קצת על אנורקסיה, דמעות בעיניים ועוד -
לאנורקסיה, כמו לכל הפרעה נפשית, אין חוקים מקובעים והיקף שרירותי. אופי ההפרעה ישתנה מאדם לאדם.
ככלל, קיימת הפרעה קשה בהרגשה ובתפיסה או בחשיבה בנוגע לדימוי גוף. מלבד זה הכל בסדר - קוגניציה, התנהגות, בוחן מציאות - הכל תקין.
אבל הפרעת החשיבה מאופיינת ברצון עז להיות כל פעם רזה יותר ויותר, בתפיסה של רזון חולני כמראה יפה ומרגש, ובהתנהגות של שליטה על הרעב ועל התזונה.
בתחילת התהליך הנפשי יכולה להיות קיימת תחושת אופוריה כמו בשימוש מסוים בסמים, וחוסר תחושה של רעב. בהמשך, בדיוק כמו בכל התמכרות, מופיע סבל נפשי נורא לאחר כל אכילה, ומתפתחת תחושה קבועה של ריקנות קשה ודיכאון הולכים וגוברים, שמעוררים ביתר שאת את הצורך לרזות עוד.
בניגוד לבולמיה, סופה של האנורקסיה הוא מוות מתת תזונה. למרות שהחולה מבין שהוא חולה, הוא אינו יכול להפסיק את התנהגותו בגלל הסבל הנפשי הכרוך בכך.
בבולמיה - שבה ההתנהגות מתבטאת באכילה בולמוסית והתרוקנות מיידית בצורות שונות - החולה יכול להאריך שנים, אבל המצב התודעתי שלו מצטמצם עם השנים סביב המשקל בלבד, ותחומי החיים האחרים (משפחה, עבודה, תחביבים, חברה) נזנחים בהדרגה - אובד בהם עניין ואין יכולת נפשית לתפקד. החולה עלול לסבול מפגיעות פיזיות קשות בשלד ובשאר מערכות הגוף, עקב חוסר תזונה מצטבר.
הטיפול באנורקסיה משלב עבודה עם הנפש והחשיבה יחד עם הזנה של הגוף תחת פיקוח.
כיוון שמדובר בהפרעות שמתפתחות עם הזמן, ככל שעוצרים את התהליך מוקדם יותר, כך קל יותר להירפא ממנו.
שנה וחצי של פיגור זה לא נחשב הרבה זמן, לכן אני מקווה שניצלת מספיק בזמן.
א-ב-ל - כמו שלא בריא לרזות בקיצוניות אם אין סכנת חיים מיידית (ואין!), כך לא בריא לעלות במשקל בקיצוניות. לא לטווח הקצר ובוודאי שלא לטווח הארוך, לא לגוף ולא לנפש.
הדמעות של ד"ר מאשה מיועדות בעצם בשביל עצמה. היא רוצה לראות אותך עכשיו בריאה ומלאה. היא רוצה להרגיש רוגע. אבל זה לא בריא לטלטל את הגוף-נפש שלך, וזה לא נוסחה ליציבות נפשית או מטבולית להשמין מהר ועכשיו, כדי שמאשה תהיה רגועה.
לכן אני מאוד לא מסכימה לפתוח בבת אחת 1.5CC או 2CC. ואני מאוד מסכימה עם ה-3/4 שלך, כי 3/4 זה הרבה. זה סיפתח מצוין.
בקיצור, יאללה, לכי לאכול ירקות. ילדה בת 41 צריכה לאכול ירקות אם היא רוצה להיות חתיכה. וגם חלבונים.