מתייעצת גם פה הסתגלות ל"משפחה חדשה":

[י ל ד ו ד י ת]

מתייעצת גם פה

הסתגלות ל"משפחה חדשה":

|הקדמה:
הכרנו באמצע מרץ, עברנו לגור יחד בתחילת יולי, בדירה בה בן זוגי גר לפני כן בגפו.
השיקולים לבחירת הדירה הקיימת ולא דירה שתהיה חדשה לכולנו היו בעיקר כלכליים שכן הדירה בבעלות המשפחה ולא עולה לנו שכ"ד. אחרת העיינו בוחרים כמובן דירה חדשה לשני הצדדים.
ו... כן, אנחנו יודעים שהקצב שלנו מהיר באופן אובייקטיבי לכל אדם נורמאלי

מה שבאמצע:
לי: שתי בנות, ולהן אבא ביולוגי שלא ממש בתמונה, עשה זאת בהדרגה והיום מגיע אחת לשבועיים לשעה וחצי. לא ממש מתקשר וגם לא תמיד עונה לטלפונים שלהן
לו: 4 ילדים, גרים עם האמא, קשורים מאוד לאבא והוא אליהם.

אני, הוא והבנות שלי גרים יחד, בעוד הילדים שלו גרים אצל האם כאמור...
הילדים שלו באים אלינו כל סופ"ש שני לסירוגין, ולעיתים באמצ"ש ללא שינה (גרים בעיר אחרת)

תיאור הבעיה:
הילדים של בן הזוג התחברו אלי באופן מידי, הפגינו קרבה ואמפטיה, אהבו לבלות איתנו, ביקשו לבלות איתי באופן אישי, והיה מדהים. היה לנו ברור שתגיע "ירידת האסימון" והיא לא איחרה:
כשבועיים לאחר שעברנו לגור ביחד הילדים שלו התחילו לעשות "סצנות", של לא רוצים לבוא-לא רוצים לדבר, ולהתלונן בפניו עלי בכל הזדמנות.

אני מצידי, השתדלתי להיות ממש בסדר, אבל הם המשיכו להרגיש רע.

הוא שוחח עם הגדולים - 14,10,
הסביר שככה הוא מאושר, ושאל אם הם מעדיפים אבא מאושר, או אבא מדוכא ובודד, התשובה היתה כמובן בחירה באושר, והם מבינים שזו בחירתו.
במקביל, התבקשתי על ידי בן זוגי להוריד פרופיל, לא להעיר להם כשיש "עניינים" ביניהם (בין ה 4 שלו) כמו דיבור לא יפה או הרבצות למיניהן, ואם יש התנהגות שלא מ קובלת להפנות את תשומת ליבו לכך - לא לידם כמובן והוא יטפל בזה באלגנטיות ולא באותו רגע כדי שלא יחושו שאני "מלשינה". ובעיקר להיות יותר "חברה" מאשר "אמא".
הסכמתי וכך קורה מזה שבועיים.

שאלה שעלתה:
האם פעלנו/אנחנו פועלים נכון?
האם זה לא עלול לקבע מצב בו המילה שלי "לא נחשבת" ו"אסור לי להגיב/ להעיר להם"
מה עוד כדאי לעשות, על מנת להקל על הילדים את הקבלה של המצב?

 

[מ י ר י 2 2]

סבלנות, סבלנות

אלה תהליכים שלוקחים זמן.

ובקשר לשאלתך - בעיני, יש מרחק מאוד גדול בין להיות "חברה" לבין להיות "אמא" (כהגדרתך), ולדעתי את לא צריכה להיות זה וגם לא זה.
ברור שאת לא אמא שלהם.
מצד שני, אני לא חושבת שאת צריכה לשאוף להיות חברה שלהם.
בהנחה, ב"ה, שהזוגיות שלכם תפרח ותהיה לתמיד, לדעתי את אמורה להפוך להיות מבוגר משמעותי בחייהם. ולא להיות חברה שלהם.

