מתי מגיע הזמן להגיד- מספיק?
- פותח הנושא דף חדש4
- פורסם בתאריך
אצל אבא שלי קרו שני דברים
היה לו חבר ילדות שהפך עם השנים לחבר רחוק ופתאום כשאבי חלה הוא הופיע והתקרב מחדש ונתן לו אהבה וחיבוק. הוא בא לבקר אותו יחסית הרבה ושימח את אבי.
היו חברים שהתנתקו לגמרי, נעלמו עקבותיהם וראינו אותם רק בהלוויה והיו חברים שהגיעו והתקשרו לעיתים רחוקות על אף שאבי חיפש את הקשר עמם, התקשר אליהם, הזמין אותם.
היה לי קשה לראות את אכזבתו ויחד עם זאת הבנתי שאנשים עשויים לחשוש, לפחד ממראה עיניים של אדם חולה, אולי לא רוצים להפריע ולא יודעים מתי ואם אפשר להתקשר או לבוא.
חברויות חדשות לא נוצרו. אבי לא הרבה לצאת מהבית והיה אדם סגור.
אגב, היו לי מספר חברים שנעלמו בזמן מחלת אבי. פשוט מהרגע שסיפרתי להם שאבי חולה הם התאדו. הפסיקו להתקשר וגם כשהתקשרתי הם התחמקו ולא שאלו לשלומו של אבי.
בתחילה זה אכזב אותי ואחר כך למדתי לא לשפוט ושיש אנשים שחוששים ממחלות כאלה ולא יודעים איך להתנהג, מה לומר וכו'.
מחזיקה אצבעות לחברתך. תודה לאל שהיא התברכה בחברה כה אכפתית
היה לו חבר ילדות שהפך עם השנים לחבר רחוק ופתאום כשאבי חלה הוא הופיע והתקרב מחדש ונתן לו אהבה וחיבוק. הוא בא לבקר אותו יחסית הרבה ושימח את אבי.
היו חברים שהתנתקו לגמרי, נעלמו עקבותיהם וראינו אותם רק בהלוויה והיו חברים שהגיעו והתקשרו לעיתים רחוקות על אף שאבי חיפש את הקשר עמם, התקשר אליהם, הזמין אותם.
היה לי קשה לראות את אכזבתו ויחד עם זאת הבנתי שאנשים עשויים לחשוש, לפחד ממראה עיניים של אדם חולה, אולי לא רוצים להפריע ולא יודעים מתי ואם אפשר להתקשר או לבוא.
חברויות חדשות לא נוצרו. אבי לא הרבה לצאת מהבית והיה אדם סגור.
אגב, היו לי מספר חברים שנעלמו בזמן מחלת אבי. פשוט מהרגע שסיפרתי להם שאבי חולה הם התאדו. הפסיקו להתקשר וגם כשהתקשרתי הם התחמקו ולא שאלו לשלומו של אבי.
בתחילה זה אכזב אותי ואחר כך למדתי לא לשפוט ושיש אנשים שחוששים ממחלות כאלה ולא יודעים איך להתנהג, מה לומר וכו'.
מחזיקה אצבעות לחברתך. תודה לאל שהיא התברכה בחברה כה אכפתית
נסיכת הכוכב
New member
תשמעי מכירה את זה
שאמי נפטרה נכנסתי לשכנה הכ קרובה אלי להודיע לה
אז היא אמרה לי בעדינות , בעדה שלהם לא נהוג שאבל עד ה30 לא נכנס לבית של אחרים
כבדתי אותה על הכנות שלה , ואכן התרחקתי מהבית שלהם בחודש של אמי ז"ל
אחר כך הם אמרו למה את לא באה , אמרתי שאני עסוקה ואני בבית וזהו
ורק שנה אחרי שאמי נפטרה הלכי לבית שלהם לשמור על הבן הקטן
שמתי לב שאנשים מתרחקים שיש אדם חולה , אבל זה בסדר , כי מי שחבר אמיתי לא מתרחק
שאמי נפטרה נכנסתי לשכנה הכ קרובה אלי להודיע לה
אז היא אמרה לי בעדינות , בעדה שלהם לא נהוג שאבל עד ה30 לא נכנס לבית של אחרים
כבדתי אותה על הכנות שלה , ואכן התרחקתי מהבית שלהם בחודש של אמי ז"ל
אחר כך הם אמרו למה את לא באה , אמרתי שאני עסוקה ואני בבית וזהו
ורק שנה אחרי שאמי נפטרה הלכי לבית שלהם לשמור על הבן הקטן
שמתי לב שאנשים מתרחקים שיש אדם חולה , אבל זה בסדר , כי מי שחבר אמיתי לא מתרחק
אתן כל כך מבינות ולא כועסות
אתן כל כך מבינות ולא כועסות על מי שמתרחק. אם היו אומרים לי שאני לא רצויה 30 יום אחרי שמישהו מת- לא הייתי חוזרת למקוםה זה בחיים. כאילו פוחדים שאני נושאת איתי איזו קללה מדבקת. זה מאד מעליב בעיני. אני מתרשמת מהסובלנות שלכן כלפי הסביבה. וזה נכון- שחבר אמיתי לא מתרחק- העניין שאנחנו לא יודעים מי החברים האמיתיים האלה עד שאנחנו נקלעים לצרה. אגב- יש חברים שמתאיידים דווקא כשטוב לנו- הם מקנאים וקשה להם לראות את זה. אולי חולה סרטן שלא מגיב ברמיסיה יתרחק מחולה שנכנס לרמיסיה מסיבה דומה...
