מתגעגעת לאימא

לעניני חינוך

ללא קשר לילדים האישיים שלנו, לי ולבן זוגי יש הסכמה כמעט מוחלטת בנושאי חינוך. כל אחד מאיתנו גידל ומגדל את ילדיו (כולם בגילאי ההתבגרות) לפי הגישה הזו, וכשאנו מתייעצים זה עם זו בנושא הדבר מאד קל ונוח, מכיוון שאנחנו מאמינים באותה הגישה באופן כללי, ללא קשר לשאלה האפ מדובר בילד שלי או שלו.

גם בנושא חוקי ההתנהגות בבית שלנו לעומת בתי ההורה האחר אני לא מסכימה איתך. ילדים לומדים מהר מאד מהם החוקים בכל בית, גם בגילאים צעירים יותר, ואין שום סיבה להתגמש בבית אחד כדי להתקרב יותר למה שנהוג בבית השני. מאידך, על הכותבת ובעלה להבין שהם לעולם לא יוכלו לשלוט או אפילו להשפיע על חוקי ההתנהגות בבית השני, גם אם הם שלילים יותר בעיניהם, ועליהם לסמוך על הילדה שתדע לקבל את החוקים משני הצדדים ובבוא העת להחליט בעצמה כיצד היא רוצה להתנהג כשהיא מחוץ לבתים הללו (ולדוגמא: אם אצל אימה מותר לשבת עם הרגליים על הספה ואצל אביה לא, כשהילדה תהיה בבית חברים היא תחליט בעצמה אם נראה לה בסדר שהיא תשים את רגליה על הספה)
 

Chavochka

New member
תודה

לצערי, כל מה ששמעתי בתגובה שלך הייתה עוינות וספק מוחלט בכוונות הטובות שלנו. המסקנה שלי - את בצד השני של המתרס. ואני עדיין אכבד בתגובה.

האבא מאוחד איתי כי הוא אובד עצות. כמו שהגבתי במקום אחר - הוא נותק כמעט לחלוטין מהילדה בשנים הראשונות לחייה, והגדול לא סתגלתן, הוא פשוט מכיר את אבא לאורך כל חייו. וכמו שגם כתבתי - ההורים התגרשו שנתיים וחצי לפני שבכלל הכרתי את בעלי, ולקח לנו עוד למעלה מחצי שנה לפני שהכרתי את הילדים, ועוד כמה חודשים לפני שגילינו להם שאני ואבא גרים ביחד (כן כן, כל שבת שניה הייתי צריכה למצוא לעצמי מקום לישון בו). אז הילדים קיבלו הכל בהדרגה, והיו מאושרים בחתונה שלנו.
וכמו שכבר כתבו כאן, שנינו מאמינים שילדים (במיוחד בגיל זה) קולטים מהר מאוד מה מותר ומה אסור בכל בית ומסתגלים לזה. גם ילדים להורים שאינם גרושים יודעים מה מותר בבית של סבתא א', ומה מותר בבית של סבתא ב'.
והייתי מתה שייצאו לפעילויות בלעדיי - אבל הילדים לא מפסיקים לשאול למה אני לא באה גם. אין פה איבה, כמו שהנחת, אין פה שטלתנות. יש פה ילדה שלא מבינה למה היא צריכה להיות רחוקה מהאימא, ואני בתור חסרת ניסיון הנחתי את מה שיכולתי להניח על הפינוק בצד השני. אני בטח לא מתיימרת להיות אימא או להחליף אותה. אני ה"דודה", וככה זה יישאר. העובדה שאני זו שמחפשת את התשובות יכלה אולי לרמוז על כך שאני לא אפטית, ורוצה שלום בית בין כולנו. להאשים את הנוכחות שלי בנתק - צר אופקים מבחינתי.

חג שמח.
 

