נכון שאהבנו ספרים שביטאו משאלות

n s 92

New member
אני לומד בבית ספר יסודי ...

בכיתה ו' והחלום שלי הוא שיהיה לי עולם שבו אני אהיה קוסם שכל מה שהוא רוצה - קורה.
 

sagiberg

New member
מכיר את הסיפור על המלך מידאס?

לפעמים הסיכוי לקבל כל מה שאתה רוצה הוא מסוכן מדי. אגב- קראת את יותם הקסם(יאנוש קורצאק)- ממליצה מאוד
 

עינת ג

New member
יש לנו אותו חלום...

אתה יודע, למרות שאני מזמן כבר לא בכתה ו', הלוואי שיכולתי בעולם שלי לעשות שכל מה שאני רוצה יקרה.
 

עינת ג

New member
מסכימה בכאב

כחובבת קריאה, צר לי לראות את בני בן העשרה באמת סובל ממטלות הקריאה של ספרות יפה. כן, המחשב והטלויזיה גם להם חלק. בדבר אחד הוא נזכר באופן חיובי וזה הספרים שקראו להם בהמשכים ביסודי ולא "חפרו" בהם. אולי צריך לחזור למיכאל פנק ולקרוא בהמשכים גם לגדולים כדי להזכיר את החוויה החיובית שספר יכול לחולל? נכון, זו עבודה קלה יותר מלקרוא בעצמך אבל לצורך ה"תיקון" אולי זו הדרך?
 
פוצצת לי יבלת ע-נ-ק-י-ת

את יודעת שסיפורים קצרים אני קוראת עם תלמידי בכיתה??? את יודעת שאם אני נותנת להם לקרוא לבד הם : א. לא מבינים (במיוחד עגנון או סיפורים מראשית המאה ה-20). ב. לא קוראים ואז חייבים לקרוא איתם. את יודעת כמה בחני בקיאות ביצירה אני עושה? אני כבר מעדיפה לבזבז את הזמן (כן, זה בפירוש בזבוז זמן לקרוא להם את הסיפור בכיתה) ולקרוא איתם מאשר להתרגז שהם לא קראו בבית. אני לא זוכרת את עצמי כתלמידת תיכון שהמורה עומדת בכיתה ומקריאה. היו לנו ש"ב, הגענו לכיתה מוכנים לדיון... היתה לי, לפני מספר שנים, כיתה קשה מאוד... קראתי איתם את כל "תרנגול כפרות", מההתחלה ועד הסוף!!! לצערי, הם גם עצלנים, ודורשים ממך ללעוס עבורם ולהאכיל עבורם (הם לא מסכמים במהלך שיעור, צריך לסכם להם כהכתבה, או לחלק סיכומים). מה לעשות, כך הרגילו אותם, ועד שלא יהיה שינוי דרסטי, מלמעלה... טוב, נו, את יודעת. אני מצרפת מאמר מאוד מעניין.
 