אתן כל כך מבינות ולא כועסות על מי שמתרחק. אם היו אומרים לי שאני לא רצויה 30 יום אחרי שמישהו מת- לא הייתי חוזרת למקוםה זה בחיים. כאילו פוחדים שאני נושאת איתי איזו קללה מדבקת. זה מאד מעליב בעיני. אני מתרשמת מהסובלנות שלכן כלפי הסביבה. וזה נכון- שחבר אמיתי לא מתרחק- העניין שאנחנו לא יודעים מי החברים האמיתיים האלה עד שאנחנו נקלעים לצרה. אגב- יש חברים שמתאיידים דווקא כשטוב לנו- הם מקנאים וקשה להם לראות את זה. אולי חולה סרטן שלא מגיב ברמיסיה יתרחק מחולה שנכנס לרמיסיה מסיבה דומה...
נסיכת הכוכב
New member
בין השחור ללבן יש הרבה גוונים
ובחיים לומדים לקחת מהחיים מה שהם נותנים
להבין מניעים של אנשים אחרים , ולקבל אותם בהבנה
מה קשור אדם ברימסיה או אדם חולה כולנו אנשים , ויש חברות והבנה בין אנשים
כאש יש חברות לא משנה אם חולה או הבריא , חולקים הכל בטוב וברע והעיקר ההבנה והנתינה
אל תשפטי אנשים קבלי אותם כמו שהם , הם ירגעו יחזרו להיות לצידך , לפעמים אנשים נלחצים וצריך להבין
ובחיים לומדים לקחת מהחיים מה שהם נותנים
להבין מניעים של אנשים אחרים , ולקבל אותם בהבנה
מה קשור אדם ברימסיה או אדם חולה כולנו אנשים , ויש חברות והבנה בין אנשים
כאש יש חברות לא משנה אם חולה או הבריא , חולקים הכל בטוב וברע והעיקר ההבנה והנתינה
אל תשפטי אנשים קבלי אותם כמו שהם , הם ירגעו יחזרו להיות לצידך , לפעמים אנשים נלחצים וצריך להבין
נסיכת הכוכב
New member
מהנסיון למדתי זה עובד הכי טוב
וככה שומרים על קשרים טובים עם חברים , גם שמשתנים המצבים ונעשים חולים
כל אחד יכול לתת ולקבל לפי מה שהוא יכול , ומקבלים מה יש זה הכי טוב לחיות ככה
וככה שומרים על קשרים טובים עם חברים , גם שמשתנים המצבים ונעשים חולים
כל אחד יכול לתת ולקבל לפי מה שהוא יכול , ומקבלים מה יש זה הכי טוב לחיות ככה
בסופו של דבר ההודעה שלך פתחה צוהר
להתבונן על דברים ממקום אחר, לחשוב על מוות. הקושי של רוב האנשים (בלי קשר למחלה) למות או מהרעיון הזה של המוות נובע מכך שלא מדברים על זה כמעט.
והרי מוות הוא אפשרות סבירה ביותר לכולנו חח
לדעתי ככל שמדברים יותר על מוות ונותנים לו מקום בחיים, כך הפרידה קלה יותר ושלווה יותר ואנחנו מופתעים פחות ויש לנו זמן להתרגל לרעיון
לפעמים כשאני מדברת עם חברים על מוות הם מזדעזעים ואומרים לי: למה בכלל לחשוב על זה? זה פסימי.