Chavochka

New member
שאלות נחושות

כי רציתי תשובות נחושות. אני מבינה היטב שאין "תעשה" ו"אל תעשה". ובכל זאת קיבלתי כיוונים לא רעים. להבין מה הילדה חושבת היה אתגר בשבילי - קיבלתי תשובות נהדרות, וכבר היום הסתכלתי עליה אחרת, והיום שלנו התנהל אחרת.
אני לא יכולה להיפגע, כי אני יודעת בדיוק איפה אני, מה אני ולאן ומתי נכנסתי.
רק שזו לא הפעם הראשונה שאני מבקשת עזרה בפורום, ואפילו מוכנה לקבל ביקורת על ההתנהלות שלי (כי הרי, משהו אני עושה לא נכון, ולכן אני אני פה עם שאלות), אבל רמז על כך שהייתי יכולה להיות סיבה לגירושין של מישהו - עבר את גבול הטעם הטוב.
אני מניחה שזה פשוט צריך להישאר מאחורינו.
 

Chavochka

New member
במיוחד בגלל שלא מכירים

שווה להיאזר בטאקט ולתת לבן אדם את ה-benefit of a doubt.
למה שלא נניח על כל אדם חדש דברים רעים, ונפתור את עצמינו? זוהי האשמה קשה ביותר, וכמו שאמרתי - לא יכלה לפגוע. פשוט הכעיסה נורא על כך ששאלה של בן אדם משתדל מביאה לאיזשהן מסקנות על מוסריותו.
הנה לכם מסקנה אחרת: באתם לכאן לאו דווקא לשתף בניונסכם אלא למצוא על מי להוציא את העצבים על אוזלת ידכם שלכם.
 
גם אם הביקורת היתה אקראית...

השיפור אמור להיות במערכת כולה.
שכוללת את היחסים בין בני המשפחה כולם,
בלי להושיט אצבע מאשימה כלפי אף אחד מהגורמים,
בודאי ובודאי לא כלפי הילדים.
צריך לעבוד על הדינמיקות במערכת,
כפי שנשמע שהאמא אמנם מתחילה לעשות.
 

Chavochka

New member
תודה רבה

האיחוד מצידינו היה חשוב לשנינו. כשבעלי חושב שאני טועה (כי אני חסרת ניסיון, אין לי ילדים משלי), הוא תמיד יעיר לי על כך בשקט, בצד, ואני אשתפר, ואפילו אתנצל אם יש בכך צורך. תודה על החיזוק בפן הזה.
אולי באמת טעינו בכך שחשבנו שנוכל להשפיע על ההתנהגות גם בבית האחר. ניקח את זה לתשומת ליבינו - תודה רבה.
 
הפוך! לגמרי הפוך!

לחברות שלי, שאני מכירה את הסיפור שלהן מא' עד ת', אתן תשובות נחושות.
פה, בפורומים, כשאני לא מכירה את כל הסיפור, לדעתי זה חסר אחריות לתת תשובות נחושות.
 
לא יפה!

אנשים פה טרחו וענו לך, וגם אם חל ק ממה שאמרו לא היה לענין, אבל בכ"ז הם קראו וניסו לסייע, ואת מחפשת לפגוע ולהעליב.
להזכירך שאת בעצמך כתבת שבעבר עזרו לך פה?

בכל מקרה, אני מקווה שבעתיד תבואי להתייעץ שוב, ואולי גם תייעצי לאחרים.

רק עצה אחרונה - חלילה לך מלהעלב מילדה בת 5, חלילה לך להעלב מדמויות וירטואליות בנט. בהצלחה!
 

Chavochka

New member
מתגעגעת לאימא

אני אימא חורגת לשני ילדים מקסימים. חמודון (כמעט 7) ופצפונת (כמעט 5)

אנחנו יודעים שהקטנה הרבה יותר קשורה לאימא. היא גם הרבה יותר מפונקת על ידה, ואף האם מגוננת עליה בעיקר. אי אפשר להגיד שהיא לא אוהבת את חמודון, אבל היא בהחלט לא מקרקרת סביבו כמו על הקטנה. וכמובן שהעניין יחסי, אבל לדעת שנינו (בעלי ואנוכי) - הילדה מפונקת יתר על המידה. לקח לנו זמן לצאת מההלם כשהיא בפעם הראשונה טופפה עם הרגל ברצפה ודרשה את מה שרצתה, וממש לא הבינה כיצד היא לא מקבלת את זה. בבית אימה היא מקבלת הכל ותמיד. זריקת חפצים בתגובה לכך שלא התקבלה הדרישה למשחק או גלידה הופסקה עם הזמן, אבל באה משני הילדים. אבל לא על זה השאלה שלי.

