ילדה שהים אוהב
New member
ניכתב מתוך יומן חיים לפני 15 שנים../images/Emo7.gif
אמא אני כאן יושבת בחדר שלי אצל אחותך כבר נימצאת אצלה מאז שנהרגתם את אבא ואח שלי התיאום והיקר. היום סיימנו את החודש של האבל,חזרנו לפני כמה שעות מבית העלמין,עכשיו אני כאן יושבת חושבת עליך ועל מה היה יכול לקרות אילו זה לא היה קורה,ולמה בכלל כל זה קרה? מחר אני בת 14 וחודש- כבר ילדה גדולה ,אבל פתאום הכל ניגדע לי ככה. למה????? אולי את יכולה לענות לי?? ואם כן איך אני ישמע? תגידי לי איפה אני צריכה להיות כדי לשמוע אותך, להרגיש את האהבה והחום שלך של אבא של אח שלי. אני יושבת בוכה-נישארה לי משלושתיכם רק3 מצבות, וזה קשה לי ככה אמא – למה את עוזבת כשאני רק עומדת ליגדול? אני פוחדת – מלאה בפחדים שלא היו לי- לא מכירה אף אחד שיכול לעזור לי לראות אותכם שוב פעם—אפילו רק לכמה דקות. אני פוחדת אני מבולבלת. מחר אני צריכה לחזור לבית הספר חודש לא למדתי- זה גם כן מפחיד אותי שכולם כאן ישאלו עליכם- מה אני יענה? מה אני אמורה להגיד ? שיסתכלו עלי כמו איזו ילדה מסכנה, אני לא מסכנה רק איבדתי אותכם- קשה ורע ועצוב לי ככה לחיות אבל אני ימשיך הלאה, אין לי כבר ממי לשאוב כוחות... והיום מול המצבות שלכם- ראיתי את הקבר בוכה – ממש דמעות זלגו משם- אני בכיתי לא רציתי לחזור הביתה, אבל אח שלי הבכור והדודים שלי לקחו אותי בכוח- אמרו לי "אסור לך להיות כאן ,זה לא טוב בשבילך את עוד ילדה"... אז מה כן מותר לי? מותר לי לחכות לכם שתחזרו מהטיול למטה בתחנת אוטובוס ואז דודה שלי קוראת לי וכל הבית מתמלא אנשים שאני אפילו לא מכירה ואז למחרת לפנות בוקר אומרים לי " הם לא יחזרו יותר- הם נהרגו שלושתם" זה כן מותר לי לשמוע? אני לא ילדה בשביל זה? אני לא מפסיקה לשאול את עצמי למה הטיול המטומטם הזה שלקח לי את שלושתכם, מצד שני אם לא היה לי פחד גבהים והייתי מיצטרפת היה יותר טוב,שהייתי מתה יחד איתכם לפחות הייתי איתכם והייתי יכולה לראות אותכם עכשיו- ושאת אמא תחבקי אותי כמו תמיד ליד במיטה ותגידי לי שהכל רק חלום רע. אבל זה לא יהיה ככה מעכשיו ,הכל יהיה שונה ואני אצטרך להיתבגר יותר מהר – להראות לכולם שאני מיסתדרת ולשים מסיכה שמראה לכולם שאני כבר גדולה והכל בסדר. אבל משהו בלב שלי מת- כמו מיתר שניקרע וזה כואב הכי הרבה. למי אני יכתוב שירים? מי יכין לי לאכול אחריי הלימודים? מי ילטף אותי ויכסה אותי לפני השינה? מי ילך איתי לבית ספר וישמור עליי בהפסקות? כולם מחר ישאלו אותי "איפה אחיך"? או "אני משתתפת בצערך" לא רוצה שישתתפו איתי אני לא אחות שלהם- אני לא כלום בשביל אף אחד רק בשבילכם. אני פוחדת עכשיו כבר חושך אין לי תיאבון כאן לאכול אפילו, אין לי כוח להתלבש-אבל