אני צוחקת ואומרת להם שאני חיה את חיי במלואם בכל רגע נתון ומוות הוא חלק מהחיים והוא טבעי ולא פסימי.
וכן העובדה שהמוות נוכח בחיים שלי עוזר לי לחיות אותם בשמחה ובעוצמה וגם פחות ופחות לפחד ממנו.
מאחלת לכולנו חיים ארוכים, מלאים באהבה ובריאות טובה
להתבונן על דברים ממקום אחר, לחשוב על מוות. הקושי של רוב האנשים (בלי קשר למחלה) למות או מהרעיון הזה של המוות נובע מכך שלא מדברים על זה כמעט.
והרי מוות הוא אפשרות סבירה ביותר לכולנו חח
לדעתי ככל שמדברים יותר על מוות ונותנים לו מקום בחיים, כך הפרידה קלה יותר ושלווה יותר ואנחנו מופתעים פחות ויש לנו זמן להתרגל לרעיון
לפעמים כשאני מדברת עם חברים על מוות הם מזדעזעים ואומרים לי: למה בכלל לחשוב על זה? זה פסימי.
אני צוחקת ואומרת להם שאני חיה את חיי במלואם בכל רגע נתון ומוות הוא חלק מהחיים והוא טבעי ולא פסימי.
וכן העובדה שהמוות נוכח בחיים שלי עוזר לי לחיות אותם בשמחה ובעוצמה וגם פחות ופחות לפחד ממנו.
מאחלת לכולנו חיים ארוכים, מלאים באהבה ובריאות טובה
אני אוהבת אותך על מה שכתבת. גרמת לי לבכות
כי יש משהו מאד עצוב ועצור בתוכי כשאי אפשר לדבר על זה. כשמשהו כל כך מוחשי במציאות החיים שלנו- נותר אזור שאסור לגעת בו. זה מאד מעיק ויוצר ניכור לא לדבר על דברים שחשובים ומאד משחרר כשזה אפשרי. כשזה לא נחוה כתוקפני או מזיק. לי ממש סתמו את הפה סביב המוות של אבא שלי. כשהצעתי לאשפז אותו בהוספיס- כעסו עלי כאילו אני המצאתי אתה מציאות הזו שהוא עומד למות ושאולי יהיה לו הכי נוח שם, איפה שהצוות הרפואי הכי מיומן לעזור ולהקל. אולי הוספיס לא היה רעיון טוב- אבל עצם זה שהעליתי את זה- איים. זה מאד היקשה ומקשה עלי להתאבל עליו ולהפנים את זה שהוא איננו....
כי יש משהו מאד עצוב ועצור בתוכי כשאי אפשר לדבר על זה. כשמשהו כל כך מוחשי במציאות החיים שלנו- נותר אזור שאסור לגעת בו. זה מאד מעיק ויוצר ניכור לא לדבר על דברים שחשובים ומאד משחרר כשזה אפשרי. כשזה לא נחוה כתוקפני או מזיק. לי ממש סתמו את הפה סביב המוות של אבא שלי. כשהצעתי לאשפז אותו בהוספיס- כעסו עלי כאילו אני המצאתי אתה מציאות הזו שהוא עומד למות ושאולי יהיה לו הכי נוח שם, איפה שהצוות הרפואי הכי מיומן לעזור ולהקל. אולי הוספיס לא היה רעיון טוב- אבל עצם זה שהעליתי את זה- איים. זה מאד היקשה ומקשה עלי להתאבל עליו ולהפנים את זה שהוא איננו....
עצוב לשמוע
כשמדברים על המוות עם אדם שעומד למות זה עוזר להיפרד וזה גם מרגיע. זה לא חומה או בלוק שחוצץ בין אנשים קרובים.
דיבור על מוות עם אדם קרוב כמו אבא מלא באהבה ויוצר אינטימיות.
כיוון שאני מאמינה בגלגול נשמות יצא לי לדבר עם אבי על מוות חודש בערך לפני שנפטר.
הסברתי לו פחות או יותר מה עומד לקרות. לפי זיכרון שלי מגלגולים קודמים ולפי מה שלמדתי.