בדרך כלל, כשהם מגיעים לשישבת, העובדה שכל מה שהילדה מדברת עליו הוא אימא ולא מפסיקה לשאול מתי היא חוזרת אליה - אנחנו משתדלים לקבל בהבנה, ולא לכעוס, אלא רק להגיד שאימא תהיה מחר. זהו. זו המציאות.
כרגע, הילדים אצלינו לחופשה ארוכה יותר של פסח, והטעם הפך מר מהרגיל. היא לא מפסיקה לשאול על אימא, בוכה כמעט כל הערב, לא עונה על שאלות (מה את רוצה לאכול? מה את רוצה לשחק?). אחרי השיחה היומית עם האימא אפילו הגדול כבר שואל אותה "מה רע לך?" כשהיא בוכה בלי הפסקה.
ההרגשה שלי שאחנו מחזיקים אותה בת ערובה. אבל גם להכניס אותה לאוטו ולקחת אותה לאימא לא אופציה. אנחנו לא מוותרים עליה (תרתי משמע). אבל אני לא טרוריסטית בשביל להתעלם מדמעות של ילדה קטנה שרק רוצה את אימא. אנחנו מנחשים שהרצון לחזור לסביבה שבה היא מקבלת מה שהיא רוצה ולא אחרת היא זו שמגדילה את הרצון לחזור לשם, אבל יש דברים שבעלי בתור הורה לא מוכן בפן החינוכי לוותר עליהם (נימוסי שולחן מסויימים, דברים שהם אוכלים, כמות שעות טלויזיה ומחשב, אינטראקציות עם הסביבה).

מצד אחד הילדה קטנה, ואין מה לדרוש ממנה. אבל אנחנו לא יודעים איך לעזור לה לגדול ולהבין את המציאות שיש גם את אבא שאוהב ודואג. במקום להיות משפחה בחג החירות, אנחנו עבדים למצב הרוח שלה, ולקשר החולני לאימה. בעיקר בעלי נפגע, כי הוא מרגיש שאיפשהו שם הילדה לא אוהבת אותו, שלא לדבר על הדאגה לחינוך החברתי שלה, שנדמה לו שאובד לנצח בפינוק התמידי בביתה.

מה עושים? מה אומרים לילדה בת 5 שמתגעגעת לאימה?
 
כמה מחשבות

אני חושבת שלהגיד שהגעגועים שלה הם רק לחופש מגבולות שיש לה אצל אמא שלה, זו גישה פשטנית שלא מספיק רואה את הילדה. ילדה קטנה מתגעגעת לאמא, זה הדבר הכי ברור וטבעי שיש, בלי קשר לכמות הטלויזיה שהיא רואה שם.
אני חושבת שהמסר הבלתי מילולי שעובר אליה, שבמקום מסויים פוסל את אמא שלה, יכול לגרום לה להרגיש שהיא צריכה לבחור.
מציעה לראות אותה יותר בחמלה. להבין ולקבל את הגעגועים שלה לאמא. להבין שאולי היא נוקטת בדרכים שמתאימות לגילה כדי להשיג תשומת לב (מה שקוראים "תשומת לב שלילית"). לתת לה להרגיש שזה בסדר שהיא מתגעגעת לאמא. לנסות להרעיף עליה אהבה, וזה לא אומר לוותר בגבולות. להבין שזכותה של האמא לדרך חינוכית משלה, ושהיכולת שלכם לתרום את תרומתכם לחינוך שלה לא נפגעת מזה.
המסר הלא מילולי מאבא שלה צריך להיות שהוא לא מוותר עליה. היא במקום מסויים בוחנת אותו, האם הוא ימשיך לאהוב אותה גם כשהיא מצהירה בגלוי על העדפה לאמא, במיוחד אותה אמא שהוא חושב עליהם דברים רעים והילדה כנראה מזדהה איתה. והוא צריך לדבוק בזה. לא נעלבים מילדים בני 5.
צריך גבולות ואהבה (המון המון המון אהבה).
ולהפסיק לשדר מסרים שליליים לגבי אמא שלה.