את העגילים שקנית לי החזרתי היום אמרו לי שמותר רק עגילים שאת ואבא קניתם לי לפני שנה- אני אשמור עליהם תמיד!!!! אמא בואי עכשיו תחבקי אותי – בבקשה, קשה לי ככה ותמיד נהיה לי יותר ויותר קשה- איך אני יחיה עם העובדה שאתם לא איתי?? שמעתי את הדודה שלי מדברת עם אישה זרה אחת שבאה לכאן – היא אישה מלשכת הרווחה- רק שלא יקחו אותי למוסד , או פנימייה אני לא רגילה- אני ילדה של בית, ותמיד רוצה להיות כזאת-ושוב אני בוכה עכשיו- והדמעות מטששות לי את הכתיבה. כל החודש הזה כתבתי ביומן שקנית לי , כשהוא יתמלא אני יפסיק אולי לכתוב. אני חייבת לגלות לך משהו אפילו אם תכעסי עליי- הצצתי היום ביומן של אחי ז"ל – לראות מה הוא כתב שם וכשפתחתי את היומן: הוא היה ריק, אז למה לא כתבת כלום? למה לא השארת לי שום זכרונות חוץ מתמונות? כל החברים שלך היו כאן אפילו אמא של גיל הביאה לך כדורגל עם החתימות של כל החברים- למה היא הביאה את זה? איך אני אתן לך את זה? מה היא חושבת לעצמה? שאם אני כאן אני יכולה לתת לך את הכדור? אני שונאת אותך שונאת אותך מאוד- רק לפני חודש אמרת לי שתמיד תמשור עליי-ביום ההולדת שלנו אבל לא קיימת את מה שאמרת, רק תמונה על הקיר שלי ושלך השארת לי- תתבייש אחי- אני כל כך שונאת אותך עכשיו, מי יגן עלי בהפסקות? עם מי אני אמורה לשבת בבית התלמיד עכשיו? מי יעזור לי בשיעורים? אתה לא כאן עכשיו.לא מספיק לי שאמא טאבא נהרגו בתיאונה – גם אתה היית צריך להיות שם ?? למה למה עשיתם לי את זה ? למה אני ישאר לבד עכשיו? לא רוצה את החברות שלי שבאות לשאול מה שלומי- ומביטות בי כאילו נפלתי מאיזה כוכב, רק רוצה שתחזרו. את המיכתבים האלו אני ישים לכם על המצבות כל פעם שאני יבוא- הם אפילו לא רוצים שאני יבוא עד שאני יגדל יותר, אני זוכרת איפה אתם נימצאים, יש אוטובוס ואני יגיע אחריי בית הספר או כדי שלא ירגישו הדודים כאן שאני מאחרת מבית ספר- אני יברח קצת לפני סוף היום ויבוא לבקר אותכם. עכשיו אני הולכת לישון מחר יום שישי- מחר יושבים בשולחן שבת וזה ממש מפחיד אותי לחשוב על השולחן הזה,אין את אבא שעשה קידוש- ואין אותך אמא שתגידי תמיד "אמן" ותגישי לנו לאכול, ותרמזי לנו עם העינים ש"תהיו בשקט- אבא מברך" ואתה אח שלי גם אתה לא תהייה שם לריב איתי על איפה אתה תשב ואיפה אני . אני רק יודעת דבר אחד: לעולם לא תשב לידי יותר- לא אתה ולא אמא ואבא. עצוב לי מאוד עכשיו-ואני אוהבת אותכם אפילו שאני כותבת שאני שונאת –אני מבולבלת לא יודעת מה לעשות, שוטפת פנים מיד והולכת לישון מחר חוזרת ללימודים אחריי חודש שלא הייתי אני פוחדת מזה – פוחדת מהשבת, מהתלמידים , פוחדת מהכל ואין לי מי שיגן עליי כמו תמיד, תתביישו לכם שככה עזבתם אותי בלי להתחשב!!!!! אלין.
