחשבים, לדוגמא.

כאיש שיקום אני מכיר טוב מאד את העבודה המפרכת של לנסות לעורר באדם שמץ של התלהבות או רצון במשהו - לא משנה מה.
לפעמים להגיע למצב שחולה יהנה מלשמוע שיר, או יגיד לך שלום בבוקר - זה הישג אדיר.
תאמין לי שהשקעתי ועודני משקיע בכך עבודה רבה. אני בונה תכניות שיקום, ויש הישגים מאד מרשימים.
אבל: אני לא יכול להכריח אף אחד להשתקם. ולא כל אחד יכול להביא את עצמו לכדי תפקוד מלא. חלק יכולים, חלק לא. הרוב יגיעו לאיזשהוא אמצע, ואי אפשר לדעת מראש לאיזה.
במקרה הטוב אפשר לתת לאנשים תנאים טובים לכך. זה הכל. וזה חשוב.

החתירה לעצמאות, או הרצף השיקומי המקובל גם הוא לא מתאים לכל אחד.
מי אמר, לדוגמא, שדיור מוגן יותר טוב מהוסטל?
יש לא מעט אנשים שסיבה העיקרית שאינם נמצאים בהוסטל היא שיש להם הפרעות אישיות קשות שהופכות חיים חברתיים לבלתי אפשריים.
הם לא נמצאים ברמה תפקודית טובה יותר. להפך; הם בודדים, והם עוברים ממסגרת שיקומית אחת לשניה כי אינם מצליחים להחזיק מעמד בשום מקום.
בנוסף, הבריאות ותוחלת החיים שלהם נפגעת, כי הם לא מטפלים בעצמם ברמה מאד בסיסית.
עבור אנשים כאלה, לפעמים להגיע ליציבות ולתפקוד שיש בהוסטל - זה דבר שיכול בעיני להיות התקדמות והצלחה.

אני לא רוצה לעשות הכללות. אני חושב שצריך להתייחס לכל אדם כשלעצמו.
אבל התחושה שלי היא שבאופן כללי, הרבה פעמים הצורך ב'לשקם אנשים', הוא של המטפלים. חשוב להם להראות שינוי, כי בלי מראית עין של שינוי - זה נראה כאילו מוציאים כסף על שום דבר.
אם לא נבנה איזה מודל חדש או שיטה חדשנית, ולא נוציא את כל האחרים כפרימיטיביים - אז סימן שאנחנו לא עושים כלום.
יש לחץ מתמיד של הגורמים המממנים - לטיפולים מהירים יותר, מכווני עצמאות - שנראים טוב על הנייר, אבל בעיקר מעיפים את הבן אדם מהטיפול שלהם אל מרחב הבעיה של מישהו אחר.
על פניו האדם 'נרפא' או 'החלים'. בפועל, זה לא בהכרח ככה. לפעמים כן, לפעמים לא.

אני רוצה להציע שאין פסול בלראות מניעת הדרדרות של המצב כמטרה.
זה דורש מאיתנו הרבה יותר ענווה.
זה פחות תואם לפנטזיית ההצלה שלנו. אבל יותר תואם למציאות.

הפטרונות בלהגיד שאנשים לא יכולים להשתקם דומה בעיני לפטרונות שבאמירה שכולם יכולים לרצות ולבחור להשתקם ולהפוך לנורמטיבים.
בואו נשאל את המתמודדים.
יותר מדי אנשים לא עושים זאת.
גם ארגונים המתמודדים - מייצגים בעיקר את החולים שיש להם יותר כוחות.
הם מובילים בעוז את הרפורמה בבריאות הנפש, שתמיט לדעתי מכה אנושה על רמת הטיפול שהאחרים מקבלים.
 

KFIRB

New member
אתה צודק

יש בעיות בתחום השיקום , הגישה שאתה מציג היא הגישה שאני מאמין בה, שלא צריך להשביע את רצון הרגולטור - משרד הבריאות ולהציג התקדמות .

לעתים האדם רוצה לשמר את מה שהשיג ויש לכבד זאת.