ועוד משהו שהוא לא פשוט אבל יכול לעזור - מצד אחד אבא שלה הוא הדמות המשמעותית עבורה בתא המשפחתי שלכם. מצד שני, ככל שאת תצליחי להתקרב אליה, ולראות את הנהדרות שלה, יכול להיות שזה יעזור לה להרגע. כי רגש ואהבה של אשה שהיא אמא, אפילו שהיא לא אמא שלה, יכולים לתת לה המון המון בטחון.

ועוד משהו - נראה לי שכמה פגישות של ייעוץ והדרכה מקצועית יכולים לעזור לכם למצוא את הדרך איתה.
 
מאוד מסכימה ומוסיפה....

לא סיפרת מתי ההורים התגרשו (ומתי את
היכרת את האבא) - אבל מילת המפתח היא הדרגה וגמישות.
ולכן בהחלט כן הייתי שוקלת, למצוא דרכים
למפגש עם האבא שיתאימו אולי יותר לילדה. למשל - שהילדה תגיע
לחלק מחופשת הפסח (המאוד ארוכה, בעיקר אם לא רגילים).
ובחלק אחר האבא יפגש איתה מדי יום בסביבת מגורי האמא.
גם כשהילדה נמצאת אצלכם הייתי מתייחסת אליה באמפטיה -
להגיד שאתם מבינים היטב שקשה לה להתרגל לשינוי ושהיא מתגעגעת
לאמא שלה.
אפשר לשאול אותה מה יכול לעזור לה. מה יכול לשמח אותה. להראות שאתם
מתייחסים לרגשותיה. עצוב מאוד לשמוע שגם האח לא
אמפטי למצבה
(ודרך אגב - זה גם מסר בשבילו שאסור להיות עצוב).

מצטרפת להצעה להיעזר ביעוץ / טיפול כדי לקבל כלים להתמודדות שלכם וכדי
לנקז (כפי שכתבה מירי) רגשות שליליים שיש לכם כלפי האם ומכאן כלפי הילדה.
 

Chavochka

New member
שוב, הבהרה ואולי עוד שאלה

אנחנו הכרנו שנתיים וחצי אחרי שההורים התגרשו, וכמו שמשתמע - הם התגרשו כשהילדה עוד לא הכירה בכלל אבא. הגדול דווקא כן, ולכן הוא יודע שאבא אוהב לא משנה מה, כי גם הקשר נשאר רציף עם הגדול לאורך כל השנים. לעומת זאת, הוא נותק מהילדה, עד שהחוק איפשר לו לקחת אותה בגיל 3.
מפגשים בסביבת מגורי האימא תמיד העלו סרק (הוא לא מעניין אותה כשיש אימא בסביבה).
ולקחת אותה רק לחלק מהחופש גם לא בא בחשבון כי אז הגדול מרגיש מקופח.

כמו שאמרתי - נותנים חמלה, משתדלים להבין. והפסקנו להבין, אז אנחנו מחפשים תשובות במקומות אחרים כרגע. היינו שמחים לרצות את הילדה, אבל אנחנו מתקשים לקבל ממנה את התשובות לשאלות אלמנטריות - מה את רוצה?

ובנוגע ללהיעלב מילדים בגיל 5 - ובכן, ממה שאני יכולה לראות גירושים זו חגיגה לאף אחד. ותאמינו או לא, גברים רגישים וכואבים לא פחות מנשים. ולכן כשבעלי נתקל בתוצאות הגירושים, ועוד בעובדה שבתו לא אוהבת אותו (כשהוא כן שם בשבילה כשנותנים לו) - הוא נפגע. הוא ילד בדיוק כמוהם ברגעים האלה, כי היא לא מצליח להכיל את זה.
אני פחות רגישה, ובכן, כי אני פשוט יותר אובייקטיבית. נודה באמת - אני האימא החורגת. אהבה ללא תנאים לא נחלתי במקרה הזה. אבל בהחלט יכול לכאוב ולהיפגע. זה לא אומר שהוא מראה את זה לילדה. כמו שאמרתי - הוא לא מוותר עליה (בטח שגם אני לא). אנחנו רק לא יודעים איך ליצור את הקשר המיוחד הזה בין אבא לבת, שאני חוויתי בתור ילדה, והרבה ילדות אחרות יודעות מהי, כשכל מה שיש לנו הוא ערב אחד בשבוע וכל שבת שניה...
 

