מתי שוכחים?

[נעמי של אופק]

אני יכולה לספר לך שהמון

מהיולדות שלי חוזרות אליי שוב, אז זה אומר שכן שוכחים, נכון?

ואני גם עברתי את זה פעמיים ושרדתי (ויותר מזה אפילו

). וברצינות עכשיו, יש נשים ששוכחות ברגע שהן רואות את התינוק לראשונה ומחבקות ומנשקות אותו (כן כן, ממש בחדר הלידה) ואחרות שלוקח להן זמן רב יותר להתאושש, לשכוח, לחשוב אחרת ולזכור רק את מה שהיה נעים ומקסים... סביר להניח שאת תשכחי כשהגוף, הנפש והנשמה שלך יהיו מוכנים לעוד הריון. בינתיים לא עבר זמן רב מאז ההריון הראשון (ילדתי קצת לפניך בפעם השניה). הריתי שנית כשאופק שלי היה בן שנה וחצי בדיוק. תכננתי את ההריון השני למתי שיהיה בן שנתיים, וגם אז לא הרגשתי מוכנה. ההריון (ומעיני) פשוט החליט בעצמו שזה הזמן וזהו - הריתי ללא אזהרה מוקדמת וכחצי שנה לפני הזמן שרצינו להתחיל לנסות. לא חששתי מהלידה, למרות שהיתה לי לידה מאוד ארוכה וגם הריון עם כאבי גב שלא הרפו ממני לכל אורך ההריון הראשון - אז במקום לפחד פשוט התחלתי שיאצו מהרגע הראשון שידעתי על ההריון השני (הדולה שלי ידעה על ההריון עוד לפני אמא שלי...), ועשיתי את הכל כדי להגיע ללידה אחרת, טובה וקצרה יותר (למרות שהראשונה לא היתה טראומתית - רק ארוכה וכואבת). מחשבות חיוביות, הכנה נפשית, פגישות עם המיילדת שלי ועם הדולה שלי. הרבה זמן יחד עם הבכור וההריון פשוט רץ ופתאום צירים וזהו... שוב את ברגע הלידה... מדהים... היום אני עוד לא מוכנה לעוד הריון... לא אכפת לי עוד הריון כי מלבד הבחילות וכאבי הגב האיומים, ההריון עצמו תקין ובריא (טפו טפו טפו

), אבל אין לי מושג איך מתמודדים עם ש-ל-ו-ש-ה ילדים... איך איך עושים את זה? רגשית, נפשית, תכל'ס, ניהול זמן, תמיכה ואהבה לכולם - איך מחלקים את הגוף ואת הנשמה שלך בין שלושה ילדים או יותר... איך מעבירים שוב את הבכור את הבלגן של הריון ואח/ות חדש/ה?? ואיך הופכים את המפונקת הקטנה לילדת סנדוויץ'??? אלה שאלות מטרידות אותי. ההריון קטן עלינו.

 

[נעמי של אופק]

שכחתי להוסיף שלפעמים נורא עצוב לי

כשאני חושבת על זה שמעיני אולי התינוקת האחרונה שלי... (אם לא יהיה לי אומץ להמשיך - ובמקור תכננתי 3-4 ילדים...)... המחשבה היא בלתי נסבלת ורק מלכתוב את זה עולות דמעות בעיניי... ואני רוצה לעצור את הזמן, זמן הינקות שלה וגם את הזמן עם אופק... שיהיו כל הזמן קטנים, שתמיד יהיה אפשר להגן עליהם, לנשק אותם ולחבק אותם בלי סוף (אוף אוף אוף, אני רגשנית כאילו שאני כבר בהריון...)... טוב... לא יודעת אם הצלחתי להעביר את המסר... מפחיד לחשוב על עוד תינוק ולהפחיד לא פחות לחשוב שלא יהיו לי עוד תינוקות...

 

[בימבילי]

אבל למה סיוטים? אם את לא רוצה

ולא מוכנה - זה לא יקרה. זה בשליטתך. תחכי לרגע שבו הרצון יגבר על הפחד - וזה יהיה הרגע המתאים. למה להקדים את המאוחר ולפחד ממשהו שאולי לא יקרה לך?

