נו.. טוב ..ברגע של "אי שפיות זמנית"

[דרדרית]

נו.. טוב ..ברגע של "אי שפיות זמנית"

החלטתי להעלות שורות ממשהו שכתבתי... למה "אי שפיות זמנית"? כי א. אין לי שמץ למה כתבתי ב. אין לי שמץ למה אני מעלה.. אולי זה לא יעניין את הקוראים? אולי לא אזכה ל"פירגון" שכל כותב בתחילת דרכו זקוק? אולי זה בעצם גרוע ואני סתם מעייפת את האנשים הנפלאים שכאן? אולי הפרגון יהיה רק מתוך הנימוס? ועוד ..ועוד..ועוד.. מעלה רק חלק.. כי לא בטוחה לגבי הסוף בכלל חגית

 

[אנימו]

קראתי כל מילה. מרגש . הדואליות הזו

של ביקור\לא ביקור אצל חולה סופני מוכרת וקורעת לב. והגיגים שלך אנושיים כל כך שבא לי לבכות וגם כתובים בבהירות ומרגשים כי יוצאים ממקום טהור. ומחכה לסוף. נעלה למאמרים בבוא העת . כמו שכתבתי לך בינתיים לא למדתי את החומר אבל מתקדמת...

 

[מנורה]

דרדרוש../images/Emo45.gifכתבת כי הרגשת צורך

עמוק שמפעפע. העלה זכרונות כואבים מחכה לסיום

 

[boaz31]

דרדרית-אני מאחל לך הצלחה

בכתיבתך-וזה מזכיר לי שלא היו לי סבא וסבתא כשהייתי ילד קטן ואין לי מושג מהורי כשהיו בחיים מעולם לא סיפרו לי-אבל לך אני מאחל הצלחה-

- ההצלחה היא דבר נהדר היא דבר שעושה את האדם מאושר. ההצלחה כמו סולם עם הרבה שלבים כשבכל יום לפסגה מטפסים כולנו רוצים לעלות בשלבים אך הרבה פעמים איננו יודעים, ולכן - הכלל הראשון : אמונה ורצון. והכלל השני : הוא להיות "אני". ותמיד להתחשב אחד בשני ויש עוד המון כללים כמו שמחה וחיוכים. אז קדימה לעלות ולהחזיק אצבעות !

 

[shkedud]

דרדרית../images/Emo140.gif כל כך קשה לראות את

האנשים שאנחנו אוהבים כשהם בצרה ובקושי.כשהיינו קטנים - הם היו הגדולים והחזקים, והיינו תלויים בהם, ופתאום - הם הופכים להיות החלשים. כתבת מהבטן, והדברים ריגשו אותי. מקווה שתפרסמי את ההמשך. אל תהססי בכלל

 

[אריק7554]

סיפור מרגש

מגיש כאילו הוא לקוח מהמציאות שלי ולמעשה במבט לאחור כימעט כל אחד יכול להזדהות איתוכי רובנו עברנו את החוויה הזאת שאינה קלה לשום מבוגר על אחת כמה וכמה לילד.

 

[דרדרית]

../images/Emo24.gifתודה לכולכם../images/Emo140.gif על המילים

החמות והמרגשות ובאמת.. אמשיך.....

 

[דולציניה]

יפה../images/Emo45.gif את מספרת את הסיפור מתוך

עיניה של הילדה

 

[אפי 7]

דרדרית - נגעת בסיפורך בילד שבנו

כל מי שחווה סיפורי סבתא וסבא - התמזל מזלו. אלה שלא חווים זאת - חשים בחוסר. אני אישית הספקתי לחוות את סבתי 12 שנה וזה לא מספיק, אולם מספיק כדי לחרוט בי זכרונות מדמותה. ברור שבדרך כלל אנו מקבלים את הסבתא והסבא בגילאים המאוחרים שלהם - וחבל, כי יש להם כל כך הרבה להעניק לנכדים. תגמרי בבקשה את הסיפור שנדע את תומו. אפי

 

[דולציניה]

אני לא הכרתי את סבתותי והסבים, אבל

אני מכירה את הדברים מהכיוון שלי ולא מהכיוון של ילדה החווה זאת בעצמה, מה שנשאר לי זה הסיפורים של הורי ולדמיין או לשמוע ולקרוא סיפורים שיש בהם סבים וסבתות

 

[דולציניה]

אבל יש תמונות עתיקות, וגם זה משהו

 

[maxima]

דרדרית .. קראתי והתרגשתי ונהנתי

 

[vera2]