Chavochka

New member
תודה והבהרה

קודם כל - המון תודה.
רק הבהרה - אנחנו מעולם לא פוסלים את האימא. חלקתי כאן את המחשבות שלי, ובשום אופן אני לא מראה את המחשבות האלה לילדים. לצערי, הם מקבלים רשמים כאלה אצל הסבא והסבתא, ואני זו שנלחמת תמיד כדי שהם לא ישמעו את זה. חמלה היא מילת המפתח בגישה לשני הילדים. לפתוח את נושא הגעגועים לאימא - ובכן, לא חשבנו על זה, כי אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה, ולכן אני פה.
אני משתדלת לתת אהבה, כמיטב הבנתי מהי אהבה לילדה בת 5. אני מסרקת אותה, מלבישה אותה בבוקר. היא אוטומטית שולחת יד אליי כשחוצים את הכביש, ויש לנו זמן איכות בחנויות, כאני נעזרת בה בבחירת הבגדים. אין לי מושג מה אני יכולה לעשות מעבר.
 

Chavochka

New member
ניסיתם להבין את השאלה שלי?

אני מנסה לראות איך אני עוזרת לילדה?
לתת לה יותר חופש - הם מקבלים המון חופש אצלינו בבית. אנחנו סומכים על שניהם מאוד, אנחנו גרים במושב, ולקח לילדים הרבה זמן להבין שפה אפשר לטייל לבד, ואנחנו סומכים עליהם. למרות שאני עצמי ללא ילדים, בת יחידה ורגילה למרחב שלי, אני משתפת אותם בהכנות לשבת, בעבודות המטבח והבית - אני אישית מתחרפנת בפנים, אבל הם מתלהבים נורא. אני שותקת ונותנת להם להרגיש חלק בלתי נפרד מהבית.
לתת יותר אהבה ורגישות? אז בשביל זה באתי לפה - איך עושים את זה? מדי פעם אני באה אליהם ומשחקת איתם. מדגדגת אותם, מחבקת אותם. כשהסבים והסבתות מתחילים עם השאלות המפגרות "את מי אתה אוהב?" אימא, אבא ואני באותה הרשימה. משהו כן קורה אצלי נכון. אבל אני כרגע במצוקה, כי אני מרגישה שהילדה בת ערובה בבית. זה לא הוגן לא כלפינו, בטח לא כלפיה.
חשבתי שאולי כמה הורים ו\או הורים חורגים טיפה יותר מנוסים יידעו לתת קצת יותר מילים מכוונות - אילו מילים אני יכולה להגיד לילדה שפחות תרגיש בחיסרון הגדול? כמו שאמרתי - לא דורשים מילדה בת 5, היא בת 5!!! לא מוותרים עליה, כי הבת שלנו!!! נכון שבשבילי היא חורגת, אבל היא הבת החורגת ש-ל-י. וכשהיא חולה, אני הולכת לבקר אותה בבית האימא. כשאני פוגשת אותם, אני תמיד שואלת מה שלום אימא, ועוזרת להם להכין את המשלוחי מנות בשבילה. אבל כשהיא בוכה, אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה. ולכן באתי ושאלתי.
ובנוגע לנוקשות שלי או להגדרה "חולני", ובכן, כי זה המסקנה שלי. אני מחפשת תשובות בתוך עצמי ובהיגיון שלי, ולשם הגעתי. הם לאו דווקא נכונות, אבל זה מה שהבנתי. וחלקתי פה, איתכם, כי באתי לבקש את עזרתכם וחשבתי שאולי יעזור אם תדעו איך אני רואה את הדברים. אם מישהו חשב שאני מראה משהו מזה לאחד הילדים - אתם טועים בגדול. יש לי את ההבנה הבסיסית שהחששות שלי, המחשבות שלי על הנושא הן שלי בלבד, ואולי של בעלי. אף אחד מאיתנו לא אומר מילה רעה על האימא. התשובה בדרך כלל "כי אצל אימא מותר ככה, ואצלנו לא." לא מגיע אחרי זה הסבר מה יותר טוב.
אם אין לכם תשובות - תדעו להגיד שאין. אבל אל תתחילו לחפור ב-"האם בגללך הם התגרשו?"
מדובר בילדים קטנים, שלא יודעים מצב אחר שבו אבא גר בבית, ולכן אני לא "האישה האחרת". אני ה"חוול'ה" של האבא.
רק שכרגע גם האבא לא יודע איך לזכות באהבת בתו.
 
