נזכיר - יום השנה להרצחו של השר אלוף רחבעם זאבי 'גנדי'

[ג רפאל]

נזכיר - יום השנה להרצחו של השר אלוף רחבעם זאבי 'גנדי'

איש ספרא וסייפא. למרות ההשמצות למרות החשדות ולמרות ההסתייגויות מתוכניתו הפוליטית.
היחדה שיכולה להביא לפתרון.

מותר לחלוק עלי.

 

[Y. Welis]

לדעתי תרומתו היחידה למדינה היתה באוסף ספרי ידיעת הארץ שלו

וכן הסידרה שערך ב'כתר' של ספרי נוסעים בא"י (מתוכם ספרו של הגרמני משהו-באואר, מצויין במיוחד).
&nbsp
על שאר מפעלותיו הייתי מוותר.

 

[ג רפאל]

אני מרשה לעצמי לא להיכנס אתך לויכוח פוליטי חסר תכלית

וכמו תלמיד אוכל רק לומר 'צא ולמד'

 

[ג רפאל]

איפוא בדיוק 'התרומה למדינה' כאשר האוסף

בשלמותו נשאר בידי המשפחה?

 

[Y. Welis]

יש לקוות שיתרם. הדבר האחד ששווה אצלם.

 

[ג רפאל]

אני מקווה שישמרו אצלם

או אם יעלה ברצונם שימכרו למרבה במחיר.
לדעתי צריך הרבה חוצפה ללטוש עין לרכושו של הפרט.

בהכירי את הנעשה במוסדות בישראל [מוזיאונים, ספריות ארכיונים] אני אומר אל תתרמו דבר.

 

[Y. Welis]

צריך לתרום למקום שבו יהיה פתוח לציבור לעיון, וגם ישמר היטב

ויפותח. מצער שבארץ אין ספריות חדשות או אגפים של עיון במכוני מחקר (הדבר האחרון שמעניין אותם זו ספריה). באמריקה כל נשיא לשעבר פותח ספריה על שמו. בארץ - מוכרים.
&nbsp
לא חושב שהאוסף יהיה במצב טוב יותר אצלם, אלא אם הם אוהבי ספר רציניים. מרגע שהדור יתחלף, תמצא את התכולה אצל פולאק ושות', אם לא ברחוב.

 

[ג רפאל]

הכי קל זה לתרום את מה ששיך לאחר

חזקה עליהם שידעו היטב מה לעשות ברכושם.
האוסף שווה מיליונים. הוא נרכש בכספם ובעמל רב. למה לתת חינם? למען הנצחה מגוחכת?
אם ירצו למכור -פולק אופציה ראויה בהחלט [גם אני חושב עליו]

אישית איני אוהב את המנהג 'להתרים' את רכוש הזולת. סולד תהיה המילה הנכונה. ואני חושב זאת לחוצפה גדולה בעצם הפנייה.
על תרומות והנצחה ראה אצל היער של סאלח שבתי.
אגב גם אלי פנו לתרום חלקים מאוספי [פופאפ,מיניאטורים,צורה] למוזיאון ישראל למען 'הנצחתי'
עיריה מסויימת מוכנה להקדיש לי בנין שלם על שמי עבור ספרייתי ואוספי. ופניות מגופים אחרים לאוספים אחרים.
על תמורה כספית - הס מלהזכיר.

 

[Y. Welis]

מבחינתי ספר שאינו נגיש - כמו לא היה קיים.

פריט בקטלוג וזהו. מה הערך בו, שיצבור אבק? הוא צריך להראות לאנשים, להעביר להם ממה שאצור בו. מהבחינה הזו הספר חשוב יותר מבעליו (מניח שלא תסכים).
&nbsp
לכן הספר צריך להיות המטרה, ולא הבעלים. מעריך שכרגע ערכה של הספריה נוסטלגי בלבד, וזה חבל כי יש לה פוטנציאל.

 

[ג רפאל]

כמו שהנחת - ממש לא.

נדיר בנמצא ספר שאין ממנו עותקים. אם לא בספריה בארץ בספריה בעולם.
דוקא אתה זקוק לספר [לא בגלל סקרנות] תדע להגיע אליו.
הבעלים הוא היחיד שקובע מה יעשה ברכושו - במקרה זה הספר
מבחינך הספר הנדיר שלי לא קיים. אבל לא אתה הפוסק לגביו כי אם אני, המחזיק בו כשורה כדת וכדין וששילמתי עבורו במיטב כספי. עצם הדרישה שלך שאתיר לך ולאחרים גישה [ללא תמורה לי] היא במקרה הטוב חצופה. במקרה הרע גזל,הספר קיים אצלי ועוד איך וערכו רב בעיני אחרת לא הייתי טורח להשיגו ומשלם מה שהושת עליו. ובבוא היום יהיה בחזקת בני או שימכר למי שיעריכו כך שיהיה מוכן לשלם עבורו.

