מתי מגיע הזמן להגיד- מספיק?

[דף חדש4]

מתי מגיע הזמן להגיד- מספיק?

יש לי חברה חולת סרטן. אני שומעת אותה נלחמת באומץ- יגידו אנשים מסוימים, מתכחשת למציאות- יגידו אחרים. יש לה סרטן בשלב מאד מתקדם והיא מדברת על "לעבור את התקופה הקשה" ושהיא רואה את האור בקצה המנהרה. אני רואה אותה מתייסרת ביסורים גופנים נוראים שנגרמים לה על ידי הסרטן ועל ידי הטפול הכמותרפי התוקפני ואני שואלת את עצמי- לשם מה? האם יתכן שהיא לא מודעת לחומרת המצב? האם הרופאים לא אחראים שהם מוליכים אותה שולל ונותנים לה טפול שרק מאריך את הסבל שלה? האם היתה לוקחת טפול לו ידעה שהיא רק מאריכה את הסבל שהיא עוברת? ומה יוצא לה מהארכת חייה כשהיא סובלת יסורי תופת וכשגם ככה- היא לא קונה לעצמה זמן אכות? הרי היא עסוקה כל הזמן בסבל הגופני ואינה פנויה גם כך להקדיש לילדים. אז בשביל מה?? אולי האומץ הוא לא- במלחמה האינסופית במחלה, אלא בלהגיד- מספיק. מספיק לי לסבול ללא תכלית, מספיק לי להעביר את המשפחה שלי גהנום?

 

[סבאיציק]

זאת בדיוק המלחמה האיומה בסרטן

איש אינו יכול לקבוע ולענות על השאלה הקשה ששאלת.
כולנו נלחמים.
לכול אחד מאיתנו יש צער רב על הסבל שאנחנו גורמים למשפחה
וליקרים לנו.
לכול אחד יש סיבות למה הוא רוצה לחיות ועדיין מוכן לסבול.
אל תנסי להיכנס לנעליה.
רק עידוד ותמיכה

 

[דף חדש4]

המחיר של ההכחשה

אני מבינה שאתה צודק- עדוד ותמיכה ויחד עם זה קשה לי להיות לא אותנטית. לשתף פעולה עם המשחק כשהיא אומרת- עוד ניסע יחד לפה ולשם, להגיד- כן בטח שניסע. כשאבא שלי היה חולה בסרטן- היה לי מאד קשה ההכחשה של הסביבה למצבו. זה גרם למשפחה לקחת החלטות לא נכונות לגביו (לא הוכנס להוספיס למשל) וזה הפריע לי להפרד ממנו כי אי אפשר היה לדבר על הסוף. הייתי מעדיפה מלות פרידה ומבט אמיץ למציאות בעיניים.

 

[סבאיציק]

זאת לא הכחשה

קודם כול זה הרצון לצמצם את צער הילדים ובן הזוג וכל המשפחה הסובבת.
מניסיוני לא כול אחד מהסובבים את החולה מסוגל להתמודד עם שיחה כזאת.,
לא כול חולה רוצה לחשוב במונחים סופניים, הסביבה כולל הרפואה מחנכת
לאופטימיות , ומחדירה לחולים שזה חלק מהרפוי של החולה.

לא תמיד ולא בכל מקרה האמת והאותנטיות צריכים להתקיים בחיים,
כמו המימרה הידועה על נהיגה בכביש צריך להיות חכם ולא צודק.

לגבי ייסורי המצפון שלך,לעולם וועד לא תהיי שלמה עם מה שעשית
והענקת להורייך, זאת היא דרכו של עולם, תמיד ההורים נותנים לילדים
הרבה יותר ממה שהם ראויים לקבל מהילדים. תמיד תהיה לך תחושה כזאת.

תני לאימא את התחושה שלא אצה לך הדרך, יש לך מספיק כוח ורצון להמשיך
ולהעניק לה, אל תדחפי אותה לכניעה, תניחי לה לפחות את "הפריוילגיה" הצנועה הזאת.