Rivendell

New member
תוכלי להדביק את המאמר בהודעה

(או בכמה, אם הוא ארוך?) יש לי פשוט בעיה לפתוח קבצים
ואם את רוצה דוגמא ברורה ומובהקת לכמה את צודקת לגבי העצלות - תסתכלי בהודעה הזועמת של בום, שמודיעה לנו שאנחנו סנובים מרושעים כי לא הסכמנו להכין לה את העבודה. בפורום ספרים אני מקבלת תגובות דומות (ואפילו יותר אלימות) לפחות פעמיים בחודש. לא שאני הייתי תלמידה למופת. אבל מעולם לא היו לי ציפיות שמישהו יעשה בשבילי שיעורים. אם לא עשיתי - לא עשיתי, וזהו. זו היתה האחריות שלי. הבעיה בתחום הלימודים מתחילה לדעתי במערכת החינוך. בתחום הספרות זו בעיה עוד יותר גדולה כי צריך לעשות חלק מהעודה באופן עצמאי - לקרוא. גם אני בתור תלמידה שנאתי שיעורי ספרות - המורה שלי בכיתה י' טענה שהחשיבה שלי לא מסודרת ואני לא יודעת להתנסח כראוי. אמרו עלי הרבה דברים - אבל זו היתה ללא ספק הפעם הראשונה שקיבלתי הערה כל כל מופרכת ולא הגיונית. אפילו אמא שלי צחקה. אז החלטתי שלא מתאים לי העניין, וביליתי את שיעורי הספרות בחוץ, על הדשא, עם ספר, חושבת את מחשבותיי המבולבלות בשפה עילגת
. טראומה כזאת הספיקה לי. כל התיכון לא הייתי באף שיעור ספרות אצל אף מורה. וקשה להגיד עלי שאני לא אוהבת ספרות
. ואני חושבת שיש לא מעט אחרים שבגלל מקרה דומה מפתחים אנטי למקצועות מסויימים, וזה פשוט חבל. אני חושבת שיש מחסור במורים טובים - ואני מתכוונת למורים שיודעים לגרום לתלמידים לרצות ללמוד, ואני חושבת שתוכנית הלימודים, כמו שהיא בנוייה היום, לא עושה לתלמידים חשק לקרוא. מעניין אותי איך את, בתור מישהי מתוך המערכת, רואה את תוכנית הלימודים. אני רואה חלק מהשאלות שתלמידים מקבלים, וזו ממש בושה בעיני. במקום לשאול את הילד מה הוא הרגיש, ואם הוא אהב את הספר, מבקשים שיכתוב כמה עמודים יש בספר. נו, באמת.
 
אני לא רציתי להגיב להודעה שלה../images/Emo3.gif

היה לי המון מה לכתוב אבל העמדתי את עצמי בפינה (במקומה). התלמידים שלי לא יודעים שאני מכירה את ככככככלללללל האתרים ואת כל הספרים, והרבה פעמים אני מפתיעה אותם בהערה (אם השתמשת בספר הזה והזה, בעמ' כך וכך - ציין זאת ברשימה ביב' שהרי רעיון זה אינו מקורי שלך - או הערה בסגנון - גם אני קראתי את עבודתו של... מתיכון... שמפורסמת באתר...) - הם בדר"כ בשוק, ואז הם לומדים לעבוד באופן עצמאי. אני אגלה לך סוד - למרות שלמדתי 5 יח"ל בספרות, חלק מהשעורים ביליתי בחוץ (בעיקר בשעורים שעסקו בשירת ימה"ב ועגנון - סבלתי קשות. היום אני פשוט מאוהבת בעגנון, ולשמחתי הצלחתי להנחיל את האהבה הזו גם לתלמידי). תראי, תוכנית הלימודים לא השתנתה בהרבה. עדיין לומדים אנטיגונה וביאליק ושירת ימה"ב. במה היא השתנתה? הרבה יותר עמוסה ולוא דוקא בנושאים שמעניינים תלמידים - לדוגמה, יותר מחזות, יותר סיפורים של סופרים מודרניים שזה מה שהילדים אוהבים - במקום זה דחפו שוב את טשרניכובסקי ואצ"ג וסיפורים שהילדים לא מסוגלים להבין אותם בשום רמה 0כמו לדוגמה : סיפור בלי כתובת של יהודית הנדל, ודרך הרוח), פואמות של יל"ג... אז נכון, אולי כדאי להכיר, וגם צריך - אבל אין סיבה ללמוד 8 שירי ביאליק, ורק שיר אחד של עמיחי. ואיפה וולך ורביקוביץ' וסומק ושיינפלד ונתן יונתן? ולמה רק סיפור אחד של קרת וליברכט? ולמה החטא ועונשו עדיין בתוכנית הלימודים??? כי מי שהספרות לא בוערת בעצמותיו, ומי שהספרות לא בדמו ונשמתו - לא נצליח לעולם, עם תוכנית לימודים כזאת לגרום לו אפילו לחבב, או אולי לא לשנוא ספרות. מי שלוקח על עצמו ספרות כמקצוע מורחב - נפלא! תפציצו אותו עם האיליאדה והאודיסיאה, אין לי בעייה... אגב - מעולם לא נתקלתי בשאלה ששאלו כמה עמודים יש בספר. לא בתיכון לפחות. אני יכולה לשלוח לך עבודות שאני נותנת, ותביני מה הדרישות, שלי לפחות, מהתלמידים.
 