תמיד הספר הוא המטרה. לבעליו, ולזולת החומד אותו.
ובפורום נוסטלגיה גם לערך נוסטלגי יש ערך

 

[אפונה ירוקה חמודה]

כמה פעמים ראיתי אנשים שמים ליד הפח "האנציקלופדיה העברית"

כמה עבודה השקיעו בזה, אספו מידע. מה שיש באינטרנט לא ישתווה לזה, לא וויקיפדיה או כל דבר אחר.

 

[ג רפאל]

כאשר האניה טובעת מעודף משקל מבקש רב החובל שישליכו הימה

חפצים מיותרים.
היהודי מזדרז ומשליך את תיק הטלית והתפילין.

חוסר תרבות זו המילה המתאימה.אין מקום או אין צורך זה התירוץ
מאז המחשב אין לבריות לא ידע כללי לא רצון לידע. שכזה הכל חפיף.
הבורות [תעשיית הבגרות גורם אחד למשל] פושה בחברה כאש בשדה קוצים.
גדל כאן דור בור וחסר תרבות
האנציקלופדיה בפח כמשל

 

[sharpantie]

האנציקלופדיה העברית

הבעיה איתה שאף אחד לא מעוניין בה, גם לא כתרומה. נסו בספריות ותראו.
בנוסף, סגנון הכתיבה מסורבל ומיושן וחלק מהמידע לא עודכן שנים רבות.
איני מטיל ספק בערכה כאוצר תרבותי, אבל המציאות טופחת על פנינו.

 

[ג רפאל]

אגב למה צריך לתרום - ולא הגוף נמעוניין לפתוח לציבור -צריך

לקנות?
אני מתרגז לחינם מההשקפה הזו. השולחת יד חמדנית עם תירוצים לרכושו של הזולת.
ואפסיק כאן.לבל אגרר בלשוני

 

[ג רפאל]

ובשולים של ה'צריך' המרגיז [עוד לא נרגעתי]

נניח שיש לי תמונה יחידה במינה [כל ציור מקורי הוא יוניקום] של צייר עתיק ידוע נחשב ויקר יצירה איכותית ונדירה, לא כמו ספר נדיר שנדפס בכמה עותקים.
התמונה ששווה מיליונים תלויה אצלי בסלון ורק אני ובני ביתי נהנים ממנה. ומפעם לפעם זוכים המבקרים בביתי לתת בה הצצה. לא הסכמתי אפילו שתצולם.
האם אני 'צריך 'לתרום אותה למוזיאון למען ינהרו אנשים [אחרי שישלמו כמובן דמי כניסה למוזיאון ] לראות אותה.
ואם כן. למה לתרום למוזיאון תלאביב למשל ולא לMOMA שם יראו אותה אפי מאות אלפי מבקרים?
העיקר 'שצריך'
כמו תמיד יהודי שאין לו מדבר על ליבו של מי שיש לו 'שצריך'

 

[Y. Welis]

תמונה היא לא ספר. ספר הוא דבר שימושי יותר משהוא אומנותי

השימושיות שלו בעיני חשובה יותר - כי היא לא לאדם אחד אלא לכלל הקוראים, והם חשובים בעיני יותר מהיחיד.
&nbsp
אם יש אספן שרוצה לאצור ולאגור (כמו דרקון הרובץ על אוצרו), שיאגור, אבל אם יש לו פריט שראוי שיהיה נגיש לציבור, הרי שאין צדק באגירה.
&nbsp
מצדי שימכור. לא משנה מי ירוויח - העיקר שהציבור יוכל לקרוא כשירצה.
&nbsp
אולי בעתיד כשעותקים מודפסים יהיו נדירים וכל אחד מהם יהיה יחיד במינו - אספנים לא יטרידו עוד איש, כי לא יהיה להם משהו שאין בפורמט אחר. עד אז - אעדיף את האופציה הציבורית.

 

[ג רפאל]

על אותו משקל

1.מאחר ומרבית הספרים בלועזית -יתרום אותם [או ימכור] לספריות חו"ל [יפזר לפי השפות למשל]- מה תרויח אתה? או 'הציבור' שלך? איך הציבור המעוניין יתרוצץ בין הספריות?
אם אתה דואג לאנושות - גדול עלינו השיח הזה.
2. אני חושש שאינך מודע לחדרי הספרים הנדירים הסגורים לקהל בכל המוזיאונים הספריות והארכיונים -עיין לא שוזפתם. [זכיתי לפני ב כעשור להתארח בחדר קטן שכזה בותיקן] יש כאלה בכל מקום כולל בארץ.
3. לא הכל 'צריך' לעניין את הגוף האמורפי ששמו ציבור ולהיות נגיש לו.בניית ספריה פרטית היא עסק פרטי לחלוטין ומשקפת את טעמו רצונו ויכולתו של בעליה. אחרת היא סתם מצבור.
הספריה הפרטית שלי עלתה לי במשך 60 שנה למעלה ממיליון דולר - אני 'צריך' לתרום אותה?