 

[ט ו ל י ל ה]

אז ככה, אנסה לענות קצת - יצא ארוך

דווקא בלידה הראשונה, שהיתה קיסרית בגלל עכוז לא הרגשתי שאני מפסידה בזה שאני לא הולכת ללדת לידה נרתיקית. היה לי תאריך מוזמן (אחרי היפוך שנכשל) וארבעה ימים לפני קיבלתי צירים והגעתי לבית חולים אחרי 24 שעות צירים עם צוואר רחם מחוק לגמרי ופתיחה של 4 אצבעות או יותר. הצירים לא כאבו ואפילו לא נראו על המוניטור - למרות שהיו כבר כל 2-3 דקות. לקחו אותי לחדר ניתוח - לא הצליחו להזריק לי אפידורל - 4 דקירות בגב - והניתוח היה בהרדמה מלאה. שם הטראומה הייתה מהאפידורל ומהעובדה שלא ראיתי את הקטנה 8 שעות. הפעם, לא היה לי תירוץ לקיסרי, הקטנה הייתה עם ראש למטה ומראש אמרו לי שאמנם הסיכוי אחרי קיסרי ללידה רגילה מתחיל ב-60% אבל לא דיברו איתי בכלל על קיסרי. איך שהוא, חשבתי שיהיה נפלא ומהיר כמו הפעם הראשונה, כולם אמרו שבגלל שהגעתי לפעם הקודמת כל כך פתוחה, יש סיכוי שהכול ילך מהר, אבל... שני דברים הסתבכו.זה התחיל עם צירים באים והולכים כמה ימים, מה שהתיש את כוחותיי לאט לאט, בשבת (צירים כבר מרביעי) - צירים מתחילים שוב, אחרי הצהריים ולא נעלמים, בערב הם הופכים להיות כואבים בלתי נסבלים. אנחנו שמים את הילדה אצל ההורים שלי ומגיעים לבית חולים - הייתי בטוחה שאני מגיעה כבר בלידה לפי הכאבים. ואז במעלית בבית החולים באה לי ההארה שבעצם ההבדל מהפעם הקודמת שעכשיו הצירים כל כך כואבים זה שהם "נתקעו" בצלקת של הקיסרי - ואכן, בחדר לידה לשם אני מגיעה עם פתיחה של 2 אצבעות בלבד לאכזבתי הבלתי ניתנת לעיכול - אומרים לי שהחשש שלהם זה שהצלקת תיקרע ולכן גם אני חייבת להיות מחוברת למוניטור, וחייבת להיות על המיטה... וממילא בשלב מסוים אני לא יכולה לזוז מכאבים ומצד שני אין הרבה מה לתת לי כי הפתיחה... אז אני שמונה שעות עם גז צחוק - לילה שלם של כאבים. ומפחדת לקחת אפידורל כי בלידה הקודמת לא הצליחו להזריק ומי רוצה לחץ כזה באמצע לידה... אבל כל כך כואב שבסוף אני אומרת, או-קיי - אפידורל ואז מכניסים עירוי ועד שהעירוי נגמר - הפתיחה 9 - תשכחי מאפידורל... את יולדת תוך חצי שעה - בטח!!! ואז מתחילים צירי לחץ - ואני צורחת - ובחיים לא צעקתי אפילו - ועוברת חצי שעה ואיפה ההבטחות ואיפה אני... והנה הראש... תגעי.. והראש נשאר באותו מצב כמעט שעה ואני לוחצת וצורחת ושעתיים עוברות - והמיילדת אומרת שהיא חייבת לחתוך כי כבר אין לי כוח ללחוץ, ויש קרעים פנימיים בצלקת, והצירים קצרים מדי והרווחים ביניהם ארוכים מדי... אז זה גם נגמר בחתך - ונגה יוצאת... ועם חבל הטבור סביב הצוואר ומיד גם מחרבנת. בעצם הלידה וכך התייחסו אליי גם בבית החולים - כמו לידה ראשונה. זה הדבר הראשון שדיכא אותי - לא הייתי מוכנה נפשית. חשבתי שהצירים יעברו עליי כמו כלום - כמו בפעם הראשונה - אבל הכאבים בצלקת - לא ניתנים לתיאור - בלתי נסבלים. אז השעה עם נגה עליי כששתינו מכוסות דם - הייתה פיצוי ללידה הראשונה, אבל הסבל... ונכון שיספרו לי שעכשיו לידה הבאה, תהיה כמו לידה שנייה ואז... לא רוצה לשמוע על זה, מקווה שלא הלאיתי בתיאור, אבל זה מה שהיה - יש לי מיליון שאלות שמתרוצצות לי בראש מאז. כל מיני מה היה קורה אילו... אבל זהו, בכל זאת אני אמא לבת חמישה שבועות עכשיו אז אני רוצה לישון, לילה טוב.