אמא אני כאן יושבת בחדר שלי אצל אחותך כבר נימצאת אצלה מאז שנהרגתם את אבא ואח שלי התיאום והיקר. היום סיימנו את החודש של האבל,חזרנו לפני כמה שעות מבית העלמין,עכשיו אני כאן יושבת חושבת עליך ועל מה היה יכול לקרות אילו זה לא היה קורה,ולמה בכלל כל זה קרה? מחר אני בת 14 וחודש- כבר ילדה גדולה ,אבל פתאום הכל ניגדע לי ככה. למה????? אולי את יכולה לענות לי?? ואם כן איך אני ישמע? תגידי לי איפה אני צריכה להיות כדי לשמוע אותך, להרגיש את האהבה והחום שלך של אבא של אח שלי. אני יושבת בוכה-נישארה לי משלושתיכם רק3 מצבות, וזה קשה לי ככה אמא – למה את עוזבת כשאני רק עומדת ליגדול? אני פוחדת – מלאה בפחדים שלא היו לי- לא מכירה אף אחד שיכול לעזור לי לראות אותכם שוב פעם—אפילו רק לכמה דקות. אני פוחדת אני מבולבלת. מחר אני צריכה לחזור לבית הספר חודש לא למדתי- זה גם כן מפחיד אותי שכולם כאן ישאלו עליכם- מה אני יענה? מה אני אמורה להגיד ? שיסתכלו עלי כמו איזו ילדה מסכנה, אני לא מסכנה רק איבדתי אותכם- קשה ורע ועצוב לי ככה לחיות אבל אני ימשיך הלאה, אין לי כבר ממי לשאוב כוחות... והיום מול המצבות שלכם- ראיתי את הקבר בוכה – ממש דמעות זלגו משם- אני בכיתי לא רציתי לחזור הביתה, אבל אח שלי הבכור והדודים שלי לקחו אותי בכוח- אמרו לי "אסור לך להיות כאן ,זה לא טוב בשבילך את עוד ילדה"... אז מה כן מותר לי? מותר לי לחכות לכם שתחזרו מהטיול למטה בתחנת אוטובוס ואז דודה שלי קוראת לי וכל הבית מתמלא אנשים שאני אפילו לא מכירה ואז למחרת לפנות בוקר אומרים לי " הם לא יחזרו יותר- הם נהרגו שלושתם" זה כן מותר לי לשמוע? אני לא ילדה בשביל זה? אני לא מפסיקה לשאול את עצמי למה הטיול המטומטם הזה שלקח לי את שלושתכם, מצד שני אם לא היה לי פחד גבהים והייתי מיצטרפת היה יותר טוב,שהייתי מתה יחד איתכם לפחות הייתי איתכם והייתי יכולה לראות אותכם עכשיו- ושאת אמא תחבקי אותי כמו תמיד ליד במיטה ותגידי לי שהכל רק חלום רע. אבל זה לא יהיה ככה מעכשיו ,הכל יהיה שונה ואני אצטרך להיתבגר יותר מהר – להראות לכולם שאני מיסתדרת ולשים מסיכה שמראה לכולם שאני כבר גדולה והכל בסדר. אבל משהו בלב שלי מת- כמו מיתר שניקרע וזה כואב הכי הרבה. למי אני יכתוב שירים? מי יכין לי לאכול אחריי הלימודים? מי ילטף אותי ויכסה אותי לפני השינה? מי ילך איתי לבית ספר וישמור עליי בהפסקות? כולם מחר ישאלו אותי "איפה אחיך"? או "אני משתתפת בצערך" לא רוצה שישתתפו איתי אני לא אחות שלהם- אני לא כלום בשביל אף אחד רק בשבילכם. אני פוחדת עכשיו כבר חושך אין לי תיאבון כאן לאכול אפילו, אין לי כוח להתלבש-אבל את העגילים שקנית לי החזרתי היום אמרו לי