אבל אני יוצא נגד פטרונות שלצערי קיימת בהרבה מקומות שיקום , נתקלתי בעובדות שהחליטו בשביל המשתקמים על החלטות שלא נוגעות לסיכון הסביבה או חייהם , אלא על תחומים תעסוקתים, תחומי ניהול חיים ועל זה יוצאת חמתי. נתקלתי במשתקם שהיה בהוסטל והיה חבר של מתמודד שליוויתי בדיור מוגן. המתמודד מהדיור מוגן שולב בשף יתיב , בבית המדרש, לאחר תהליך ארוך שעשינו עימו (אני דאז כמדריך שיקומי), הכרתי את העו"ס מההוסטל , אבל לא התפלאתי ואפילו כעסתי כששמעתי שהמתמודד מההוסטל רצה להצטרף לשף יתיב והיא סירבה לשלבו בגלל החשש שהלמידה התורנית תדרדר אותו. אני מעריך אותה על גישתה השיקומית שהרימה הרבה אנשים מהתחתית אך אני כועס שבדרך היא דורכת על גישת ההחלמה , לגישתי (ונניח לרגע שאני לא יודע את כל הפרטים וניקח את הסיפור כפשוטו משמעותו), היא הייתה צריכה לשלבו בבית המדרש שמלווה ע"י עו"ס שעשה רושם שיקומי טוב, זכותו של המתמודד לנסות ואפילו להיכשל. לאותה עו"ס עם כל הרציונאל שבטח הייתה מציגה, אין זכות להרוס חלומות.

אני בעד להקשיב למתמודד, וללוות אותו על איפה שהוא רוצה ומאפשר. השיקום חייב לשרת החלמה ולא להיפך, למרות שיש רכזות ומתאמות טיפול במשרד הבריאות שמעדיפות שיקום לבדו וזה קצת ללכת ראש בקיר עימן. חובתנו הפטרונית להתערב רק כאשר קיימת סכנה למתמודד או לסביבתו בלבד. בשאר המקרים עלינו לכבד את בחירותיו בטווח הבחירות הנורמטיביות (למשל אני לא בעד לכבד בחירה של מתמודד לפזר סוכר על הרצפה בחדר עם שותפים).

לדעתי שנינו מדברים על אותו דבר, ועל העבודה הקשה ולעתים הסיזיפית, וכן, בעיות השכר והתנאים בסופו של יום פוגעים במקבלי השירות, יותר קל להיות פטרונים, יותר קשה להטמיע החלמה במיוחד בתפקוד נמוך (כי בשביל התאוששות והחלמה ואף בשביל שיקום יש צורך ברצון, בשביל להשיג רצון לעתים צריך להכין את הסביבה ). ובעיקר התחלופה הקשה בצוות הן כמתאמי טיפול , עו"סים והן אצל מדריכי השיקום.


בעייה נוספת, שהצגת , היא ההתמודדות עם המאתגר. בארץ פוחדים מתחלואה כפולה, פסיכיאטריה משפטית והפרעות אישיות. זה קשור למה שאמרה אחת הפרופ' בשיקום בעולם (נדמה לי נשיאת PRA ), הראיון מופיע באתר יספר"א, היא אומרת בגדול שאנחנו מאוד מאוד עסוקים בלייצר את החדש, את הפרוייקט הבא במקום להתמקד בבסיס, בקבלה, בשיקום בדיור ובעיקר לטפל בבסיס, שיקום הפרעות קשות ושיקום תעסוקתי ואין בארץ הרבה מודלים שפועלים היטב בעולם.

אנחנו טועים בעיקר שאנחנו מחפשים לחדש במקום לקחת מודלים שעובדים טוב בעולם ולהביאם לארץ, שמעתי למשל שיש שיקום ייעודי להפרעות אישיות לרבות גבולית עם ריבוי פגיעות עצמיות, עם הוסטלים שלמים עבורם ודיור מוגן עבורם וצוות של אחד על אחד ממש מודלים יפים. כנ"ל לגבי תחלואה כפולה ופסיכיאטריה משפטית.