הא, והמאמר...

נכתב בשנת 1992, בתקופת ה"זוהר" של רובינשטיין כשר חינוך - כמה אקטואלי גם להיום... איך להצליח בחיים בלי להתאמץ מדי זמן נפתח מחדש הוויכוח על תועלתן ונזקן של בחינות הבגרות. האופנה הפדגוגית העכשווית גורסת, שבחינות הבגרות הופכות את בתי הספר התיכוניים לבתי חרושת, הורסות את התענוג הטמון ברכישת דעת ומנציחות את הפערים בחברה. הטענות האלה נובעות מחנופה. מורים ופוליטיקאים מבקשים להתחבב על ההמון הגדול של שונאי התמודדות ושוחרי הבטלה. יש פה הכחשה מודעת של עובדות החיים הקשות. החברה בנויה כפירמידה, אשר הטיפוס במדרגותיה כרוך בהפעלת שרירי מוח. זו תחרות הכפופה לכללים ומדדים : הישגים בריצה נמדדים בברונומטר, הישגים בקפיצה נמדדים בסרגל, ואילו הישגים בהשכלה נמדדים בבחינות. המשכיל, שאינו מסוגל לעמוד בבחינות, הוא חריג, וכחריג יש לטפל בו. אצלנו רווחת רומנטיזציה של חריגות, והלך הרוח הזה מוביל את הנוער כולו אל כורסת הטיפולים. הביטוי "בית חרושת לבחינות בגרות" נועד לגנאי, אבל שום פסול איני מוצא בו. הבחינות הן מנגנון של בדיקת איכות, המורכב בקצהו של קו-הייצור הפדגוגי. טרם הומצא מדד חלופי. ההתגברות על הקושי הנפשי, הכרוך בעמידה בבחינות, היא עצמה בחינה של בגרות. הדרישות להשכלה מתרחבות. מתרחב בסיסה של הפירמידה, ואילו ראשה הולך ומתרומם. אם מנמיכים את סף המיון, אין מנמיכים את גובה הפירמידה. היא תייצר מבחנים מכוח עצמה. כאשר גדל מספרם של תלמידי התיכונים, וירדה רמת השכלתו הממוצעת של הבוגר, כוננו האוניברסיטאות מערכת של מבדקים בלתי תלויה. עכשיו, מפתחים מכללות, כדי לאפשר לימודים גבוהים לכל. תגובתה של החברה תהיה פשוטה : היא תמיין את האקדמאים החדשים על-פי איכותו של המוסד שהכשירם. כך הדבר בכל העולם המפותח וכך יהיה גם אצלנו. צריך לתקן את סיכוייהם של העניים בהתמודדות הזאת, אבל אי אפשר לחסל את עצם התחרות. צריך לאפשר מיקצי שיפורים, אבל אי-אפשר להרוס את המסלול. אומרים שבתי הספר מחסלים את העונג שברכישת דעת. העונג מסייע ליעילותו של תהליך הלימוד, אבל הוא אמצעי ולא תכלית. לימוד כרוך במאמץ, בשינון, בשעמום ובעגמת נפש. ההנחה, שיש להכפיף את בתי-הספר לעקרון העונג, מקורה בהלכי הרוח, ששררו במערב בשנות ה- 60. אז נתפס המאמץ השיטתי כניגודה של ההגשמה העצמית, והלימוד נתפש כשיעבוד לתפישות מיושנות. בתקופת הבתר-פרחונית, אנחנו מבינים מה גדולה הייתה האיוולת, אבל אלינו מגיעות האופנות המערביות באיחור של דור. ירון לונדון "ידיעות אחרונות", 1992
 

א אוהל

New member
אני דווקא מאוד אהבתי את החטא

ועונשו אבל קראתי אותו כ-10 שנים אחרי סיום התיכון...
גם אני מעולם לא סבלתי שיעורי ספרות, למרות שמאוד אהבתי חלק מהיצירות שנלמדו (ביאליק, ילדי הצל, עגנון). במיוחד שנאתי את העובדה שתמיד היה פירוש אחד נכון לכל דבר ("למה התכוון המשורר"
).
 