 

[ofik]

שוכחים כשזה נכון לך (ארוך)

אני אמא לארבע, ואחרי כל לידה היה לי ברור שאולי פעם ארצה ילד אבל בטוח לא בזמן הקרוב. הרווחים בין הילדים מראים את הזמן שלקח לי בכל פעם לשכוח מצד אחד, ולהתגעגע לתחושות האלא של תינוק קטן בבית שוב. אז בין הראשונה לשניה יש "רק" שלוש שנים, הרווח הבא הוא ארבע שנים, ועכשיו יש כמעט שבע שנים. האם אלו רווחים אידיאלים בטח יש מי שיגיד לא, אבל אלא בדיוק הזמנים שלקח לי לרצות עוד ילד, ולא רגע אחד קודם. אז מין הסתם גם לך באיזה שהוא שלב עוד שנה או חמש יבוא שוב הרצון האמיתי הזה לעוד ילד, ודוקא כשיש ילד בבית ויודעים לקראת מה הולכים הרצון הזה הרבה יותר ברור. אז ממש ממש אל תלכי לחפש לך דאגות בנושא, כשזה יהיה נכון לך הרי תדאי. עופיק

 

[אפרת12]

באופן אבסורדי, מטראומת הלידה הלא

סימפטית התאוששתי במהירות. אני חושבת שכבר באותו יום אמרתי שזה ממש לא כייף, אבל אם זה מה שצריך לשלם בשביל לקבל ילד, אז בסדר. אבל ההריון, שלא היה קשה מי יודע מה - הוא זה שמרתיע אותי עכשיו (שלא לדבר על זה שהילד שלי קרציה בימים האחרונים כך שאני ממש לא מבינה למה אני רוצה עוד...). כל פעם שאני חושבת על הריון נוסף אני לא מבינה למה אני צריכה את הכאבים בירכיים, את הצרבות, את הבחילות 24 שעות ביממה, את תחושת המתיחה בבטן, את התנועות האלה בבטן ללא הפסקה. אני חושבת שלא ממש שוכחים - זה מתעמעם, או נשקל במאזניים, ומה שגובר באותו רגע - זה מה שיהיה. אני כרגע רוצה להביא עוד ילדים, אז בלית ברירה אני אשלם את ה"מחיר" של הריון נוסף, כי יותר חשוב לי שסיון לא יישאר ילד יחיד, מאשר שלא יהיו לי צרבות.

 

[פשושולה]

אני לא יודעת אם אני אעשה ילד/ה נוסף

כי אני אוהבת את עדן כל כך, שאני לא מוכנה לדמיין שהיא תסבול מאהבה שמתחלקת בינה ובין ילד אחר, ואני חושבת שאני אמנם יכולה הכל לבד - וזה מה שאני עושה עכשיו, אבל עוד אחד זה ממש בלתי אפשרי מבחינתי. ההריון והלידה דווקט לא מפחידים במיוחד, למרות השלושים ומשהו ק"ג שהעליתי, בצקות מטורפות, אפידורל שנתנו לי 3 פעמים ולא עבד כמעט, סימני מתיחה, וה - 11.5 ק"ג שעדיין יש עלי, 5 חודשים אחרי הלידה...

 

[ornaok]

אני לא חושבת ששוכחים...

זוכרים, אבל מרגישים שאנחנו יותר חזקות מהזכרונות...ושאנחנו יכולות לעבור את זה שוב. לכל אחת זה אחרת, בדיוק כמו שכל הריון הוא אחר וכל לידה היא אחרת... והכי חשוב - כמו שכתבו לך בשרשור הזה - א. זה בידיים שלך. כשתרגישי מוכנה את תדעי, ואז תפעלי בכיוון ולא רגע קודם. ב. לא יקרה כלום אם תישארי רק עם ילדה אחת, אם תגיעי למסקנה שאת לא יכולה לעבור את זה שוב. לגבי עצמי - אני רוצה להיות עם לירי נטו כמה שיותר זמן. אבל אני בהחלט יודעת שאני רוצה עוד, ואני מוכנה לעבור את כל הסיפור מהתחלה שוב - כמו שאפרת אומרת - אם זה מה שצריך לשלם כדי לקבל כזו תוצאה - קטן עלי! תביאו סוכרת, רעלת, בצקות, זירוז, קיסרי, הכל - ותביאו לי איזה תואם-לירי בסוף