ואחי ואני צחקנו איתו ואמרנו: אחרי שתמות תדע שאתה יכול לשדר לנו. אנחנו משאירים את הערוצים הפתוחים.
וזה ממש ככה... שלושת הילדים, כולנו, מקבלים תשדורות מאבא לעיתים. לפעמים דרך חלומות ולפעמים ממש "שומעים" אותו וחשים אותו.
גם את יכולה לתקשר עם אביך ולסגור מעגל וקצוות. זה שהוא איננו כאן לא אומר שהנוכחות שלו נעלמה. הוא פשוט עבר למצב צבירה אחר ולעולם אחר.
אבא שלי ביקש למות בבית, במיטה שלו. אחותי כל הזמן רצתה להעביר אותו להוספיס/בית חולים. אני חושבת שזה נבע מחשש לגבי התהליך של המוות.
אדם שעומד למות, במידה ואין הרפואה יכולה להצילו ולתת לו מענה, לא זקוק לרופאים עוד (חוץ מטיפול בכאב שניתן לקבל בעזרת אחות).
הוא זקוק לדעתי לשקט, לשלווה, להימצא במקום שעושה לו טוב ונעים ולהיות מוקף באנשים שאוהבים אותו.
כשמדברים על המוות עם אדם שעומד למות זה עוזר להיפרד וזה גם מרגיע. זה לא חומה או בלוק שחוצץ בין אנשים קרובים.
דיבור על מוות עם אדם קרוב כמו אבא מלא באהבה ויוצר אינטימיות.
כיוון שאני מאמינה בגלגול נשמות יצא לי לדבר עם אבי על מוות חודש בערך לפני שנפטר.
הסברתי לו פחות או יותר מה עומד לקרות. לפי זיכרון שלי מגלגולים קודמים ולפי מה שלמדתי.
ואחי ואני צחקנו איתו ואמרנו: אחרי שתמות תדע שאתה יכול לשדר לנו. אנחנו משאירים את הערוצים הפתוחים.
וזה ממש ככה... שלושת הילדים, כולנו, מקבלים תשדורות מאבא לעיתים. לפעמים דרך חלומות ולפעמים ממש "שומעים" אותו וחשים אותו.
גם את יכולה לתקשר עם אביך ולסגור מעגל וקצוות. זה שהוא איננו כאן לא אומר שהנוכחות שלו נעלמה. הוא פשוט עבר למצב צבירה אחר ולעולם אחר.
אבא שלי ביקש למות בבית, במיטה שלו. אחותי כל הזמן רצתה להעביר אותו להוספיס/בית חולים. אני חושבת שזה נבע מחשש לגבי התהליך של המוות.
אדם שעומד למות, במידה ואין הרפואה יכולה להצילו ולתת לו מענה, לא זקוק לרופאים עוד (חוץ מטיפול בכאב שניתן לקבל בעזרת אחות).
הוא זקוק לדעתי לשקט, לשלווה, להימצא במקום שעושה לו טוב ונעים ולהיות מוקף באנשים שאוהבים אותו.
גם בקרב בני משפחה זה ככה
יש כאלה שתומכים יותר מקרוב במי שחולה וכאלה שפחות. אצלנו במשפחה הקרובה ראיתי את זה.
שיערתי שכל אחד מאיתנו נותן לאבא את התמיכה שהוא מסוגל לתת ומי שנותן פחות כנראה מסוגל לתת פחות.
בהתחלה היה לי קשה לקבל את זה וכעסתי. שייכתי את זה לחוסר איכפתיות וגם לעצלנות או חוסר יכולת להקריב.
בסופו של דבר הבנתי שאני הייתי שם, לגמרי, כיוון שהייתי מסוגלת לכך נפשית בעוד שאחרים במשפחה לא היו מסוגלים כנראה להתמודד עם זה בקרבה כזו.
אבא שלי למשל לא היה מוכן שאחרים במשפחה יראו אותו עירום, רק אני (והמטפל שלו). אני חושבת שהוא הרגיש שיש בינינו קירבה ושאני יכולה להכיל את זה.
ואגב, עד שחלה הייתי הכי פחות קרובה אליו במשפחה. היינו מדברים כל שבועיים בטלפון שיחה קצרה ופעם בחודש נפגשים כל המשפחה לארוחה.
איך שהוא חלה הרגשתי כזה בום בלב והבנתי שזה מסע משותף, של שנינו. אין לתאר במילים את הקשר והקירבה שהיו בינינו כשעזב את העולם.