ענתש

New member
ושוב אני לא מסכימה. זה נורא תלוי

על איזה מורה נופלים. אותי בתיכון בחיים אל לימדושיש פירוש אחד נכון. מורה שמכיר רק פירוש אחד נכון הוא מורה שלא מבין ספרות ומפחד להתמודד... חבל שיש כאלו. המורה שלי היתה מספיק פתוחה עד כדי לקבל ממני ניתוח של שיר של לאה גולדברג (שלושה עמדו מול שבריו של שלם...") כראי של התפתות הפיסיקה המודרנית, זתם דוגמא - ועד זה אני מודה לה עד היום.
 

ענתש

New member
לא יודעת איך אבל לי היתה מורה

לספרות מאד גמישה שחיבבה עליי את המקצוע. כשהסברתי לה שאני לא רוצה ללמוד ביאליק כי הוא לא מדבר אליי עם הדילמות שלו ביליתי את השיעורים בספריה בלימוד נתן יונתן (המשורר הכי האהוב עליי עד היום) ולאה גולדברג במקום ביאליק (בתמיכתה ועידודה). את כל הפרק של הסיפור הקצר בבגרות עשיתי על סביון ליברכט כי התחשק לי, כי אני אוהבת לקרוא אותה ולא נפגע לי הציון. בספרי הקריאה היה מותר לי לקרוא (ולכתוב בבגרות) את סדרת "המוסד" וה"רובוטים" של אסימוב, את פיטר פן ואת הסיפור שאינו נגמר... כך או כך עשיתי בגרות, על מה שרציתי ומה שמצא חן בעיני. וזה לא היה מקצוע מורחב אצלי בכלל (למרות שבחרתי לעשות עבודת גמר בספרות ילדים, בלי קשר). אני מאמינה בכל ליבי שאפשר להתגמש במערכת - אפשר למצוא לכל ילד מה ימשוך אותו לקרוא.
 
היום את פחות יכולה "לשחק" עם

הבחירות. אנחנו כבר "משחקים" איתן. אני לא יכולה לתת לכל אחד לקרוא מה שהוא רוצה, כשאני צריכה ללמד כיתה שלימה רומן אחד. ואם בבגרות יש פרק ספציפי של שירי ביאליק או עגנון - אני לא יכולה ביודעין לגרום לכך שאני מצמצמת את אפשרויות הבחירה של התלמיד (גם אם הוא לא מודע לזה). עם כל הרצון הטוב, אני לא בטוחה שהגמישות (כפי שאת קוראת לה) של המורה שלך היא נכונה. במקום ללמד אותך להתמודד עם הקשיים ועם אתגרים (אינטלקטואליים וגם רגשיים), היא לימדה אותך לברוח מהם את הקל והפשוט והאהוב כי פשוט "לא בא לך" על ביאליק. במתכונת החדשה של בחינות הבגרות בוטל פרק ספרי הקריאה (כנראה בשל העובדה שתלמידים עונים תשובות על ספרים שהם מעולם לא קראו). אפשר, כן, אפשר להתגמש - אבל לא בתוכנית הלימודים. להתגמש מבחינתי זה לתת לתלמידים עבודות ולאפשר להם לבחור את היצירה עליה יכתבו. להתגמש זה גם לאפשר לתלמידים לתקן - לתקן ושוב לתקן את הציונים שלהם. מבחינתי, כפי שאמרתי, לפטור תלמיד מהשעורים כי הוא "לא אוהב את זה", זו לא התגמשות.
 

א אוהל

New member
אבל מה את מעדיפה מישהו שלמד ביאליק

ושונא ספרות ולא קורא כלום או מישהו שקרא משהו אחר וקורא היום ספר בשבוע גם אם זה מדע בדיוני או פנטזיה? לעולמו הרוחני ולשפתו של מי יש פוטנציאל רב יותר להיות עשירים יותר?
 
אני חייבת לאמר משהו חשוב...