צריך להבדיל בין אכיפת חוקי הבית לבין חינוך שלהם.
בקטע של הבית, יש כללי התנהגות נאותים, שאנחנו דורשים גם מחברים של הילדים שבאים לבקר, ואת זה אין שום בעיה שתאכפי - כמובן שבשלב הזה להשתדל באדיבות ובהרבה סבלנות.
בקטע של החינוך שלהם, את תצטרכי "לקנות" לעצמך את הזכות. אני תמיד אומרת שחינוך זה שילוב של אהבה וגבולות, ואת תצטרכי קודם למצוא בעצמך את האהבה אליהם והאהבה הזו תקנה לך את הזכות להציב גבולות ולחנך.
זה שהמילה שלך נחשבת, זו גם עבודה שלו, לדרוש מהילדים שלו לכבד אותך ואת המילה שלך.

והכל צריך להעשות בעדינות, בסבלנות, לאט לאט.
לא לוותר על המטרה הסופית, אבל גם לא לצפות שהיא תושג תוך רגע.
ולדעתי ליווי של ייעוץ מקצועי תמיד מומלץ (יכול להיות פגישה או שתיים לא צריך תהליך טיפולי ארוך)

 

[kisslali]

אני עם מירי - מילה במילה

ראשית סבלנות, שנית כבוד הדדי לפני סמכות.

ההגדרה: "את תצטרכי "לקנות" לעצמך את הזכות" היא ההגדרה הכי מדוייקת לסיטואציה. כל 'מצטרף' צריך לשנן את הכלל הזה. כשהכרתי את זוגי הוא אמר את המילים האלה (ביחס לקשר שלו עם ילדי), זה פשוט שבה את ליבי. לצערי אצלו זה החזיק מעמד בדיוק יומיים.

בשלב ראשון את יכולה לדרוש שיתייחסו אליך בכבוד ובנימוס. תני להם זמן, תראי להם דוגמא טובה ואני בטוחה שעם גיבוי של בן זוגך הכל יסתדר.

בהצלחה, ללי

 

[mother cat]

מצטרפת להסכמה!

עם כל מילה של מירי!

ומוסיפה - אני חושבת שהמפתח פה הוא תקשורת - קודם כל בינך לבין בן זוגך. תתאמו ציפיות, תגדירו יחד מה מותר ומה אסור בבית שלכם, תדאגו שהילדים ידעו - אבל ממקום מכבד ונעים. לגבי החינוך - לאט לאט...

נשמע לי שלמרות נפילת האסימון, כפי שקראת לזה, אתם בכוון הנכון. וכן, ייעוץ מקצועי יכול לעזור פה.

אגב איך הוא עם בנותיך? ואיך הילדים שלו עם בנותיך?

 

[י ל ד ו ד י ת]

תודה על התגובות - עונה...

עם בנותיי הוא מצוין והן איתו נפלאות.

הוא מתעניין, עוזר להן במה שהן צריכות, מסביר, \הוא סבלני, מחבק ומנשק אותן, אומר להן שהוא אוהב אותן,
הן מתקשרות אליו במשך היום באופן חופשי אם הן צריכות משהו, לעיתים לפני שמתקשרות אלי...

הילדים שלו עם בנותיי בסדר , יש ימים יותר טובים ופחות טובים...
קל להם יותר עם הבת הקטנה שלי, בת ה4,
אבל בגדול בשבתות משותפות הם משחקים יחד, שומעים מוסיקה, ומסתדרים.

