הממממממ..
כעיקרון, לבוא ולחשוב ששיטה אחת היא הכי טובה, במיוחד במקרה של סרטי קולנוע עם אינספור בעלי תפקידים בולטים, זאת בעיה קשה. אורסון וולס, לדוגמה, עשה סרטים מצויינים, כשעל רוב הקרדיט לתסריט הוא חתום. מישהו יכול לבוא ולומר שזה עשה רע לסרטים שלו? שזה היה לא בריא לסרטים שלו? אם מישהו חושב כך, הוא מוזמן ללכת ולחפש את התסריט המקורי ל-"האזרח קיין", ולהשוות אותו לגרסאות שוולס עיבד
. אני חושב שהכי בריא לסרט זה לתת לכל אדם בהפקה את התפקיד שבו הוא יוכל לתרום הכי הרבה לסרט. טרנטינו, לדוגמה, נתן לבמאים אחרים תסריטים שלו למרות שהוא היה יכול לביים אותם בעצמוף וטוב שהוא עשה כך - כי זה עשה לסרטים האלו רק טוב. ועדיין, צריכים גם לזכור את ההיסטוריה. בתחילת עולם הקולנוע, התסריטאים לא רק שכמעט ולא קיבלו קרדיט נורמלי, אלא גם הועפו מההפקה בשלב הכי מוקדם שאפשר. עם הזמן הסתבר שזה לא עושה טוב לסרטים, ממש כמו שיטת האולפנים הגדולים, שהיתה מאוד רווחית, אבל ממש לא אמנותית. לסיכום, מבחינתי שגם הניצבים יעזרו בדברים שלא מקובל שהם יטפלו בהם, ולו מפני שזה יעזור לסרט הספיציפי. אם תסריטאי רוצה לכתוב הוראות בימוי, שיחשוב טוב האם זה יעזור לסרט, או סתם יקבע אותו.
כעיקרון, לבוא ולחשוב ששיטה אחת היא הכי טובה, במיוחד במקרה של סרטי קולנוע עם אינספור בעלי תפקידים בולטים, זאת בעיה קשה. אורסון וולס, לדוגמה, עשה סרטים מצויינים, כשעל רוב הקרדיט לתסריט הוא חתום. מישהו יכול לבוא ולומר שזה עשה רע לסרטים שלו? שזה היה לא בריא לסרטים שלו? אם מישהו חושב כך, הוא מוזמן ללכת ולחפש את התסריט המקורי ל-"האזרח קיין", ולהשוות אותו לגרסאות שוולס עיבד