נחישות !!

כל הכבוד על הנחישות ! זה חשוב מאד בדרך שהתחלת בה, וכיוון שהם כ"כ קטנים, וכבר חוו (במיוחד הבת) חסך מכוון של הורה, יש עוד מה לעשות וזה יימשך עוד שנים... אז איזרו אומץ וכוחות נפש.....
קיבלת כאן תשובות יפות, מפורטות ומגוונות.... לכמה אנשים ככל הנראה נגעת בכפתור כזה או אחר.
שתי תוספות שיכולות להיות בעלות ערך:
א. מגווני הדעות את יכולה להסיק שמעבר לערכים הבסיסיים שאתם כזוג בוחרים לקיים בביתכם, היתר דורש אדפטציה לילדים הספציפיים וייתכן שגם נדרשת דיפרנציאציה ביניהם. לכן, היעזרות במומחה / מומחית לגילאים אלו יכולה לעזור לכם הרבה בהתאמה הזו.
ב. "הדרכת הורים" - צריך להיזהר מהרקע המקצועי של נותן העצה הזו. יש המתכוונים להדרכת "עשה" - כלומר מה לעשות ואיך. יש המתכוונים לאמון מלא ביכולות ההוריות שלכם ובשיחות מאירות עיניים, לב ומחשבה על עולם הרגשות של הקטנים לאור הדיווחים שלכם על ההנהגות והאמירות שלהם. דומה, אבל השיטה הראשונה היא כמו מתכון לעוגה בעוד שהשנייה בונה טבחים...
בקיצור, תמצאו פיסכולוג(ית) ילדים טובים ותגיעו עם הנתונים. יש להניח שגם לרגשות שלכם יהיה מקום בדיון וכך תצאו נשכרים גם בזה.
בהצלחה !
 

mother cat

New member
אנסה לעזור קצת מנסיוני כאמא חורגת...

קודם כל - למרות שבוודאי מתסכל לשמוע את זה כי את מרגישה תקועה ושזה לא עובד - דווקא נשמע לי שמה שאת ובעלך עושים הוא בגדול בסדר. יש מה לשפר, יש מה לשנות, וכבר יעצו לך פה לגשת להדרכת הורים ואני מסכימה שזה בהחלט יכול להועיל, אבל לא נשמע לי שיש פה משהו נוראי שאתם צריכים לשנות.