אני מאמינה, בהקשר לזה, שלא בכדי חודש הקשר בינך לבין חברתך במצב הנתון. נשמתה זימנה את נשמתך למטרת שיעור או תיקון.
אני מודה לאל שנתן לי את הכוח והיכולת לתמוך באבי ומשתדלת לא להסתכל על חלקם של אחרים אלא על חלקי שלי.
מחזיקה אצבעות לחברתך וגם לך
יש כאלה שתומכים יותר מקרוב במי שחולה וכאלה שפחות. אצלנו במשפחה הקרובה ראיתי את זה.
שיערתי שכל אחד מאיתנו נותן לאבא את התמיכה שהוא מסוגל לתת ומי שנותן פחות כנראה מסוגל לתת פחות.
בהתחלה היה לי קשה לקבל את זה וכעסתי. שייכתי את זה לחוסר איכפתיות וגם לעצלנות או חוסר יכולת להקריב.
בסופו של דבר הבנתי שאני הייתי שם, לגמרי, כיוון שהייתי מסוגלת לכך נפשית בעוד שאחרים במשפחה לא היו מסוגלים כנראה להתמודד עם זה בקרבה כזו.
אבא שלי למשל לא היה מוכן שאחרים במשפחה יראו אותו עירום, רק אני (והמטפל שלו). אני חושבת שהוא הרגיש שיש בינינו קירבה ושאני יכולה להכיל את זה.
ואגב, עד שחלה הייתי הכי פחות קרובה אליו במשפחה. היינו מדברים כל שבועיים בטלפון שיחה קצרה ופעם בחודש נפגשים כל המשפחה לארוחה.
איך שהוא חלה הרגשתי כזה בום בלב והבנתי שזה מסע משותף, של שנינו. אין לתאר במילים את הקשר והקירבה שהיו בינינו כשעזב את העולם.
אני מאמינה, בהקשר לזה, שלא בכדי חודש הקשר בינך לבין חברתך במצב הנתון. נשמתה זימנה את נשמתך למטרת שיעור או תיקון.
אני מודה לאל שנתן לי את הכוח והיכולת לתמוך באבי ומשתדלת לא להסתכל על חלקם של אחרים אלא על חלקי שלי.
מחזיקה אצבעות לחברתך וגם לך
ריגשת בספור על אביך, אצלי זה היה הפוך
אני תמיד הייתי המועדפת אולם כשחלה והיה לקראת סופו, התקרב לאחים ולאחיות שלי והתרחק ממני ואני ממנו. אולי כמו שציינת, דווקא מי שקרוב, קשה לו יותר להכיל את האובדן המסתמן ומי שרחוק- דווקא רוצה לנצל הזדמנות בלתי חוזרת לתיקון. וגם אבא שלי עשה בהקשר הזה את התיקון שלו מול אחיי ואחיותיי אבל זה השאיר אותי בצד. מצד שני- כשנפח את נשמתו- הגורל זימן אותי להיות לצידו, אפילו לחבק אותו במיטה בזמן שהוא מת בעוד האחים כבר עזבו. אני תוהה לגבי ההשפעה של להיות נוכח בעת המוות עצמו עלי ומה עדיף לחולה ולמשפחתו- להפרד ממנו בבית, ללא תמיכה רפואית וההכלה שבית החולים יכול להציע, או בבית החולים...
אני תמיד הייתי המועדפת אולם כשחלה והיה לקראת סופו, התקרב לאחים ולאחיות שלי והתרחק ממני ואני ממנו. אולי כמו שציינת, דווקא מי שקרוב, קשה לו יותר להכיל את האובדן המסתמן ומי שרחוק- דווקא רוצה לנצל הזדמנות בלתי חוזרת לתיקון. וגם אבא שלי עשה בהקשר הזה את התיקון שלו מול אחיי ואחיותיי אבל זה השאיר אותי בצד. מצד שני- כשנפח את נשמתו- הגורל זימן אותי להיות לצידו, אפילו לחבק אותו במיטה בזמן שהוא מת בעוד האחים כבר עזבו. אני תוהה לגבי ההשפעה של להיות נוכח בעת המוות עצמו עלי ומה עדיף לחולה ולמשפחתו- להפרד ממנו בבית, ללא תמיכה רפואית וההכלה שבית החולים יכול להציע, או בבית החולים...