דרדרית הסיפור משקף מציאות

של תקופה,ואורח חיים של שלוש דורות. בהוויתן והשפעה הדדית ביניהן. זה היה תקופה שבה ההורים נתנו הרבה ערכים של כיבוד אב ואם סבא וסבתא מבלי לפחד איך זה ישפיע על נפשו העדינה של הילד.ואכן הצליחו בדרכם הטבעית להנחיל ערכים. סבתי עליה השלום שרדה בגיטו בבודפשט וכאשר התחילו לחזור ממחנות הריכוז בתום המלחמה בסוף התקופה אני הייתי איתה עד אז הייתי במקומות אחרים.זכור לי שכל יום יצאנו לתחנת הרכבת קראנו את הרשימות של החוזרים וחיכינו לניסים. זכור לי איך אימי ז"ל נכנסה בשער הגדול לחצר שמסביבה היו מיסדרונות ארוכים ואני עמדתי בקומה הראשונה וראיתי אותה נכנסת אישה קטנה עם מכנסי טרנינג גדולים ,מתקרבת אני זיהיתי אותה וכמעט קפצתי מהקומה. סבתי עליה השלום ניהלה את הבית כמעט מכלום ,כלם הגיעו אלינו לאכול ארוחת צהריים ואני אכלתי עם כל אחד בנפרד.היא היתה כל כך דתיה שפעם אימי הביאה נתח בשר היות ולא ידעה מה מקורו זרקה לפח. סבתי נפטרה בבית חולים יהודי היתה מאושפזת ביגלל אסטמה זה היה בחנוכה אני ישבתי על מיטתה בזמן ביקור חולים היא התישבה רצתה להגיד מה שהוא צנחה אחורה והלכה לעולמה.הרבה כבוד אני רוחשת לה ואף לקחתי את ילדי וחלק מנכדי לקבר שלה בבית קברות בבודפשט זה היה המקום הראשון שביקרנו בו לאחר הנחיתה.אמרו קדיש ונתנו לה הרבה כבוד. כן חשוב מאוד להנחיל את תולדות המשפחה והאוירה לדורותיו לילדים ולנכדים ואת מצליחה בניואנסים עדינים להעביר את הנ"ל הלאה. מחכה להמשך הסיפור.

 

[הענאלע]

גם אני לא הכרתי את הסבים והסבתות

שלי. כולם נספו בשואה. לא הרגשנו בזמנו בחסרונם משום שזה היה מצב טבעי אצל כולם בסביבה שלנו. רק כשנולדו הילדים-הנכדים הבנו את המשמעות איך זה לגדול בלי החום של המשפחה המורחבת. היום בא לי לפעמים לבכות כשאני חושבת על זה. היום אני מרגישה בחסרונם. אני קרויה על שמות שתי סבתות שלא הכרתי וגם לא יודעת עליהם כמעט דבר, לא יודעת איך נראו, כי אין תמונות והסקרנות שלי ואפילו געגועים אליהן מאד חזקים.

 

[p a l o m a]

הענאלע..לא פעם ראשונה שאת כותבת

עבורי גם... בדיוק אתמול בתי שאלה אותי אם הרגשתי בחסרון סבא וסבתא.. ועניתי לה שזה בכלל לא העסיק אותי כילדה..היה ברור שאין סבים סבתות (לאף אחת מחברותי לא היו סבים וסבתות) ועכשיו אני רק מבינה לאיזה חסר נולדנו.. אמי למשל כשדברה על הוריה (ועד ה י ו ם בעצם) היא לא אמרה "סבא שלך" או "סבתא שלך" ..אלי "אימי, אבי".. אפילו לה זה היה טבעי שהם לא היו סבא וסבתא שלי אלא רק הוריה..ורק בגיל מבוגר קלטתי את ה ח ס ר הזה.

 

[בת אל 7]

אפי ,לילא היו סבא וסבתא כולם

הושמדו בידי הנאצים, באופן כללי זה כואב לי אך חוסר ממש יכול אדם לחוות אחרי שהיה לו והוא הפסיד לא חשתי מה זה סבא וסבתא לכן גם אינני יכולה לחוש את מה שהפסדתי... רק בתאוריה.

 

[אפי 7]

ובקשר לאותה סבתא שחוויתי 12 שנה

מאוד אהבתי אותה. כאשר היא נפטרה, בזמנו היה נהוג לשים את הגופה על רצפת החדר בבית הנפטר וסביבו דולקים נרות. (אולי רק במקרים מסוימים - לא יודעת). אני הילדה הקטנה - בלי כל הכנה מוקדמת - אמנם חוויתי את מות אבי בגיל 7, אך בשבעה כשראיתי שאמי שאהבה אותו כל כך בוכה ובוכה, אמרתי לה - אמא למה את בוכה - את תמצאי אבא אחר - ואז כולם פרצו בבכי. ונחזור לגופה על הרצפה - נכנסתי לחדר - ורואות עיניי את הגופה וסביבה נרות - ואיני זוכרת מדוע - פרצתי בבכי היסטרי עם צעקות נוראיות ואי אפשר היה להרגיע אותי - היום אני שואלת עצמי - מדוע לא הכינו אותי לכך - יתכן וכולם היו שקועים בצער ולא חשבו על הילדה הקטנה. מעניין איך תמונות מסוימות מהילדות נחרטות עמוק בתודעה ויוצאות רק כאשר מועלה נושא דומה. שיהיו רק שמחות אפי

 

[shkedud]

סבתא שלי היתה בשבילי יותר מאמא

ממנה למדתי יידיש, לוח הכפל והיתה משחקת איתי חמש אבנים, ואיתה ישנתי במיטה כשהיו חלומות רעים. היא היתה קוראת לי "מַיינֶע נְשוּמֶה" והתכוונה לכך. אף אחד בעולם לא כינה אותי כך מאז. סבתא נפטרה לפני 8 שנים, היתה בת 96, אבל לצערי אמי נפטרה שנה לפניה, ולא יכולנו להספר לה על כך. חוויות הילדות שהכי מעוררות בי געגועים הן לסבתא.

 

[אנפה2]

ואני לא זכיתי לסבתא, כי בשואה

ניספו כל הדודים הדודות הסבים והסבתות, ואת חווית הסבתאות אני חווה מרחוק , נכדיי בנכר, ועל מנת לראות אותם אני צריכה לנסוע למרחקים , עושים את זה בשמחה רבה לקראת הפגישה, למרות הפחד העצום שלי מטיסות.

 

[אנימו]

וגם אני לא זכיתי להכיר סבים וסבתות.

השואה . השואה. התחלתי לכתב בסטנוגרפיה בגלל העייפות.....