אבל, אם תצא משיקום פסיכיאטרי לשיקום מוגבלויות אחרות, אתה תראה בעיקר שדווקא בשיקום הפסיכיאטרי ב2013 יש הכי הרבה שיתוף המתמודד בקבלת החלטות על חייו וכמה שעצוב גם הפיקוח בפסיכיאטרי הוא יותר טוב מהטיפול בפיגור, באוטיזם בנכויות גופניות ועוד. הפטרונות קיימת בהרבה שירותים ודווקא בקורס שעשינו יחד עו"סים מכל התחומים, דווקא קצינת מבחן לנוער, עו"ס מהשב"ס, ועו"ס מהרווחה הסתכלו בעיניים של עגל והתפלאו כמה מקום נותנים ללקוח ולפונה , ולמשפחתו. וזה נכון, הייתי פעם במעון טיפולי לפיגור , לא מכבדים את רצון הדייר והרבה מוסדות לא רואים בהם דיירים אלא חניכים במוסד חינוכי. באוטיזם מתקיים כיום ויכוח בין אלו"ט שהיא ארגון המשפחות לאנשים אחרים שמאמינים בעצמאות והשמעת הקול של האוטיסטים. אני מכיר אב של 3 אוטיסטים שמאמין שיש להקשיב לבעל המוגבלות , גם אם הוא אוטיסטי. למזלינו בבריאות הנפש התקדמנו ב12 השנים האחרונות ועדיין יש לאן להתקדם (כמערכת ולא פר מתמודדים, אנחנו צריכים להתקדם בהנגשת חוק שיקום את סל שיקום ואת השירותים לפונים באופן מותאם, ובעיקר להקשיב לא לארגוני המתמודדים אלא למי שקולו לא מושמע ומושתק).
 

פוגיץ

New member


 

KFIRB

New member
אינו ריאלי?

אתה שבוי באשליית הקלינאי.

אשליית הקלינאי היא אומרת שמה שאני רואה זה מה שקיים.

עם שיקום נכון (שבארץ התבלבלו בדרך לשם), אפשר להביא כל אדם למיצוי יכולותיו לפי רצונו.

בדיור מוגן , רוב האוכלוסיה היא בתפקוד גבוה ויותר מכך, האם אדם הנפגש עם מדריכה שיקומית שמטרת תוכנית השיקום היא היכרויות רומנטיות \או הרחבת המעגל החברתי, או כניסה למעגל העבודה זה לא חלק מהתפקוד הנורמטיבי.?

להוסטלים בארץ אין תמריץ לקדם אנשים ומנהלי מסגרות שבויים בהגדרת LOW FUNCTION תפקוד נמוך. רוצה לשמוע בדיחה עצובה: המאושפזים של " בי"ח " נווה יעקב (או כפי שפסיכיאטרית שעשתה שם תורנות בימי המשבר של המעבר והסגירה תארה כנווה גיהנום, והיא למרות שהינה מומחית וראתה כמה דברים איומים בחייה התלוננה על סיוטים מהמקום ההוא שטוב שנסגר), היום משולבים בחלק מההוסטלים, והם, אלו שהוגדרו כ"לא מתפקדים" "לא ברי שיקום" מבצעים פעולות יומיום בהוסטל, עובדים (אנשים שאף אחד לא האמין שישולבו ויעבדו).

אני מכיר מקרים עוד מהדור הקודם של הסניטריומים (משהו דומה לנווה יעקב וגרוע ממנו), שהיום הם בדיור מוגן לבודדים עם רמת תפקוד מניחה את הדעת לשירות.

השיקום חייב לשרת החלמה, אם לא , אנחנו לא בכיוון הנכון, נכון שיש מצבים שיש בהם צורך לשמר, וזו ההחלמה מבחינתם. המילה החלמה היא תרגום לקוי לRECOVERY.

כשדיברתי על מפעלים מוגנים - יש שם בעיית שכר נוראית, והשיקום התעסוקתי בביטוח הלאומי שמטפל לא רק בנפגעי נפש אלא בכלל הנכויות, מפנה פחות למפעלים מוגנים, ומי שמופנה ל"המשקם" תק' השהייה שלו מראש מוגבלת בזמן, ועובדת השיקום מגיעה לבקרו אחת לתקופה (במרכז שיקום זה אחת לחודש וחצי), ועומדת על ההתקדמות, נכון שיש כאן ניגוד אינטרסים בין המפעל או מרכז השיקום לבין ביטוח לאומי, לכן ביטוח לאומי כגורם ממן יודע להגיד STOP, אתם לא עושים עבודה טובה ולהעביר את האדם לפי רצונו והשקפתו למקום שכן יקדם אותו.

לדעתי , הבעיה היא שכל הזמן רוצים להצעיר את ההוסטלים, בפועל, לדעתי יש להקים הוסטלים צעירים שיהיו מוגבלים בתקופת השהייה שלהם שם. כן, ממחלת נפש לא נרפאים, אך ניתן לקיים אורח חיים מספק בהתאם לרצון המתמודד, משתקם. גם מסוכרת לא נרפאים, אבל לא עלה על דעת אף אחד מהפנימאים לאשפז לתמיד חולה סוכרת.