 

[זהב טה ו ר]

בגדול נראה לי בסדר

ובעיקר, שהזמן יעשה את שלו.
המהלכים שעשיתם היו מאד מהירים, ולא ממש נתתם לילדים זמן להסתגל למצב החדש. לא משנה כמה נכון זה הרגיש לכם, עדיין הילדים צריכים זמן, הרבה זמן, כדי להתרגל לכל השלבים "לאבא יש בת זוג" "לאבא יש בת זוג שהוא כנראה רציני לגביה" "לאבא יש בת זוג וכנראה שהם יגורו יחד" "לאבא יש בת זוג והם גרים יחד והילדים שלה רואים את אבא שלנו יותר מאיתנו" - ואצלכם הכל קרה מהר מדי - עבורם.
אז תנו להם את הזמן להתרגל, לעבד את כל השלבים, להתרגל לרעיון... כמה זמן? כל אחד בקצב שלו, כל אחד בהתאם לגיל שלו.

מצד אחד, אני מסכימה לכל הנאמר מעלה - את לא אמא שלהם, אבל גם לא חברה שלהם. את אחד משני המבוגרים האחראים בבית. לכן את אולי לא אמורה לחנך אותם, אבל בוודאי שאת אחראית לשמור על חוקי הבית!

מצד שני, מאד מפריע לי השיחה שבן-זוגך ניהל עם ילדיו: הילדים שלנו לא אחראים על האושר שלנו, ואין לנו זכות להעמיס עליהם מעמסה כזו. שיחה בסגנון "מה אתה מעדיפים, אבא אומלל או אבא מאושר" היא ממש, אבל ממש לא לעניין!

 

[אדמiנית]

בדיוק

 

[י ל ד ו ד י ת]

איזו שיחה יותר מתאימה בעינייך?

אשמח לשמוע.

 

[זהב טה ו ר]

ניסוח אפשרי אחר:

הצהרת עובדה -
"מאד טוב לי עם שרל'ה, אני מאד נהנה איתה ומרגיש איתה טוב, ולכן אני מתכוון להמשיך ולקדם את הקשר איתה. אם זה מפריע לכם, בואו נבדוק למה ומה אפשר לעשות בענין"

זה המצב, הוא המבוגר, ולא צריך לתת לילדים אחריות על הטוב והרע שלו.

 

[XמXלה]

לא מסכימה איתך

ילדים בגיל שהיא מתארת צריכים להבין שגם אנחנו אנשים במקביל להיותנו הורים, וזקוקים לבן/בת זוג ויש לנו את הזכות להיות מאושרים גם אם הבנזוג לא בא להם טוב כמו שרצו או ציפו. אי אפשר שכולם יהיו מרוצים ושכולם יאהבו את כולם.
אני אמרתי את אותן המילים לבן הקטן שלי (12) שעושה לי סצנות קנאה שאמא אוהבת אותו ואמא מאושרת.
אפילו הבן הגדול שלי אמר לי מיוזמתו אחרי משברון שהיה ביניהם (בין הבן לבנזוג) הייתי רוצה שתפרדו אבל אני רוצה שתהיי מאושרת ואני יודע שטוב לך ואם תפרדו יכאב לך. (מאז זה עבר כמובן והקשר ביניהם חזר להיות מצויין)

 

[זהב טה ו ר]

ראי תגובתי מעלה

וזה יפה וטוב כשילד מביע את רגשותיו, אחרת כשאנחנו נותנים לו אחריות לרגשות שלנו.

 

[סולמותוחבלים]

כל הכבוד לבן הקטן

גם אני הייתי עושה לך סצנות אם היית מודיעה לי שאושרך תלוי בי....
איזה כוח נתת לילד ביד - כוח שאינו יודע מה לעשות איתו !!! כוח שמבלבל אותו ....
לילדים יש הגיון בריא על העולם - נכון שהם יילחמו בגבולות אבל זו דרכם להתבגר ולעצב את עצמם. ההיגיון הזה כולל גם את אחריות ההורה על הילד ולא להיפך.
לצערי זה קלאסי למשפחות מפורקות שרואים בהם ילדים שסוחבים על כתפיהם חובות ואחריות של מבוגרים כדי לתמות במבוגר רעוע ....
עצתי - מהר לשים לב לבן הגדול - האו במצב הבעייתי כאן כי את האחריות המיותרת שהוא נושא הוא ישלם במחיר יקר בבגרותו.
ואם את חושבת שאני טועה, ממליץ לבחון זאת מול פסיכולוג נוער בכמה שיחות ייעוץ ......