 

[דף חדש4]

לדחוף לכניעה או להזמין למבט כן

לא באמא שלי מדובר אלא בחברה שלי ובוודאי שאין לי שום תכניות לדחוף מישהו לשום מקום, בטח שלא למקום שאתה קורא לו כניעה. יש הבדל בין כניעה לקבלת המציאות. אולי הכניעה היא כניעה לצורך של הרופאים להצדיק את המקצוע שלהם ואת התרופות ואת המכונות ולטפל גם כשהטפול מביא רק להארכת הסבל? יש אנשים בסביבה שלא רוצים להתמודד ויש כאלה שחוסר השיחה הכנה על הסוף הצפוי- יוצר בהם ניכור וכך החודשים האחרונים והיקרים שלהם עם האדם החולה- מבוזבזים על העמדת פנים במקום על שיחה כנה שבה מביעים אהבה ותודה וחמלה וכל מה שצריך להביע. אז אנחנו מדברים על שני נושאים- א. האם "להלחם" עד הסוף ולקחת טיפול שיוצר סבל כשהסוף גם ככה קרוב וכשהארכת החיים אין משמעה- אכות חיים אלא רק עוד סבל. ב. האם לדבר בכנות עם הקרובים על המצב לאשורו או לבזבז את החודשים האחרונים בהעמדת פנים ובתחושות הדדיות של ניכור. לגבי א- אני לא יכולה לשפוט. כל אחד לעצמו. לגבי ב- אין לי ספק שאני מעדיפה שיחה כנה, זה עדיף לדעתי גם לחולה וגם לאוהביו.

 

[מטילדה11]

לגבי ב - זו העדפה שלך ולא שלה

והבחירה שלה לגבי החיים שלה . אני מבינה שאת חושבת שלו היית במקומה או שאת חושבת שמה שטוב בשבילה זו דרך התנהגות שונה .

הכל נכון ואי אפשר להגיד מה כן ומה לא. אם אתן חברות מאוד קרובות את יכולה לנסות ובעדינות להגיד לה שאת מעדיפה מילות פרידה ואהבה . או להמשיך ולשחק את המשחק.

 

[דף חדש4]

מטילדה יקרה

מטילדה יקרה ועדינה שכמוך....ניסיתי לשאול איך אדע שהיא בסדר, מי יודיע לי אם היא לא תוכל לעדכן אותי במצבה- נתקלתי בדלת חסומה. היא הרי בטוחה שהיא יוצאת מזה. זו לא מחלה חשוכת מרפא, היא סך הכל עושה טפולים כדי להאריך את חייה, כמו כל אחד אחר. היא תדבר על הקושי לנשום, ללכת מחדר לחדר וזה מדכא אותה. על תופעות הלוואי הקשות והיאוש- אבל לא על המוות. להיפך- היא מדברת על האור בקצה המנהרה ועל כך שכל הסבל שווה כי היא עוד תצא מזה ואנחנו עוד נעשה יחד דברים, שאני מניחה שלא נעשה. אני מכבדת את רצונה ואני משחקת את המשחק. אבל אני פוחדת. פוחדת מהרגע שהכל ייגמר- ולא יהיה אפילו מי שיודיע לי ולא אדע אפילו להגיע ללוויה. היא יצרה איתי קשר, חברה טובה מהעבר, אחרי נתק של שנים ביננו כדי להגיד לי שיש לה סרטן. אבל כמו שהיא פרצה לתוך חיי ואני מנסה לתמוך, ככה אני חוששת שבלי אזהרה היא תצא מהם ואז עם מה אני נשארת? לא תהיה לי אפילו הזדמנות ל הפרד.