נתון שאתה מתעלם ממנו, רוב המוכרים לביטוח לאומי כבעלי זכאות לסל שיקום כלל לא פונים לסל שיקום, משמע ששירותי השיקום כיום לא מוכוונים לכולם, והשירותים כיום מטפלים רק באוכלוסיית הקצה ולכן קשה לך לראות את השיקום וההחלמה שלהם כהגשמת החיים המלאה.

לדעתי , טרם לא נבנו שירותים המותאמים דיו לכלל הפונים , ויותר מכך לא כולם צריכים אותנו, ולא את כל השירותים שיש בטפסי 13-14, ורבים מהעו"סים בשיקום בברה"ן לא מבצעים מיצוי זכויות מביטוח לאומי וזה קצת חבל.
 

בנציון88

New member
תשובה

כתבת הרבה ומפאת קוצר הזמן לא אוכל להתיחס להכל.

לגבי חוק לרון - לא אני זה שניזון משמועות, אלא אתה שלא קראת את החוק במקור ואת האותיות הקטנות.
מצרף לך לינק עם סקירת עומק יחסית מדויקת , שיבהיר את הנקודה שחתרתי אליה (שתקרת השכר הריאלית ע"פ החוק נמוכה בהרבה מ5000 ומשהו שח לבעלי מוגבלות חמורה)
http://cafe.themarker.com/post/2639339/

לגבי אשפוזים כפויים - הצעת היעול שלי היא להוציא מחוץ לחוק את האפשרות הזאת. אשפוז כפוי צריך להתבצע רק כחלופת מאסר. לאחר שאדם כלשהו ביצע פשע שאפשר להוכיח ראייתית - יש לאפשר לשופט מתוך שיקול דעת לדון את האדם לכף זכות (הגנת אי שפיות) ולאפשר את אשפוזו. מאידך אשפוז שנעשה על סמך הערכה של מסוכנות עתידית (גם אם רק 20% מהמאושפזים הם בסטטוס הזה ו80% כביכול מתאשפזים מרצון) הוא פסול ולא אנושי.

לגבי אשפוזים מרצון - אתה מתאר מיתוס שמנותק בחלקו מהשטח. במציאות הרבה אשפוזים מרצון נעשים תוך איום עקיף או מרומז תחת המסר של "אם לא תבוא מרצון נשקול אשפוז בכפיה"

הייתי וגם שמעתי לא מעט סיפורים מכלי ראשון . אתה עושה יותר מדי הנחות לפסיכיאטרים ומציג אותם כזהירים הרבה יותר מכפי שהם. גם אם יש אדם אחד שאושפז בכפיה וחירותו נשללה (תוך תיוג משפיל) זה יותר מדי .

שכר מותאם - זה שהמצב היה פעם גרוע לא מצדיק את שפיכת המים עם התינוק. שוב, למה שתעצור כאן אצל הנכים, ולא תתאים שכר מינימום גם לאנשים מבוגרים (בני 55 ומעלה נגיד) שעובדים יותר לאט מצעירים נמרצים ? ואם כבר, אז למה לא להתאים שכר מינימום נמוך יותר גם למזרחיים, לנשים, ולעובדים זרים ? איפה הגבול שבו אתה מוכן לחרב את זכויות העובד והאדם בשם התועלתנות הזאת על חשבון אוכלוסיה נטולת הגנה (לנכי הנפש אין דפני ליף שתוציא אותם לרחובות ) ?

הדברים שאמרת על הוסטלים ותכניות שיקום מפורטות יפים בתאוריה אבל שנינו יודעים שאף אחד לא משתקם באמת , לא בגלל ה"מחלה" או במילים שלך "רובם יצטרכו ליווי ותמיכה רוב ימיהם" , אלא כי ככה המערכת והחוק בנויים. הקצבאות מאד נמוכות , הסטיגמה פוגעת אנושות בסיכויי ההעסקה וחוסמת חלק גדול מהעבודות במשק בפני המשתקמים דה פקטו, והאווירה הכללית במוסדות השיקום היא אוירה של "מקסימום תהיה עובד במפעל" ולא - "אתה יכול להיות עורך דין/ רופא"

אני אגב כמעט עורך דין , כמה וכמה שנים אחרי אשפוז כפוי ומסכת שיקומית שכמעט הרסה לי את החיים. אני יודע על מה אני מדבר. האמן לי
 

KFIRB

New member
מה אתה רוצה להשיג בחייך?