הדבר הראשון שאני חושבת שמצריך שינוי הוא לא התנהגותי אלא ברמת ההבנה של הילדה - היא מתגעגעת לאמא כי היא ילדה בת 5 שמכירה רק את אמא שלה רב חיה, ופתאם מבלה זמן (יומיים בשבוע? כל שבת שניה? חגים? אני מניחה שפחות מחצי מהזמן...) עם אבא שהוא בכל זאת גבר זר לה, אשתו, שהיא אשה זרה לה, בבית שזר לה. אני מבינה שעברו בערך שנתיים מאז שהתחלתם להיות בקשר איתה - זה נראה הרבה, אבל זה עדיין קשה לילדה קטנה. אני לא חושבת שכמה שאמא מפנקת אותה קשור לזה - היא מתגעגעת לאמא כי ככה זה ילדות בנות 5. ביתי החורגת איבדה את אמא בגיל 4. אני כמאט בטוחה שאין לה הרבה זכרונות "אמיתיים" מאמא אלא יותר זכרונות מסיפורים ותמונות. ועד היום, בגיל 12, היא עדיין בוכה לפעמים שהיא מתגעגעת לאמא. אני מודה שלא ממש הבנתי את זה שעד שנולדו ילדי - אבל יש משהו מיוחד בקשר עם אמא. הבן שלי הוא ממש "ילד של אבא" ובכל זאת הוא תמיד יבוא רק אלי בשביל חיבוק, התרפקות, פינוק... כשהוא חולה הוא רוצה רק אמא, כשהוא עצבני רב הסיכוים זה שרק אני אצליח להרגיע - יש בקשר של ילד עם אמא משהו מיוחד. יהיה לכם קל יותר ברגע שפשוט תכירו בזה ולא תראו בזה פינוק - ותתנו לזה מקום.

אז מה עושים? בעיני - בדיוק מה שאתם עושים. מותר לכם שיהיו חוקים שונים אצלכם בבית - זה בסדר (אצלי בבית אחד עם בעלי יש דברים שהילדים יודעים שמותר עם אבא ואסור עם אמא וההיפך - הם מסתדרים עם זה, לא לדאוג) וכל מה שצריך להגיד זה ש"אצלינו בבית אנחנו לא מרשים". תמשיכו לאהוב אותה, לשתף אותה (הקניות שסיפרת - ממש מקסים!), לחבק אותה, וגם תתנו מקום לרגשות שלה - להבין את הגעגועים ולתת להם לגיטימציה (לרגשות, כן? לא בהכרח לכל התנהגות לא מקובלת שתהיה מתורצת בזה...).

הייתי מניחה לה עם שאלות "מה את רוצה?" - זה גדול על ילדה בת 5. זו שאלה כבדה שקשה לענות עליה. תמירו את זה בשאלות עם שתי אופציות לבחירה - את רוצה לאכול פיצה או המבוגר? את רוצה לראות טלוויזיה עכשיו או אחרי ארוחת צהריים (מתוך הנחה שמותר, נגיד, שתי תכניות ביום בבית שלכם...)? את רוצה ערוץ הופ או ניקולודאון? את רוצה ללבוש את החולצה הוורודה או הירוקה? שאלות של שתי אופציות הרבה יותר קלות לילד להתמודד, אבל יחד עם זאת נותנים לילד תחושה של שליטה על חייו. אם יש רק חוקים של אסור את זה, ואסור את זה, ואסור את זה - יש תחושה של חוסר שליטה שיכולה לגרור חוסר בטחון. תחזירו לה את הבטחון בעצמה, בכם, בבית שלכם - ע"י החזרת תחושת שליטה, אבל במסגרת החוקים. אגב אחד הדברים שעושים לילדים מאד טוב זה שנותנים להם לפעמים להחליט לא רק על עצמם - אם מדי פעם תשאלי אותה משה את צריכה ללבוש - את החולצה הירוקה או הוורודה - זה משהו קטן שיכול להיות גדול עבורה...

והכי חשוב - לנשום! לקחת אויר ולהבין שזה תהליך. אם תתמידו, לא תוותרו, לא תתעצבנו - תתנו לה מקום וזמן - הדברים ישתפרו. לאט לאט, תבנו איתה מערכת יחסים והיא יכולה להיות מקסימה.

בהצלחה - ואני מקווה שתשארי עמנו ותמשיכי לשתף ולהתיעץ, וגם לעזור לנו - אני בטוחה שיש לך גם מה ללמד אותנו.
 
