לא, אני מצטער
הוא מדבר על נושא מסוים בהרצאה שלו, מותר לו להכיר "קצת" את הנושא. זו לא הפעם הראשונה. חדש ומהפכני-לא. האמת היא שהרושם שלי ממנו, שהוא יודע לצפות במילים הנכונות את הרצון שלו להשתעתשע בדמויות קאמפיות. לא שזה רע, אבל רבכ. היו שתי הרצאות (!) על סרטי איתן פוקס, הרצאה שלישית - מעניינת, אם כי לא מהפכנית - על סרט תעודי בשם "סיבת המוות: הומופוביה". שנעשה על רציחות "על רקע הומוסקסואלי". המרצה, מרב אמיר, טענה שמטרת הסרט, באמצעות שורה של דוברים מהקהילה, היתה להציג את הנרצחים כחברי קבוצת שוליים של הומואים הנמצאים בארון, מסתובבים בגנים, משתמשים בשרותי זנות ממין זכר וכו', ולמנוע את הזיהוי שלהם עם ה"קהילה". או בקיצור - הומואים שהולכים בדרך הנכונה, מקבלים את עצמם, יוצרים קשרים רגשיים מונוגמיים ארוכי טווח, לא מזדיינים בגן החשמל ובמקבילו החיפאי עם נערים ערבים ולכן הם גם לא נרצחים. במושב הבא, ההיסטורי. היתה הרצאה אחר שאכזבה אותי, על היחס של הספרדים הכובשים למיניות ולזהות המגדר של האינדיאנים. אכזבה אותי בגלל שהיא עסקה בעיקר באיך הספרדים תפסו אותם ולמה, ולא במגדרים הנוספים שהיו קיימים בחברה הילידית טרם הכיבוש. עוד אכזבה היתה הרצאה על דיבוק - רוח של הומו שנכנס בגוף של נער. וגם פה לא מיצו את הפוטנציאל. מעניין יותר היה ספר מוסר שכתב רב אשכנזי שנקלע לתורכיה בתחילת המאה ה19, וחטף חררה מהסלחנות שבה התייחסו בקהילה היהודית המקומית למשכב זכר. הניגוד בין התפיסה האשכנזית-נוצרית, שראתה במשכב זכר דבר חולני, לבין התפיסה באימפריה העותומנית, שהיתה יותר סובלנית, היה בהחלט חדש לי. אבל בשאלות הדוקטור להומואים יהודים עותומנים, ירון בן-נאה, שתק, ואחרי שבאתי אליו אמר שאני אקרא קודם את המאמרים שלו (בטח... אחרי... ואחרי...), צודק.
הוא מדבר על נושא מסוים בהרצאה שלו, מותר לו להכיר "קצת" את הנושא. זו לא הפעם הראשונה. חדש ומהפכני-לא. האמת היא שהרושם שלי ממנו, שהוא יודע לצפות במילים הנכונות את הרצון שלו להשתעתשע בדמויות קאמפיות. לא שזה רע, אבל רבכ. היו שתי הרצאות (!) על סרטי איתן פוקס, הרצאה שלישית - מעניינת, אם כי לא מהפכנית - על סרט תעודי בשם "סיבת המוות: הומופוביה". שנעשה על רציחות "על רקע הומוסקסואלי". המרצה, מרב אמיר, טענה שמטרת הסרט, באמצעות שורה של דוברים מהקהילה, היתה להציג את הנרצחים כחברי קבוצת שוליים של הומואים הנמצאים בארון, מסתובבים בגנים, משתמשים בשרותי זנות ממין זכר וכו', ולמנוע את הזיהוי שלהם עם ה"קהילה". או בקיצור - הומואים שהולכים בדרך הנכונה, מקבלים את עצמם, יוצרים קשרים רגשיים מונוגמיים ארוכי טווח, לא מזדיינים בגן החשמל ובמקבילו החיפאי עם נערים ערבים ולכן הם גם לא נרצחים. במושב הבא, ההיסטורי. היתה הרצאה אחר שאכזבה אותי, על היחס של הספרדים הכובשים למיניות ולזהות המגדר של האינדיאנים. אכזבה אותי בגלל שהיא עסקה בעיקר באיך הספרדים תפסו אותם ולמה, ולא במגדרים הנוספים שהיו קיימים בחברה הילידית טרם הכיבוש. עוד אכזבה היתה הרצאה על דיבוק - רוח של הומו שנכנס בגוף של נער. וגם פה לא מיצו את הפוטנציאל. מעניין יותר היה ספר מוסר שכתב רב אשכנזי שנקלע לתורכיה בתחילת המאה ה19, וחטף חררה מהסלחנות שבה התייחסו בקהילה היהודית המקומית למשכב זכר. הניגוד בין התפיסה האשכנזית-נוצרית, שראתה במשכב זכר דבר חולני, לבין התפיסה באימפריה העותומנית, שהיתה יותר סובלנית, היה בהחלט חדש לי. אבל בשאלות הדוקטור להומואים יהודים עותומנים, ירון בן-נאה, שתק, ואחרי שבאתי אליו אמר שאני אקרא קודם את המאמרים שלו (בטח... אחרי... ואחרי...), צודק.