אגב הקישור שלך הוא קונספירציה, אם אתה היית כמעט עו"S תביא את הקישור מהחוק !!!

כמי שמכיר את האנשים הנהנים מחוק לרון, אין בעיה שירוויחו יותר פשוט מ 7 אלף זה מתחיל להתקזז. ואז במילא הם לא צריכים את הקצבה, אך הזכויות של אי הכושר נשמרות לצרכי הנחה או החלילה במידה ולא ירוויחו הקצבה תחזור למצבה הקודם.

כמי שליווה אדם בדיוק בסוגייה הזו, אני מכיר את החוק וביררתי לו את הנושא מול הגורמים האמונים וכן מול החוק. מבחינתי החוק הכתוב הוא הקובע ולא פוסט בקפה.
 

KFIRB

New member
אני מאמין שלי

שיקום חייב לשרת החלמה.
החלמה זה התייחסות לכוחות- מה האדם רוצה.

אני מאמין בניגוד לאנשי מקצוע אחרים שמותר לאדם להיכשל וגם להתאשפז אם יש בכך צורך לפי בחירתו והחלטותיו.


אבל- אם אדם בוחר לא להתקלח חודשיים, זו בעיה.
אני אסביר למה כן כדאי לו להתקלח ואפשר לדון על התדירות.

אבל אבוי לנו (וזה קורה במרבית מסגרות השיקום) שרוב השיקום הולך על ADL.

בשיקום התעסוקתי - עמדתי יותר נחרצת , ללכת בשביל של האדם , גם במחיר של כישלון, האדם יודע מה הוא רוצה, אני יכול להציכ לו רף גבוה יותר, אך הבחירה היא שלו.

אומר לך שנכחתי בועדה של אדם שלא עבד עשר שנים, אבל עשה עבודה מדהימה בשנה אחת , רכזת סל שיקום הפתיעה אותי, וממנה למדתי רבות על ההחלמה, היא שאלה אותו על עבודה, הוא הסביר מדוע הוא לא רוצה מפעל מוגן, האמת זכותו. והוא צדק בהסברים שלו, אני חששתי שהיא תתחיל להסביר לו שהוא צריך להתחיל ממשהו ובהמשך לספר לו את השקר שהוא יתקדם. היא דווקא אמרה "אני מסכימה איתך" והציעה לו או תעסוקה נתמכת בשכר מינימום מלא או הכשרה מקצועית. הוא אמר במה הוא רוצה לעבוד, והיא הציעה לשדרג לו את העבודה למשהו יותר טוב, יותר נחשב, יותר נוח.

בסוף הוא עבד בעבודה בתפקיד שהוא רצה (למרות שידענו שהוא יכול ליותר מהתפקיד שבחר, כולל רכזת סל שיקום), הוא פוטר לאחר 3 חודשים. עכשיו האם זו הצלחה? האם זה כישלון? האם זה מה?
הוא הגדיר את זה ככישלון- שוב נכשלתי.
אנחנו (אני כמדריך, דאז, המתאמת טיפול שלו מהדיור ורכזת ההשמה שלו) הגדרנו את זה כהצלחה, כי לראשונה מזה עשר שנים הוא התמיד במשך חודשיים וחצי והלך לעבודה והגיע בזמן והוא התעייף לאחר חודשיים וחצי. ולא הגיע. המסר שהעברנו לו היה- לא נורא, נפלת, אבל אתה הצלחת במשך חודשיים וחצי וזה המון ביחס למה שהיה לפני שנה, עכשיו נמצא עבודה אחרת ונעבוד עימך על מה שהיה קשה, אנחנו מאמינים בך וזה יותר חשוב מהכל.


במחוז אחר, ואפילו עם רכזת בדרג נמוך יותר או שאינה מכירה אותו, היו נלחמים בו ומאשרים לו מפעל מוגן הוא לא היה מתמיד והיו מאשימים אותו שאינו רוצה לעבוד. אם האדם (הכרתי אחר שכן ביקש מפעל מוגן כי היה מאויים מהשוק החופשי), היה מבקש מפעל מוגן זה משהו אחר, אבל אם הוא מבקש לעבוד כמו כולם, שם זה מקומו - בשכר מינימום עם ליווי.
 
למעלה