 

[נסיכת הכוכב]

תשמעי זה מוכר לי מאד

כל עוד היא רוצה לחיות והיא נלחמת על החיים לא ניתן לעצור אותה
יש לה תקווה שהטיפול יאריך את חייה ולא שהוא סופני , לפעמים הטיפול עוזר ויש שיקום ויתכן שלא
היא צרה איתך קשר אולי כי החברות שלכם יקרה לה , תשמרי איתה על קשר כמה שאת יכולה
ותקבלי את הרצון שלה לא הכנע ולהלחם עליה לחיות
זה כמו הרבה מפורסמים שהחליטו ברגע אחד זהו לא רוצים יותר ואז הם יצרו פרידה והלכו לעולם שכולו טוב
אד לפני מותו מקבל רמזים שצריך להתחיל להפרד , זו תחושה פנימית עברתי את זה לפני ניתוח לב פפתוח
הייתיבמצב קריטי ומונשמת וידעתי שהולכ לניתוח מסוכן קראתי לאחי הסברתי לו דברים דחופים והנה אני פה
אף אחד לא יודע מתי יבוא יומו להקרא למעלה , היא תתקשר להפרד ממך עברתי את זה עם בת דוד ועם חברה קרובה

 

[דף חדש4]

הצורך להפרד

אני חוששת שהיא לא תתקשר להפרד. הזמנתי ספר על התמודדות עם אבל, כדי לעזור לעצמי להתמודד עם רגשות מודחקים כלפי אבי שנפטר מסרטן לפני כמה שנים. היה שם פרק על אבל שאינו מקבל הכרה חברתית. למשל- מאהבת שבן זוגה הנשוי נפטר, דברים כאלה וכמה קשה להתאבל כשאין לך בעצם לגיטימציה ותמיכה מהסביבה. זה גם מה שיהיה פה מנת חלקי.

 

[נסיכת הכוכב]

אם היא יקרה לך

תשמרי את על קשר טלפוני איתה , כה תוכלי לדעת מה קורה איתה

 

[healerit]

האם את בקשר עם משפחתה?

ראשית, בפעם הבא שתבקרי אותה בקשי טלפון של בעלה או איש קשר אחר מהמשפחה. ככה במידה והיא לא עונה לך יהיה למי להתקשר לשאול לשלומה.

שנית, פעמים רבות אדם יודע שהוא עומד לעזוב את העולם ונפרד, גם אם בדרך עקיפה. למשל: שבוע לפני מותו אבי הזמין את חברו הטוב ונפרד ממנו. הבנתי שזו פרידה מתוך מה שאמר לו.
כמה ימים קודם אבי אמר לי בעצמו: תדעי שמצבי לא משתפר ואני לא יודע כמה זמן אני עוד אשאר פה. וזה היה מצב שבו הוא עוד יכול היה ללכת (אמנם עם עזרה) ולאכול איכשהו.
הנושא הזה חזר על עצמו בסיפורים של חברים שאיבדו אדם קרוב. אותו אדם כאילו הכין אותם.

אני מבינה את הקושי שלך ואני מקווה שבמידה ויגיע זמנה של חברתך ללכת את תזכי להיפרד ממנה

 

[healerit]

חברתך נלחמת על חייה בשאר רוח

יש אנשים שהחלימו מהמחלה הזו בשלבים מתקדמים! יש כאלה שמאריכים חיים מספר שנים כנגד תחזיות קודרות. כל אדם בנוי אחרת, פיסית ונפשית ולכן מהלך הטיפול והבחירות האישיות משתנות מאדם לאדם. זו דרכה של חברתך מתוך ההיכרות שלה עם גופה ונפשה ולכן זו הדרך המתאימה לה ביותר.