אני מוצגת ומדברת למעשה בשני "כובעים". האחד הוא כובע "המורה לספרות" והשני הוא זה של אוהבת הספרות והשפה. בכובעי הראשון, אני חייבת לשמור על כללים מסויימים ומחוייבת לתוכנית לימודים מסויימת. אני בהחלט מודה שפעמים רבות אני מרגישה כבולה, מרגישה ש"כך לא צריך לעשות" ובדרך הזו ודאי שלא נצליח לגרום לחלק גדול מהילדים/נערים לאהוב ספרות. באופן אישי, אני משתדלת שבכל פעם שנפתח לי חלון, דלת ואפילו חריץ קטן של הזדמנות להפוך את הספרות למשהו "אחר" - דינאמי, מחובר למציאות שלהם ועוד, אני עושה את זה. פעמים רבות, העמדה שלי כאדם שהספרות והשפה הם בליבו ובפיו מגיל צעיר מאוד, כי בבית הנחילו לו את אהבת השפה והספר (מישהו עוד זוכר שלשבוע הספר היו קוראים "חג הספר"? ואצלינו זה באמת היה חג!) - מתנגשת עם עמדתי כמורה לספרות, כנציגה של מערכת שהיא לעיתים, ואני מדגישה - לעיתים, אנאכרוניסטית, מיושנת ומקובעת. השאלה "מה אני מעדיפה" - אינה רלוונטית. אני מעדיפה תלמיד שלמד ויודע ביאליק וקיבל ציון טוב בבגרות; ואני מעדיפה תלמיד שקורא גם בזמנו הפנוי ולהנאתו ושפתו עשירה ומגוונת ועולמו הרוחני מפותח ורגיש. אז החלום שלי (I HAVE A DREAM) הוא באמת כזה שאוכל לפנות ללבו של כל ילד-ויד, ולגעת בנימי נפשו של כל נער-ונער עם הספרות. גם כמורה. וזהו.
 

Rivendell

New member
דווקא לגבי הספרים יש לי פחות תלונות

ואני אסביר גם - ראיית העולם שלי היא שספרות היא אמנות, וכמו כל אמנות צריך ללמוד אותה מהבסיס. אי אפשר ללמוד ספרות ושירה מודרניות לפני שלפחות מרפרפים על פני שירת ימה"ב והטרגדיות היווניות, בדיוק כמו שלא נהוג ללמד ציור מופשט לפני שלומדים אמנות קלאסית. נכון שזה לא מדבר לכל אחד - אבל מה לעשות, גם אליי מתמטיקה לא מדברת ועדיין עשיתי בזה בגרות, בדם, יזע ומורים פרטיים. דווקא העובדה שהכניסו ספרות צעירה וחדשה לתוכנית מצויינת בעיני, לצד התכנים היותר ותיקים (וגם אני, אגב, לא אוהבת את שירת ימה"ב, ואת עגנון. אבל את ביאליק מאוד מאוד). וכן, זו רמת השאלות שאני נתקלת בה. "כמה עמודים יש בספר". "מה שמה של הדמות הראשית". פניני חוכמה מהסוג הזה. מביש. אין לי ספק שיש גם מורות מזן אחר, וחבל שאין יותר.
 
אני כ"כ מסכימה איתך בנושא הספרות

והאומנות, או בעצם האומנויות האחרות : אומנות פלסטית, תיאטרון, קולנוע, מחול ומוסיקה, ואני משתדלת לחבר בין השניים בכל הזדמנות שיש לי, ואני אתן לך דוגמה : כאשר אני מלמדת ארספואטיקה בשירה, אני מביאה בפני התלמידים שקופיות של יצירות ארספואטיות מתחום האומנות הפלסטית, לדוגמה : פורטרטים עצמיים של ואן-גוך ופיקסו (אקספרסיוניזם וקוביזם), איורים של אשר (יש לו שני איורים יפיפיים של יד-מציירת-יד ושל חדר האומן משתקף בכדור הבדולח), פסלים של רודן ועוד... אני אפילו משמיעה את השיר STARY STARY NIGHT של דון מקלין ואנחנו מנתחים את השיר עפ"י התמונות של ואן-גוך. כשאני מלמדת את המחזה אנטיגונה, אני עושה הקדמה ארוכה על התרבות היוונית, המיתולוגיה, תרבות הסגידה לגוף, המישטר ביוון בתקופתו של סופוקלס. כשאני מלמדת את התפסן אנחנו רואים את הסרט "ללכת שבי אחריו" ועושים "סיור מודרך" על מפת העיר ניו-יורק... ועוד-ועוד... אלה רק מקצת הדוגמאות. אבל לצערי, אני מוגבלת. סד תוכנית הלימודים והשעות השבועיות ללימודי הספרות (שעתיים בי', שעתיים ביא' ושלוש ביב') מגבילים אותי כ"כ, שלפעמים אני חייבת ללכת בשיטה האקסטרנית, או נותנת לתלמידים סיכומים שילמדו לבד.
 

