בהחלט יכולה להזדהות
למרות שמשלב מאד מוקדם היה לי ברור שלא אמול, ולמרות שלא היתה אף שנייה שבה התחרטתי על זה, בכמה חודשים הראשונים, כל פעם שהייתי יוצאת איתו, אם הייתי צריכה להחליף לו הייתי נלחצת מזה והייתי עושה מאמצי על כדי שאף אחד לא יראה... או אם חברה שלא ידעה באה אליי כשקילחתי אותו, הרגשתי צורך להסביר (למרות שהרבה פעמים הן בכלל לא שמו לב...). אצלי הקושי היה לא בגלל שהיה לי קשה עם זה שהוא אחר אלא הקושי שלי היה הפחד שלי עצמי מביקורת... פחדתי שיעקצו אותי, או לחלופין פחדתי שיעלבו ממני ושיפרשו את הבחירה שלי לא למול כאיזשהו ״דווקא״ כלפי אחרים... אבל כמו שכתבה ״דנה השנייה״ זה גם עניין של אופי. בכל כך הרבה דברים (יותר מדי דברים) בחיי אני כל כך עסוקה בלא להיות שונה, לא להכעיס וכו׳...
 
קשה לי להגיד מתי בדיוק זה השתנה. אבל מתישהו זה פשוט עבר. ולא רק שזה עובר, אני גם התחלתי להרגיש שאני ממש מקווה שמישהו ישים לב וישאל אותי
 
למען הגילוי הנאות אגיד שאנחנו גרים כרגע באנגליה ואין פה הרבה נימולים. עברנו כשהגור היה בן ארבעה חודשים, כך שאת הקושי של ההתחלה ממש עברתי בארץ.
גם כשעברנו לכאן, החשש הזה מהחתלה ליד אחרים היה קשור בעיקר במפגש עם ישראלים אחרים - שדווקא כאן היה מאד חזק, כי היה בי פחד שאם ישראלים אחרים ידעו שבני אינו נימול הם לא ירצו להיות בקשר איתנו, וכשאת מהגרת טרייה זו מחשבה מאד קשה ומפחידה...
אבל אני בהחלט מכירה בזה שהעובדה שזה לא ביג דיל בשום מקום אחר, בוודאי הקלה עליי להתגבר מהר יותר על הפחד הזה משונות של החודשים הראשונים.
 
בכל מקרה, נראה לי שמה שחשוב לזכור זה שהחשש הזה הוא הרבה פעמים שלנו ונמצא הרבה יותר בתוך הראש שלנו מאשר מחוץ לנו.
 
ולסיום, אני מצטרפת גם למה שכתבו בתגובה הראשונה, היום (הילד בן 3) זה נראה לי כל כך טבעי וכל כך יפה שכשיוצא לי לראות ילדים קטנים נימולים זה ממש נראה לי נורא...
וכן, הפורום הזה (כמו גם הקבוצות בפייסבוק) מאד מאד עוזרים באותם רגעים שבהם את מרגישה שונה... חיבוק!