עזוב. זו חמדנות לשמה לבקש גישה ציבורית לחפץ פרטי

 

[Y. Welis]

האינטרס שלי הוא המידע ונגישותו. ככל שיהיה יותר ממנו, כך ייטב

יש אוספים סגורים. הייתי פעם באחד. גישה קשה לעיתים (זוכר משגיח שעקב אחרי מקרוב כשעיינתי בספר 'נדיר' - מדריך של תוכנה, שבגלל טעות תוייק כ-rare...), אבל עדיין יש גישה והמצאי מקוטלג וזמין.
&nbsp
עסק פרטי הוא פרטי. השאלה אם הוא ישאר כזה גם אחרי הסתלקות בעליו, כאשר יש אינטרס ציבורי רב יותר, וזו היתה השאלה המקורית כאן. אני ואתה יודעים שיש ספריה רבת ערך אצל ה'גנדיים' - אבל אנחנו מעטים. זה מידע שראוי להיות ציבורי.

 

[ג רפאל]

הצלחת ממש "להרגיז "אותי

ראשית אדם פרטי שומר הרבה יותר טוב על רכושו , מקנת כספו - במקרה זה ספרייתו מאשר שכיר בגוף ציבורי.
2. אתה ירושלמי -לך למכירות התקפתיות שבית הספרים מוכר 'מיותרים' לציבור .מתרומות. בין הדברים הנמכרים שכיות חמדה, חתימות נדירות וכד - שאיש מהאחראים לא נותן עליהם דעתו. [כנ"ל בבית אריאלה, ספרית סוראסקי, בעצם בכל מקום]
ו3. מהנעשה במקומות ציבורים -למשל בבית הספרים - כמה ספרים [יקרים מאוד לבעליהם, גם חשובים ביותר שנתרמו בתום לב ומתוך אמונה שישמרו] ניזוקו עקב תת תנאים, מזיקים, דליפות מים [לך , אתה מומחה בענין ותחפש בעתונות כתבות מזעזעות על הנושא] מכמה ספרים נתלשו תמונות מפות חתימות. והוטל בהם מום לנצח..
בזמנו היתה תערוכה של ספרי אמן ממהדורות קטנות, ממוספרות וחתומות במוזיאון תלאביב - על שולחן הנגיש לקהל. היינו שם. בדקתי את הספרים מרבים מהם נתלשו דפי האימות\הקולופונים עי אספני אוטוגרפים או תמונות בטכניקה אמנותית כמו תחריט עי אספני ציורים . אגב היינו שם בדיוק כאשר הגיעה קבוצת תלמידים - כולם ליקקו גלידות מעל הספרים שלא עניינו אותם. השומר ישב תחת השלט אסור לעשן אסור לצלם. [לא כתוב אסור ללקק גלידה] אשתי התנפלה עךליהם [היא ג'ינגית] ועשתה סדר וגם הסבירה להם חשיבותו של ספר כמוצג אמנותי
4. כמה ספרים 'ישנם' בקטלוג אך לא נמצאים בפועל? ולמה?

אין דבר כזה 'זכות' הציבור על רכוש פרטיץ גם לא זכות מוסרית. אין אינטרס ציבורי קדוש על בעלות פרטית.
המידע הפתוח לכל הוא קשקוש ותו לא.

 

[Y. Welis]

אין קשר לפרט - אבל מסכים שהצד הציבורי בארץ מוזנח

-הלאומית למשל - היתה סגורה השבוע לקהל ליומיים שלמים, בגלל כנס 'לכבודה'. איכשהו לא הייתי מקשר בין 'כבוד' לבין סגירתה לקהל, שהוא יעודה הראשי כספריה. מצער גם שהנואמים בטקס הרשמי (שאפילו לא נערך בה... http://web.nli.org.il/sites/NLI/Heb...ages/2014-10-21--The-Global-Forum-of-NLl.aspx אלא בתיאטרון ירוש'), לא היו מודעים לבעיות עם הספרים, או להתנהגות ההנהלה החדשה, שמעדיפה אירועים על פני קוראים (כולל מגבירי הקריוקי).
לא הזכרתי גם את החזרות להופעות שנערכו על חשבון הקוראים בה ב-3 השנים האחרונות, עד שגייסתי בשנה שעברה למחאה את אגודת הקוראים (וכן בלי קשר אלי מחאה שקטה של כמה אנשי אקדמיה) שהפעילו לחץ על הנהלתה התמהונית.

כל זה עם זאת לא משנה את עמדתי העקרונית על הצורך בנגישות של ספרים נדירים לקהל.

כמו שציינתי, זה לא קשור לרכוש פרטי, אלא לרכוש שכבר אינו חשוב לבעליו (כפי שהיה), ועל כן ראוי שימוקם במקום נגיש. מקום שישמר ויכבד, יש לקוות כמובן.