אני חושבת שהרבה אנשים שחולים רוצים לעשות הכל כדי להחלים וגם אם זה לא מצליח בסופו של דבר הם עוזבים יחסית בתחושת השלמה, שעשו כל מה שיכלו ולא ישבו בחיבוק ידיים.
לדעתי זה גם תורם למשפחה לדעת שהחולה עשה כל שביכולתו להחלים, להיות איתם למשך זמן רב יותר. איך היית מרגישה לו אביך היה מרים ידיים לפני הזמן? יתכן שהיית חווה פספוס ומכה על חטא לאחר מותו... אין לדעת, כמובן. אבא שלי נלחם עד השבוע האחרון לחייו. זו היתה החלטה שלו ואני נלחמתי עבורו שיקבל טיפול על אף שהרופאים לא רצו לתת לו טיפול.

מלחמה על החיים היא לא הכחשה אלא התמודדות. אופטימיות הכי אחת התרופות הטובות ביותר לסרטן. ממה שאני רואה אנשים פסימיים שורדים פחות. ככה זה כשאני מסתכלת סביבי.
אתן לך דוגמא אחת: אבי היה פסימי כל חייו והגישה הזו לא עזרה לו במחלה. זה רק התגבר. הוא נפטר מסרטן ריאות אחרי שנה ו-9 חודשים. הוא כן עבר את כל הטיפולים שיכול היה לעבור אך לאורך המחלה היה מאוד פסימי ולא הצלחתי לעזור לו בעניין זה. גם אביה של חברתי חלה באותה מחלה. האיש היה מבוגר מאבי בעשור, בריאותו לא היתה טובה במיוחד - הוא עישן המון במשך חייו הבוגרים ולא הפסיק לעשן לאחר שחלה (!). זאת בניגוד לאבי שלא עישן, שאכל בריא, עשה ספורט ולא היה כמעט חולה בחייו. אביה של חברתי היה בשלב מתקדם משל אבי כשגילו אצלו את המחלה. ובכל זאת הוא חי 9 חודשים יותר מאבי. הבנתי ממנה שעד הסוף כמעט הוא לקח את הסרטן בקלילות יחסית.

כיוון שכל גוף בנוי אחרת, כל נפש בנויה אחרת ולכל נשמה יש את השיעור שלה, הבחירה של חברתך טובה וראויה כמו כל בחירה אחרת. נסי לקבל זאת

אני לא מכירה אישית את הסיפור של אביך. אבי נפטר בבית מתוך בחירה במסגרת של הוספיס בית. ת'כלס בירכתי על כך משום שאחר כך שמעתי סיפורים איומים על ההוספיס. זה לא מתאים לכל אחד ואני חושבת שזכותו של אדם לבחור היכן הוא רוצה לסיים את חייו. כמובן, בתנאי שהמשפחה מסוגלת לתת לו את התמיכה הדרושה. זה לא קל. כשמצבו של אבי התדרדר קמתי יום אחד ועזבתי את העבודה ואמרתי להם שאין לי מושג מתי אשוב לעבוד. פשוט הטיפול בו היה כרוך בהרבה עבודה ומצד שני היה לי רק אבא אחד ורציתי לבלות איתו את השבועות האחרונים ולעשות כל מה שאני יכולה למענו. תודה לאל שיכולתי!
העובדה שאבי נפטר בבית ועד 5 ימים לפני מותו קיבל טיפול (של אנטיביוטיקה לוריד) לא מנעה מאיתנו להיפרד ממנו. יום אחד כשהרגשתי שמתקרבים לסוף והיינו כל הילדים איתו אמרתי לו: אבא, אני יודעת שאתה צריך ללכת ואני רוצה להגיד לך כך וכך. אחר כך אבי עבר למיטה וכל אחד מהילדים בא אליו להיפרד. באותו לילה כבר התחיל תהליך הגסיסה והוא כבר לא היה הוא יותר.
אפשר להיפרד מאדם אך זה דורש כנות ואומץ ואני מודעת לכך שלא כל ילד יכול להסתכל בעיניו של אביו או אמו ולהיפרד ממנו באופן הזה. יש כיום אנשים שנותנים ליווי רוחני וניתן להיעזר בהם. הם מדריכים את המשפחה ואת האדם שעומד לעזוב כיצד להיפרד. לא לכל אחד זה מתאים, כמובן.