זה ממש ככה!!!
גם אצלנו זה היה ככה. הילדים היותר קרובים התרחקו ואני שהייתי רחוקה התקרבתי. למדתי להכיר את אבי ולאהוב אותו עד מאוד. וגם הוא למד וכל פעם אמר לי כמה הוא אוהב אותי ורוצה שיהיה לי טוב ושאהיה מאושרת. המחלה היא שאפשרה את הקירבה הזו וכן העובדה שאחיי התרחקו ואני מאוד רציתי לתמוך בו.
וממה שאת מתארת, נפרדת ממנו ועוד איך! החיבוק הזה... הוא הרגיש אותך ואת הרגשת אותו.
ואם תשאלי אותי, בית חולים זה מקום לא נעים למות בו. אין פרטיות, יש רעש, כמה מיטות בחדר, עד שמגיעה אחות יוצאת הנשמה. בבית חולים לא ממש מכילים. אין להם זמן לזה.
אנחנו נעזרנו בהוספיס בית וזה היה שירות מצויין. קיבלנו תמיכה של אחיות ורופאים שיכולנו להתקשר 24 שעות להתייעץ מה לעשות ומה לתת ובכל יום יכולנו לזמן ביקור רופא/אחות אם היה צריך.
ובנוסף, לקחנו לימים האחרונים אחות פרטית שתוודא שהאינפוזיה עם התרופה (טשטוש פלוס נגד כאבים) לא יוצאת ותשב עם אבא בלילות, תרטיב לו את השפתיים וכו'.
לכל אחד מתאים משהו אחר. אין חוקים בזה
גם אצלנו זה היה ככה. הילדים היותר קרובים התרחקו ואני שהייתי רחוקה התקרבתי. למדתי להכיר את אבי ולאהוב אותו עד מאוד. וגם הוא למד וכל פעם אמר לי כמה הוא אוהב אותי ורוצה שיהיה לי טוב ושאהיה מאושרת. המחלה היא שאפשרה את הקירבה הזו וכן העובדה שאחיי התרחקו ואני מאוד רציתי לתמוך בו.
וממה שאת מתארת, נפרדת ממנו ועוד איך! החיבוק הזה... הוא הרגיש אותך ואת הרגשת אותו.
ואם תשאלי אותי, בית חולים זה מקום לא נעים למות בו. אין פרטיות, יש רעש, כמה מיטות בחדר, עד שמגיעה אחות יוצאת הנשמה. בבית חולים לא ממש מכילים. אין להם זמן לזה.
אנחנו נעזרנו בהוספיס בית וזה היה שירות מצויין. קיבלנו תמיכה של אחיות ורופאים שיכולנו להתקשר 24 שעות להתייעץ מה לעשות ומה לתת ובכל יום יכולנו לזמן ביקור רופא/אחות אם היה צריך.
ובנוסף, לקחנו לימים האחרונים אחות פרטית שתוודא שהאינפוזיה עם התרופה (טשטוש פלוס נגד כאבים) לא יוצאת ותשב עם אבא בלילות, תרטיב לו את השפתיים וכו'.
לכל אחד מתאים משהו אחר. אין חוקים בזה
איזה קטע... על המנהג הזה לא שמעתי
אני מניחה שיש אנשים שמרגישים אי נוחות או מבוכה נוכח מחלה של חבר. אולי אפילו חשש ופחד לראותו.
אני זוכרת שאמי ראתה את אבי יום אחד ברחוב (הם היו גרושים שנים ולא דיברו) והיתה מאוד נסערת כיוון שהוא רזה והיה חיוור בכימו.
אולי זה העניין
ואת צודקת, חבר אמיתי מכיל את הדברים האלה
אני מניחה שיש אנשים שמרגישים אי נוחות או מבוכה נוכח מחלה של חבר. אולי אפילו חשש ופחד לראותו.
אני זוכרת שאמי ראתה את אבי יום אחד ברחוב (הם היו גרושים שנים ולא דיברו) והיתה מאוד נסערת כיוון שהוא רזה והיה חיוור בכימו.