שמותר רק עגילים שאת ואבא קניתם לי לפני שנה- אני אשמור עליהם תמיד!!!! אמא בואי עכשיו תחבקי אותי – בבקשה, קשה לי ככה ותמיד נהיה לי יותר ויותר קשה- איך אני יחיה עם העובדה שאתם לא איתי?? שמעתי את הדודה שלי מדברת עם אישה זרה אחת שבאה לכאן – היא אישה מלשכת הרווחה- רק שלא יקחו אותי למוסד , או פנימייה אני לא רגילה- אני ילדה של בית, ותמיד רוצה להיות כזאת-ושוב אני בוכה עכשיו- והדמעות מטששות לי את הכתיבה. כל החודש הזה כתבתי ביומן שקנית לי , כשהוא יתמלא אני יפסיק אולי לכתוב. אני חייבת לגלות לך משהו אפילו אם תכעסי עליי- הצצתי היום ביומן של אחי ז"ל – לראות מה הוא כתב שם וכשפתחתי את היומן: הוא היה ריק, אז למה לא כתבת כלום? למה לא השארת לי שום זכרונות חוץ מתמונות? כל החברים שלך היו כאן אפילו אמא של גיל הביאה לך כדורגל עם החתימות של כל החברים- למה היא הביאה את זה? איך אני אתן לך את זה? מה היא חושבת לעצמה? שאם אני כאן אני יכולה לתת לך את הכדור? אני שונאת אותך שונאת אותך מאוד- רק לפני חודש אמרת לי שתמיד תמשור עליי-ביום ההולדת שלנו אבל לא קיימת את מה שאמרת, רק תמונה על הקיר שלי ושלך השארת לי- תתבייש אחי- אני כל כך שונאת אותך עכשיו, מי יגן עלי בהפסקות? עם מי אני אמורה לשבת בבית התלמיד עכשיו? מי יעזור לי בשיעורים? אתה לא כאן עכשיו.לא מספיק לי שאמא טאבא נהרגו בתיאונה – גם אתה היית צריך להיות שם ?? למה למה עשיתם לי את זה ? למה אני ישאר לבד עכשיו? לא רוצה את החברות שלי שבאות לשאול מה שלומי- ומביטות בי כאילו נפלתי מאיזה כוכב, רק רוצה שתחזרו. את המיכתבים האלו אני ישים לכם על המצבות כל פעם שאני יבוא- הם אפילו לא רוצים שאני יבוא עד שאני יגדל יותר, אני זוכרת איפה אתם נימצאים, יש אוטובוס ואני יגיע אחריי בית הספר או כדי שלא ירגישו הדודים כאן שאני מאחרת מבית ספר- אני יברח קצת לפני סוף היום ויבוא לבקר אותכם. עכשיו אני הולכת לישון מחר יום שישי- מחר יושבים בשולחן שבת וזה ממש מפחיד אותי לחשוב על השולחן הזה,אין את אבא שעשה קידוש- ואין אותך אמא שתגידי תמיד "אמן" ותגישי לנו לאכול, ותרמזי לנו עם העינים ש"תהיו בשקט- אבא מברך" ואתה אח שלי גם אתה לא תהייה שם לריב איתי על איפה אתה תשב ואיפה אני . אני רק יודעת דבר אחד: לעולם לא תשב לידי יותר- לא אתה ולא אמא ואבא. עצוב לי מאוד עכשיו-ואני אוהבת אותכם אפילו שאני כותבת שאני שונאת –אני מבולבלת לא יודעת מה לעשות, שוטפת פנים מיד והולכת לישון מחר חוזרת ללימודים אחריי חודש שלא הייתי אני פוחדת מזה – פוחדת מהשבת, מהתלמידים , פוחדת מהכל ואין לי מי שיגן עליי כמו תמיד, תתביישו לכם שככה עזבתם אותי בלי להתחשב!!!!! אלין.