 

[סולמותוחבלים]

לתמות = לתמוך

 

[רפסודיה]

לא מסכימה איתך

זו תקופת הילדות של הילד אותה הוא עובר כעת באופן חד פעמי, כך שהדרך בה הוא חי את ההווה היא האלטרנטיבה היחידה. מקור החיים היחיד ממנו הוא שואב את כוחותיו וגדל הוא רק ההורים שלו שכעת כבר לא יחד. זה הילד. לעומת הבוגר הגרוש לו יש אלטרנטיבות לדרכי החיים ויש לו גם out sourcing.
לילד שחי למשל רק עם אמא שלו, ויש לו הסדרי ראייה עם אבא, קשה מספיק עם כך שהוא אינו גדל גם עם אבא ואינו רואה אותו באופן יומיומי. תחשבו שעל הקושי הזה מעמיסים עליו גם את העובדה שאבא למשל חי ומגדל ילדים אחרים, בבית אחר. ועוד לתוך הבית שלו עם אמא שלו מכניסים איש שאינו אבא שלו, ולפעמים ילדים שאינם אחים שלו. ואת כל הקומפלקס הזה מצפים ממנו ל"קבל" ול"הבין" כי מה- ההורים שלו זה גם אנשים.
בוגרים גרושים חייבים לדעתי לשים את טובת הילדים הרבה לפני ההזדקקויות שלהם. בהחלט לא לבטל את הצרכים האישיים שלהם כבוגרים, אבל לקחת את כובד המורכבות הזו על כתפיהם שלהם לא להשעין את הנטל הזה על הילדים. אותו ההורה הבוגר צריך גם לזכור היטב ולקחת אחריות על כך שפעם גורלית אחת הוא כבר הפך את חיי הילדים. כשההורים פירקו את המשפחה- הבית הראשוני, הם לא שאלו את הילד אם זה מתאים לו או לא. הילד חי לתוך השינוי הזה שנכפה עליו וצריך להסתגל/להבין וכל מה שכרוך בזה.
כך שאחרי הגירושין יש למצוא את הדרך איך קודם כל להחזיר לילדים את תחושת הבטחון, שהתערערה עם הגירושין ולבנות לילדים את הבית השני שלהם אחרי שהתפרקה המשפחה. שיהיה בית בטוח.
וזה מורכב כי יש בית עם אמא, ויש בית עם אבא.
רק אחרי שהיסוד של הבית מתייצב, אפשר לדבר על שילוב אדם זר (לילדים) + ילדים חדשים לתוך חיי המשפחה. כדי לשלב טוב הבוגר צריך להעמיק בהסתכלות שלו ולראות הילד ואת צרכיו. זה כמובן אפשרי רק אם יש שם נפשות בוגרות שמבינות מה ילד צריך.

 

[זהב טה ו ר]

לנו לקח כארבע/חמישה חודשים עד שפגשתי את הילדים שלו
(את שלי הכיר קצת קודם)
ושנה עד שהילדים נפגשו...
לאט לאט, לא ממהרים לשום מקום, כל החיים עוד לפנינו!

 

[XמXלה]

מקבלת את תגובותיכם

גישתי היתה קצת שונה, אבל בהחלט נתתם לי חומר למחשבה

 

[mother cat]

רגע, אין איזה דרך ביניים?

איזה שהיא דרך שבה אפשר מצד אחד לא "לזרוק על הילדים את האחריות לאושר שלנו", אבל מצד שני כן להציב אותנו כבני אדם, את אושרינו כדבר חשוב, ולהסביר שעל מנת שנהיה מאושרים אנחנו צריכים גם זוגיות?

האם זה תלוי גיל של הילדים וזמן מאז הפרידה/הכרות עם הבן-זוג הנוסף?