אולי זה העניין
ואת צודקת, חבר אמיתי מכיל את הדברים האלה
סיבות להתקרב, סיבות להתרחק
ברור שכשחבר נקלע לצרה, בין אם זה סרטן או כל צרה אחרת- גרושין, אובדן של ילד, אסון כלכלי- חבר אמיתי נשאר חבר ומנסה לעזור. כשאני חושבת על זה לעומק- הסיבה שיכולה להפריע להשאר בקשר זה לא רק חשש מלראות מישהו שאוהבים סובל אלא הקושי לעמוד בקנאה או בכעס האפשרי של אותו אדם כלפי מי שאינו מתמודד כרגע עם הבעיה הזו. מהצד של החבר- זה יכול להיקרא- רגשות אשם או חשש מכעס. אני זוכרת כעס וקנאה של אבא שלי כלפי מי שבריא, כולל ילדיו ונכדיו, עד כדי התרחקות וקושי להביע את אהבתו כלפיהם. החברה שלי סיפרה לי על הכעס הזה ועל חוסר יכולת לשמוע חברה מתלוננת על בעיות שנראות לה כעת לא משמעותיות נוכח ההתמודדות שלה. אני לא שופטת את החברה שלי אני רק אומרת- שהפחד מהכעס הזה יכול גם הוא להיות גורם שמקשה להתקרב ולעזור.
ברור שכשחבר נקלע לצרה, בין אם זה סרטן או כל צרה אחרת- גרושין, אובדן של ילד, אסון כלכלי- חבר אמיתי נשאר חבר ומנסה לעזור. כשאני חושבת על זה לעומק- הסיבה שיכולה להפריע להשאר בקשר זה לא רק חשש מלראות מישהו שאוהבים סובל אלא הקושי לעמוד בקנאה או בכעס האפשרי של אותו אדם כלפי מי שאינו מתמודד כרגע עם הבעיה הזו. מהצד של החבר- זה יכול להיקרא- רגשות אשם או חשש מכעס. אני זוכרת כעס וקנאה של אבא שלי כלפי מי שבריא, כולל ילדיו ונכדיו, עד כדי התרחקות וקושי להביע את אהבתו כלפיהם. החברה שלי סיפרה לי על הכעס הזה ועל חוסר יכולת לשמוע חברה מתלוננת על בעיות שנראות לה כעת לא משמעותיות נוכח ההתמודדות שלה. אני לא שופטת את החברה שלי אני רק אומרת- שהפחד מהכעס הזה יכול גם הוא להיות גורם שמקשה להתקרב ולעזור.
מעניין לראות את הדברים מהזווית הזו
כשאבי היה חולה אז הוא לא הפסיק לדאוג לי ולבריאותי. מצחיק, לא? הוא עם סרטן והוא כל הזמן אומר לי ללכת לטפל בבעיה כזו או אחרת או שהוא אומר: אל תזניחי את זה, אני דואג לך.
ולפעמים כשדיברתי עם חבר/ה שסיפרו לי על הבעיות שלהם אז בהתחלה חשבתי "אלו צרות של עשירים" ואחר כך דווקא שמחתי לשמוע צרות של אחרים כי זה הרחיק אותי מהמחלה של אבי.
פתאום חברה מקטרת על דייט שהיה לה. זה הוציא אותי מהפוקוס על המחלה וזה עשה לי טוב
אז הנה זווית קצת שונה שאדם שחולה יכול לאמץ. צרות של אחרים תמיד יותר נעימות מהצרות שלך!
כשאבי היה חולה אז הוא לא הפסיק לדאוג לי ולבריאותי. מצחיק, לא? הוא עם סרטן והוא כל הזמן אומר לי ללכת לטפל בבעיה כזו או אחרת או שהוא אומר: אל תזניחי את זה, אני דואג לך.
ולפעמים כשדיברתי עם חבר/ה שסיפרו לי על הבעיות שלהם אז בהתחלה חשבתי "אלו צרות של עשירים" ואחר כך דווקא שמחתי לשמוע צרות של אחרים כי זה הרחיק אותי מהמחלה של אבי.
פתאום חברה מקטרת על דייט שהיה לה. זה הוציא אותי מהפוקוס על המחלה וזה עשה לי טוב
אז הנה זווית קצת שונה שאדם שחולה יכול לאמץ. צרות של אחרים תמיד יותר נעימות מהצרות שלך!
נסיכת הכוכב
New member
נכון יקירה
שולחת לך ים של כוחות , שיהיה לך יום נפלא מלא חיוכים וסיבות להיות מאושרת
שולחת לך ים של כוחות , שיהיה לך יום נפלא מלא חיוכים וסיבות להיות מאושרת
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.