כל הכבוד לך

אחרי שקראתי עוד מהתשובות שלך בשרשור הזה, אני באמת מסירה בפנייך את הכובע. לעשות את כל מה שאת עושה, להיות קשובה ככה לילדה, לנסות בצורה כל כך כנה לסייע לה, כשאת לא אמא שלה, ואפילו בכלל עדיין לא אמא, זה דבר שאינו מובן מאליו.
יכול להיות שחלק מהקושי שלכם הוא בזה שנפלתם לתוך הורות מורכבת, בבת אחת, בלי לחוות בעצמכם התפתחות הדרגתית של הורות שקורית באופן טבעי.
בנוסף להדרכה הורית, יש לי עוד עצה בשבילך - תתחברי לפורום "רגיל" של אמהות, לא דווקא של משפחות מורכבות. תקראי דיונים על גידול ילדים, על התמודדות עם הצבת גבולות, על ללמוד להכיל רגשות של ילדים בלי לרחם עליהם מצד אחד ובלי לבטל מצד שני, על דברים סטנדרטיים אצל בני 5. זה יאיר לכם כל מני נקודות.

בהצלחה!!
 

mother cat

New member
מסכימה מאד עם מירי!

לפעמים אנחנו שוכחים שהורות היא לא דבר קל - להיות אמא זה קשה, ולהיות אמא חורגת לפעמים קשה עוד יותר. את מגלה פה הרבה רגישות ואינך בורחת מהאתגר - כל הכבוד!

וכן - לקרא בפורומים של הורות "רגילים" יכול לתת תובנות ועיצות, וגם פרספקטיב. אני משתתפת פעילה ב"הורים לפעוטות" והרבה פעמים מתיעצת שם גם לגבי ילדי החורגים - שכבר מזמן אינם פעוטות. תמיד מעניין אותי לשמע מה "רגיל לגילם" ומה אולי נוב מהמואכבות שבחייהם. הרבה אתגרים שחשבתי שיחודיים לנו מתבררים כ"ככה זה הנער של היום".
 

ספרקית

New member
בשל קוצר זמן לא קראתי תגובות קודמות

אז אני מתנצלת אם אני חוזרת כאן על דברים שכבר נאמרו.

תשובה במילה אחת: סבלנות.
סביר להניח שזו התנהגות תקופתית והיא תעבור. גם אצלנו היו ימים/שבועות/חודשים כאלה עם ביתו של בעלי. זה מתיש לעיתים וקצת פוגע אבל צריך לזכור שבסוף זה עובר (וזה יכול להיות שינוי פתאומי שפשוט ידהים אתכם).

ומה עושים בינתיים?
אצלנו גילינו שהמון המון אמפתיה והמון חום מאוד עוזרים.
במקום להיעלב מזה שהיא לא רוצה להיות איתכם, נסו להיכנס לה ללב ולהרגיש כמה זה לא פשוט עבורה לא להיות עם אמא שלה.
מאוד לא פשוט להיות ילדה קטנה שנקרעת בין שתי משפחות. אז ברגעים של משבר פשוט דברו איתה. תגידו לה שאתם יודעים שמאוד מאוד קשה לא להיות עם אמא ושאתם מבינים שהיא מאוד מתגעגעת ושעצוב לכם שהיא עצובה ותשאלו איך אתם יכולים לעזור לה להתגבר על העצב. תציעו לה להתקשר לאמא ולדבר איתה (גם אם היא דיברה איתה לפני חמש דקות) או לצייר לאמא ציור ובאותו זמן חבקו, לטפו ותנו המון חום.
יכולה לספר לך שאצלנו בפעמים הראשונות היא רצתה שנתקשר לאמא שלה, דיברה איתה כמה דקות ונרגעה. לאחר מכן עצם ההצעה להתקשר הרגיעה אותה והיא לא הרגישה צורך לבצע את השיחה ולאחר מכן זה פשוט עבר.

לגבי פינוק היתר, אין לכם סיבה לדאוג. כמו שילד יודע שבגן/בית הספר מצפים ממנו להתנהגות שונה מהתנהגותו בבית כך ילד יכול ללמוד שיש חוקים שונים בכל אחד מהבתים שלו. היא יכולה להיות סופר מפונקת אצל אמא וסופר עצמאית אצלכם. פשוט הסבירו לה שבכל בית יש חוקים שונים ואצלכם בבית עושים א', ב', ג' (ללא התייחסות או השוואה לבית של אמא שלה).

שיהיה בהצלחה!
 
למעלה