אפינקה, עוררת בי זכרונות מסבתי
היחידה שנפטרה בהיותי בת 12, בדיוק כמוך. אהבתי אותה מאד, וממנה למדתי לדבר ידיש, כי לא ידעה מלה עברית, למרות שגדלה בארץ, כי היתה בת למשפחה דתית ובבית דיברו רק יידיש... נהגתי ללכת אליה פעמים רבות מיד לאחר סיום הלימודים בבית הספר. דבר ראשון היתה שואלת אותי ביידיש "וִילְסְט אַ ברוֹז קָאוֶוה? ולמה ברוז? בגלל שלא היו לה שיניים והיה לה קשה לבטא היטב את המלה "גלוֹז" (כוֹס) ברוז... היה לה תמיד לחם שחור כזהטעים טעים, שאני חושבת שנהגה לאפות בעצמה ומרקים טעימימים - בדרך כלל מקטניות, שמאד אהבתי. אני זוכרת את רהיט הפטיפון הענקי. כמובן פטיפון מנואלה, ותקליטים גדולים, עבים וכבדים. יום אחד, כהרגלי הלכתי לבקר אותה וכשהתקרבתי אל ביתה, רץ לקראתי בן דודי וצעק לי "סבתא חיה מתה". אני לא ידעתי את נפשי, רצתי מהר, נכנסתי אל הבית וכבר בכניסה ראיתי את אמי ואת דודותי יושבות ובוכות, ובתוך החדר שכבה סבתי על הרצפה, עטופה בתכריכים ומסביבה נרות דלוקים, בדיוק כמו שאפי תיארה
אחת מהדודות ניגשה אלי ושאלה אותי אם אני רוצה לראות את הסבתא בפעם האחרונה, לקחה אותי לחדר, הורידה את התכריכים מראשה של סבתי, ושם היא שכבה, כמו ישנה, ממש כמלאך, פנים שלווים ויפים יותר מתמיד, וזהו, זו הפעם האחרונה שראיתיה. כמובן שהשתתפנו בהלוויה, ואני ובן דודי רצנו וקטפנו המון כלניות שפרחו בין הקברים, ופיזרנו אותן לאחר מכן על הקבר הטרי של סבתי... שנים רבות עוד חשבתי עליה בגעגועים רבים, ועד היום דמותה לא משה מזכרוני