Rivendell

New member
ובכל זאת יקירתי, ../images/Emo140.gif

אני ממש מקנאה בתלמידים שלך. חבל שלי לא היה מזל כזה עם המורות שלי, שהתשובה הכי מעמיקה שהצלחתי לקבל מהן בנושאים ספרותיים שונים היתה "זה לא יהיה בבגרות". לכי תרחיבי אופקים ככה
. וחבל גם שנותנים כ"כ מעט חשיבות לספרות לעומת המקצועות הריאליים, למשל. או ביחס לשאר האמנויות. אני למדתי בתיכון אמנויות, ועד היום אני לא מבינה למה, בעצם, אין לצד תיאטרון ואמנות פלסטית ומחול גם מגמת ספרות וכתיבה. לדעתי זה יכול להיות פשוט משגע. אני לא מדברת על להרחיב ל 5 יחידות, אלא על מגמה של ממש, שילמדו בה ביסודיות יותר על ספרויות שונות, ילמדו יותר לשון וכתיבה נכונה, וכו'. שוב - בדיוק כמו בשאר תחומי האמנות. אותי הגישה כלפי ספרות מאוד מקוממת - גם בתחום הכתיבה והזילות הנוראית שלה. היום כל אחד "סופר". ידיד טוב שלי, מעצב גראפי, ניסח את זה פעם נהדר: 'לא כל מי שיש לו פוטושופ הוא מעצב גראפי, ולא כל מי שיש לו וורד הוא סופר'. ואגב, בתחום של ספרות ילדים זה מאוד בולט. אנשים חושבים שיותר קל לכתוב לילדים ולנוער, ולא מבינים שדווקא הילדים הם אלה שקולטים הכי הרבה, ושצריך הרבה יותר כשרון כדי לכתוב להם.
 
את צודקת. גם בביה"ס בו אני מלמדת

האוריינטציה היא ריאלית והגאווה היא על התמיכה האקדמית שביה"ס מקבל ומכוון אליו, שוב, בכיוון הריאלי. המגמות ה"הומניסטיות" שביה"ס מציע הן משפטים, תקשורת ופסיכולוגיה. יש גם מגמות אומנות ותיאטרון, אבל הן אפעס, לא גאוות ביה"ס. ביה"ס הוא חדש, זו שנתו השלישית, ויאמר לזכות המנהל שהוא פתוח ומקשיב כך שאני מקווה שבשנה הבאה תיפתח מגמת ספרות מוגברת. ההצעה שלי אליו היתה לשלב את תלמידי האומנות והתיאטרון למגמה בין-תחומית הומאניסטית (פועלת אצלינו בביה"ס מגמה בין-תחומית ריאלית). אני מקווה שהרעיון יתקבל, כי אני חושבת שהאלטרנטיבה שביה"ס מציע, לא מספקת את הדרישות של התלמידים שזו נטייתם (אני הרחבתי בתיכון ספרות, הסטוריה ותנ"ך). בתחום הכתיבה והלשון הנושא הרבה יותר מורכב. מתכונת לימודי ההבעה העברית פשוט בלתי מתקבלת על הדעת (אני מכינה לבגרות גם בהבעה עברית). הרי אני לא יכולה ללמד אותם פתאום בכיתה יב' "להביע". עליהם לבוא עם מטען - שפתי וטכני כאחד, ידע כללי נרחב, עליהם להיות מעורים באקטואליה ועוד.את התשתית יש להתחיל לבנות בכיתה א'. קשה לי, קשה לי ועצוב לי לקרוא את החיבורים שהם כותבים. אבל זה נושא אחר לדיון.
 
למעלה