יש לך או היה לך מגע עם המערכת הפסיכיאטרית?
אשפוז כפוי נקבע לאחר בדיקה של פסיכיאטר (במיון, במרפאה) ולאחר שהתרשם שהמטופל בעל מסוכנות מיידית לעצמו או לסביבה הוא יגיש בקשה לפסיכיאטר המחוזי והאחרון יאשר או לא לפי תוצאות הבדיקה שמתועדות באופן מפורט. היום בניגוד למצב שהיה בעבר (עד 1991), פסיכיאטר מהקהילה לא יכול לרשום את מילות הקסם "מסוכן לעצמו ולסביבתו היה בעבר שורף חנויות לכן אין מנוס מאשפוז כפוי" והאשפוז יאושר.
הפסיכיאטר צריך להסביר : א. מהאנמנזה מה עלה מהסביבה הקרובה ומהמטופל שלדעתו מעלה שאלות של סיכון. ב. הוא צריך לפרט את הבדיקה (סטטוס פסיכיאטרי) באופן מלא, מה בבדיקה גורם לו לבקש את הבקשה .
קיימות כיום שתי הוראות לאשפוז כפוי- דחופה לסכנה מיידית ולא דחופה לסכנה לא מיידית.
רופא טוב יכול לשתף בהתלבטויות שלו את הצוות המלווה (צוות שיקומי) או את המשפחה. רופא טוב יכול לבצע שינויים בטיפול התרופתי כדי למנוע אשפוז, רופא טוב גם מנסה לשכנע את המטופל להתמיד בטיפול התרופתי או לפנות לאשפוז מרצון- זה מה שאמורים לעשות.
זה שבפועל, יש פסיכיאטרים מניפולטיבים , בדיוק כמו שיש עו"ס מניפולטיביות , זה שיש פסיכיאטרים שעוברים על החוק שמיועד לעצמם "חוק טיפול בחולי הנפש 1991" , זה לא מעיד על כולם, צריך לומר את זה , גם אצלנו במקצוע יש עו"סים בעיקר עו"סים ממונים לחוקים כאלו ואחרים (בעבר פק"ס לחוק...),שלא מבצעות את עבודתן נאמנה , לא לחוק, לא למוטבי החוק (כלומר מי שבאחריותה),ולא כלפי המקצוע. אז אני כמי שאוטוטו במקצוע יכול לא להסכים עם התנהגות כזו, יכול להתווכח, אך במצבי סיכון זה בלתי נמנע.
אבל מה לגבי הוראה לפי סעיף 9ב'- אצל הפסיכיאטרים זה הוראה לא דחופה לאשפוז כפוי, אצלנו זה מקביל לטיפול במוטבי החוק באמצעות ועדות תכנון והחלטה במקרה הטוב, במקרה היותר גרוע, בטיפול מינמאלי עד להחריד של רשויות הרווחה, ולא מדובר במשפחה בסיכון, מדובר למשל במשפחה שעברה מצוקה קשה , אכזרית והיא כבר מזמן עברה את הסיכון, הפעמונים בלשכה היו צריכים לצלצל, אבל הפק"סית באותו לילה של רצח האם בצעה רק שינוי אפוטרופוס ומאז הרווחה לא טרחה לבקר או לשאול את המשפחה לשלומה- זו התנהגות לא אתית ואף לא חוקית של אותה פק"סית כלפי מוטבי החוק כאשר היו קטינים באירוע.
מה שיש בחוק לחולי הנפש, היא הזכות לערעור, הכוונה שחייבים לאחר זמן מסויים מההוראה (זה משתנה מי קבע את ההוראה, מנהל בי"ח או פסיכיאטר מחוזי) לדון בה ולאשר הארכת אשפוז או הפסקתו, בועדה פסיכיאטרית, מעליה ניתן לערער בביהמ"ש המחוזי. בנוסף יש בשירות הסוציאלי של ביה"ח בתי"ח טובים זה יותר מתיבה , בשאר זה מכורח החוק, יש תיבה לתלונות חולים מתוקף שני חוקים-זכויות החולה וביטוח בריאות ממלכתי. אצלנו אין עדיין תלונות ברווחה על העו"סיות מלבד תלונות של סוכנויות אחרות או אנשי מקצוע אחרים לפקוח. לאזרח שהוא הפונה במקרה הטוב אן המשפחה בסיכון במקרה הרע אין להם גישה לאותו פיקוח (מה שברשויות השיקום מתנהל ערוץ תקשורת פתוח בין המשתקם, המשפחה ומשרד הבריאות).