רפואה שלמה לחברתך

 

[דף חדש4]

אני מתנצלת בפני קוראי הפורום

מתנצלת בפני קוראי הפורום אם הפוסט גורם צער. אני מבינה שיש כאן אנשים אמצים שנאבקים ואני מורידה בפניכם את הכובע. לא יודעת איך הייתי עומדת בזה לו נדרש ממני והייתי עושה הכל כדי לעזור לו יכולתי. אין ספק שההשכיחות העולה של סרטן יוצרת בי חרדה וכך גם להכיר מישהי בת גילי שחולה במחלה הזו באופן אנוש וסופני.

 

[סבאיציק]

מתנצל על הטעות בעניין החברה. שבת שלום ובהצלחה

 

[סבאיציק]

תחליפי את המילה אימא בחברה והכל ללא שינוי

 

[מטילדה11]

הרבה פוסטים גורמים הרבה צער

הרבה אנשים משתפים כאן את כאבם וצערם . זו דרכו של הפורום הזה בשביל זה הוא כאן בשביל לתמוך גם בחולים וגם בסובבים אותם.

תאספי את השמחה שלך ואת הדבקות שלה בחיים ותנצרי אותם בלבך ותדעי שזו המתנה שהיא נותנת לך . זו חברה שאוהבת אותך מאוד

 

[דף חדש4]

אני יודעת שהיא אוהבת אותי מאד

ופשוט בא לי לבכות....

 

[סבאיציק]

אנחנו כאן בשביל לתמוך ,בחולים ובסובבים אותם

דאגתך מובנת וראויה להערכה.
אני חושב שהחברות בפורום פתחו בפניך צוהר נוסף
להבנת הרגשות של חולי הסרטן.

 

[סקסית בנשמה2]

להגיד מספיק זה רק החולה יכול לומר

אני כחולת סרטן שד וסיכויי החלמה גבוהים ובטיפולי כימותרפיה עוד קצת,,עברתי ועוברת כברת דרך לא פשוטה ולמרות שאנני במצבה עדיין אני יכולה רק לחשוב על זה שהיא רוצה - לחיות ונלחמת על חייה.
בטיפול יום באונקולוגיה ברמב"ם אני שם מידי שבוע אני רואה מגוון רחב של מטופלים ולפעמים הרוב מבוגר ,יש מצבים שחולים במצבים גרועים ועדין מגיעים בליווי בן משפחה לקבל טיפול והם לא בשנות ה 40 לחייהם אלא 80 ועוד ואני אומרת לעצמי לפעמים "בשביל מה הם צריכים את זה"" אז החיים חזקים מאד ובמחלה הזו אנשים נלחמים בכל גיל,ראיתי את התוכנית השבוע ב YES דוקו בערוץ 8 והאמת עשה לי ממש לא טוב ויחד עם זאת ראיתי חולות שנלחמו על חייהן עד הרגע האחרון ונפטרו עצוב עד מאד אבל זה חלק בלהתמודד עם המחלה הזו ואת פשוט תהיי שם בשבילה גם אם זה נראה לך שזהו זה הסוף,
לה זה חשוב וכל מה שאת צריכה זה פשוט - להיות שם.

מאחלת רק טוב,
שבוע טוב

 

[דף חדש4]

תודה סקסית

אני אכין לה חבילה ואשלח אליה... עם כל מני דברים שיכולים לעודד אותה בפנים..... אין תחליף לדואר רגיל נכון? כל הוירטואליה הזו זה יופי אבל לקבל חבילה ולפתוח ולהוציא מתוכה מכתב על נייר מכתבים כמו פעם וכל מני דברים אחרים- יכול להיות כיף. לא? אני מאחלת לך בריאות שלמה!