אז ככה...
היא לא רוצה להיות בלידה, זה מפחיד ומלחיץ אותה, ואני לא מצליחה להבין איך אפשר לא לרצות להיות נוכחת ברגע נס שכזה (וגם איך אפשר לתת לי להיות ברגע סף כל כך משמעותי, ודרמטי, בלי לרצות להיות שם ולדאוג לי...). למזלה - יש לה גם "הגנה" של סיבה טכנית - שבוע לימודים בח"ול שהיא לא יכולה להפסיד ושנופלים בדיוק על מועד הלידה המשוער... אז היא משוחררת חלקית מהסחטנות הרגשית שלי. אבל זה מאוד קשה לי... המחשבה על חוויה כל כך פיזית ושבה אני נורא נזקקת, ושהיא האדם שהכי קל לי להזדקק ממנו. אני מנסה להתמודד עם זה בצורה חיובית, ולדאוג לעצמי לתחליפים (חברות, דולה...) אבל אני מרגישה שזה יהיה חלל שלא ניתן למלא, גם אחר כך...