אני לא מנסה להתוכח ולהתסיס, אני מנסה להבין. מתי זה בסדר בשביל הורה להודות שהוא צריך גם זוגיות, שיש לו צרכים שלא קשורים לילדיו?

 

[זהב טה ו ר]

ברור שלגיל הילדים יש משמעות

אין דין ילד בן 5 כדין ילד בן 15, ובעיקר כשמדובר בגילאים שהם בעצמם מתחילים לחשוב על קשרים עם בני המין השני.

אבל לויכוח הזה באמת שאין תשובה חד משמעית אובייקטיבית, אלא שזה סובייקטיבי. בפורום המקביל השאלה הזו נדונה כבר כמה פעמים (זכור לי ויכוח סוער במיוחד ב"גרושים צעירים" לפני כחצי שנה), עם תשובות שנעו על הציר של "אם לי טוב, אז גם לילדים טוב" ועד "לא מכניסה אף אחד קבוע הביתה עד שהילדים לא גדלים".

הילדים תמיד משלמים את המחיר של הגרושין שלנו, וגם של הקשרים החדשים שלנו. ההחלטה מה המחיר שהם משלמים הוא בידינו.

 

[צלילי מיתר]

זה תלוי בהרבה דברים

בגיל הילדים, בנסיבות הגירושים, כמה זמן עבר מאז, מה משמעות הזוגיות עבורנו.
להורה יש צרכים שלא קשורים לילדים - גם עבודה זה צורך שלא קשור לילדים כי הורה הולך לעבודה לבד, נשאר שם לעיתים שעות נוספות, לא תמיד זמין לשיחות טלפון וכד',
וילד צריך להבין את זה בלי קשר עם הורים גרושים או לא.
אמא הולכת ללמוד בערב - זה צורך של אמא. לא צורך שקשור לילדים.
אבל זוגיות הוא צורך שצריך לשזור מאוד בעדינות במרקם של הורה וילדיו.
צריך להתחשב בהורה , בילדים, בבן/בת זוג החדש, בילדים שלו,
אין נוסחה אחת לכולם. אני רואה את הגרוש ואותי - שונים מאוד מאוד מאוד בהתיחסות שלנו לאיך הילדים יקבלו את בני הזוג שלנו. ושנינו הורים לאותם ילדים ופעם היו לנו דעות דומות על דרך החינוך וערכים משותפים.
(הנה עוד משהו שצריך לחשוב עליו ....)

יאללה, אמא הולכת ללמוד

 

[רפסודיה]

ככה הוא מאושר

מדהים אותי בכל פעם מחדש, איך יותר מדי בקלות (לדעתי) הפרמידה מתהפכת.
ובמקום שמבוגרים-גרושים יעשו את המקסימום להקל את הנטל מעל כתפי הילדים, ויגלו איפוק וסבלנות בצעדים המעשיים שמשנים את מציאות החיים. וישלמו רק הם את מחיר האיפוק הזה (כמו למשל לא יימהרו לחבר את הבתים ולגור במשותף עם הפרטנר החדש, אלא ישאירו לילדים מרחב זמן גדול להסתגל לגירושי ההורים).
תחת זאת דורשים מהילדים, שהבית הראשוני שלהם התפרק לא כי הם בחרו אלא כי הוריהם בחרו, וגם לזה לוקח לזמן להסתגל, וכעת הם צריכים גם לקבל מהר את המצבים החדשים שההורים שלהם מכתיבים להם, ולהכיל את הקשיים של אבא שלהם ולבחור בין "אבא מאושר" או "אבא מדוכא ובודד". ומי יכיל ילד בן 10 או בן 14? האם גם אבא או אמא שלהם עומדים בפני הבחירה מה הם מעדיפים ילד אומלל או ילד מאושר?
נראה לי שהשאלה החשובה היא מה כדאי לעשות כדי להקל על הילדים האלה, ילדי הגרושים, את החיים. הרבה הרבה לפני שדורשים מהם לקבל את טובת חיי ההורה שלהם המבוגר.