הא, והמאמר...
נכתב בשנת 1992, בתקופת ה"זוהר" של רובינשטיין כשר חינוך - כמה אקטואלי גם להיום... איך להצליח בחיים בלי להתאמץ מדי זמן נפתח מחדש הוויכוח על תועלתן ונזקן של בחינות הבגרות. האופנה הפדגוגית העכשווית גורסת, שבחינות הבגרות הופכות את בתי הספר התיכוניים לבתי חרושת, הורסות את התענוג הטמון ברכישת דעת ומנציחות את הפערים בחברה. הטענות האלה נובעות מחנופה. מורים ופוליטיקאים מבקשים להתחבב על ההמון הגדול של שונאי התמודדות ושוחרי הבטלה. יש פה הכחשה מודעת של עובדות החיים הקשות. החברה בנויה כפירמידה, אשר הטיפוס במדרגותיה כרוך בהפעלת שרירי מוח. זו תחרות הכפופה לכללים ומדדים : הישגים בריצה נמדדים בברונומטר, הישגים בקפיצה נמדדים בסרגל, ואילו הישגים בהשכלה נמדדים בבחינות. המשכיל, שאינו מסוגל לעמוד בבחינות, הוא חריג, וכחריג יש לטפל בו. אצלנו רווחת רומנטיזציה של חריגות, והלך הרוח הזה מוביל את הנוער כולו אל כורסת הטיפולים. הביטוי "בית חרושת לבחינות בגרות" נועד לגנאי, אבל שום פסול איני מוצא בו. הבחינות הן מנגנון של בדיקת איכות, המורכב בקצהו של קו-הייצור הפדגוגי. טרם הומצא מדד חלופי. ההתגברות על הקושי הנפשי, הכרוך בעמידה בבחינות, היא עצמה בחינה של בגרות. הדרישות להשכלה מתרחבות. מתרחב בסיסה של הפירמידה, ואילו ראשה הולך ומתרומם. אם מנמיכים את סף המיון, אין מנמיכים את גובה הפירמידה. היא תייצר מבחנים מכוח עצמה. כאשר גדל מספרם של תלמידי התיכונים, וירדה רמת השכלתו הממוצעת של הבוגר, כוננו האוניברסיטאות מערכת של מבדקים בלתי תלויה. עכשיו, מפתחים מכללות, כדי לאפשר לימודים גבוהים לכל. תגובתה של החברה תהיה פשוטה : היא תמיין את האקדמאים החדשים על-פי איכותו של המוסד שהכשירם. כך הדבר בכל העולם המפותח וכך יהיה גם אצלנו. צריך לתקן את סיכוייהם של העניים בהתמודדות הזאת, אבל אי אפשר לחסל את עצם התחרות. צריך לאפשר מיקצי שיפורים, אבל אי-אפשר להרוס את המסלול. אומרים שבתי הספר מחסלים את העונג שברכישת דעת. העונג מסייע ליעילותו של תהליך הלימוד, אבל הוא אמצעי ולא תכלית. לימוד כרוך במאמץ, בשינון, בשעמום ובעגמת נפש. ההנחה, שיש להכפיף את בתי-הספר לעקרון העונג, מקורה בהלכי הרוח, ששררו במערב בשנות ה- 60. אז נתפס המאמץ השיטתי כניגודה של ההגשמה העצמית, והלימוד נתפש כשיעבוד לתפישות מיושנות. בתקופת הבתר-פרחונית, אנחנו מבינים מה גדולה הייתה האיוולת, אבל אלינו מגיעות האופנות המערביות באיחור של דור. ירון לונדון "ידיעות אחרונות", 1992