יש שתי בעיות נוספות שקיימות ברווחה : א. כל מי שיזכיר מצוקה \מגבלה\הפרעה\ מחלה פסיכיאטרית או סימפטום כגון מחשבות אובדן, לעתים גם מגורם שלישי, העו"ס תעיף אותו בגיבוי הפיקוח בכל הסוכנויות השייכות לרווחה בקהילה (אלימות במשפחה, טיפול משפחתי, מדור פרט ומשפחה ועוד),לשירותי בריאות הנפש. האם היא תשוחח עם הפונה שעליו דווחה לה ההתנהגות המוזרה ומחשבות האובדן או החשש של המשפחה לכך? מה פתאום!!! התירוצים לא חסרים "אנחנו לא מוסמכים" "זה לא במנדט שלנו" "במקרה כזה אני חייבת להפנות אותו לבריאות הנפש ולפסיכיאטר המחוזי" "אסור לי לדבר איתו, אסור לי לטפל בו, הוא שייך לבריאות הנפש". כאילו בבריאות הנפש יש להם ידע וכלים של הקהילה? וכאילו המחלה מדבקת... סטיגמה קשה יש במנהלות השירותים החברתיים ברחבי הארץ.
ב. הבעיה השנייה היא ההתייחסות של הרווחה כלפי המוסדות של עצמה- מוגבלויות של אגף השיקום, נכויות, מוסדות לסידור חוץ ביתי, האגף לאדם עם מוגבלות שכלית והתפתחותית, כל אלו מכילים מפקחים ומפקחות גרועים ביותר, שמתעלמים מפגמים בשירותים תמורת כסף או טובות הנאה אחרות. אז מעבר למפקחים אלו, יש מערך של עו"ס לחסרי ישע, עו"ס לפיגור, עו"ס לאוטיזם, עו"ס לאגף השיקום, איפה כל אלו במיוחד אלו שמוסמכות ע"י חוק הסעד? הרי אם זה היה קורה בבית המשפחה , הפק"סית הייתה נרעשת , מגיעה לבתי משפט ודורשת הוצאה מהבית (ובצדק) אבל כשזה מגיע למוסדות שתחת אחריות המשרד שלה, היא מתעלמת, עוצמת עניים, ולא מקיימת את החוק כלשונו לטובת מוטבי החוק - כלומר מי שנמצא באחריותה.
אז מספיק עם הצביעות הזו שאנחנו יכולים להתווכח עם פסיכיאטרים, הם הצרה הקטנה של משרד הבריאות, מי שמתלונן עליהם, אלו אנשים עם כוח, עם יכולות, שבין היתר כותבים בפורומים, יש הרבה אחרים שקולם לא נשמע שנפגעים מהחלטות שלנו כאנשי מקצוע ואנחנו לא עושים כלום להפסקת הסבל או לפחות השמעת קולם.
אגב חלק מהבעיה שלנו כמקצוע שאנחנו טועים לחשוב ש"אצלנו זה לא יקרה", וקורים למגבלה , כל מגבלה כנכות. הנכות היא שלנו כחברה וכעו"סים. וזה מתחיל לפעמים מהרצון לשירותי צוות, במסגרות שיקום, שלדעתי זה עגום, במיוחד שמנהלים הדרכה או שיחה על המטופל מאחורי דלת סגורה זה עגום אף יותר כשהוא נמצא בדירה או במסדרון. ניתן לקיים הדרכה בחדר סגור אך לא בנוכחות נשוא ההדרכה.
