נמאס לי לא להרגיש נח בבית שלי!

[א ל ת ה י ר ח]

נמאס לי לא להרגיש נח בבית שלי!

לא יודעת איך לכתוב את מה שאני מרגישה כרגע
נמאס לי לא להרגיש בנח בבית שלי!
הילדה לא בקושי אומרת חצי הי כשלום כשאני נכנסת, לא מדברת.
אם אשאל אותה משהו בקושי תענה לי, היא מבשלת לעצמה משהו ואני כאילו לא פה.
אני מכבסת לה בכיף, מודיעה לה כשבגדיה נקיים, היא בשלה, חוזרת מהים זורקת לסל כביסה,
מגבת ובגדים מלאים בחול...
היא חזרה ברוגז מהים כי אבא שלה לא נסע להחזיר אותה, אז עכשיו אי אפשר לדבר איתה כי היא ברוגז ואבא שלה כל כך מבין אותה!
מתייחס אליה עם כפפות של משי שלא תכעס יותר...שלא תישבר. והיא מדברת אליו כאילו הוא סמרטוט שלה על מה שעשה לה.

עכשיו אמא שלה רוצה אותה חזרה, האבא מתנגד, הפסיכולוגית מתנגדת,
לי אין מילה כמובן אבל בלב אששמח מאוד שתחזור אליה גם אם חיה (של הילדה) ייהרסו מזה.

בינתיים אני מחליטה להפסיק לדאוג לדברים שלה כמו כביסה וכאלה, שאביה ילמד אותה או יכבס בעצמו,
לי אין כוחות לעשות דברים בשבילה (דברים שהיא לא מבקשת דרך אגב אבל גם לא אומרת תודה) ושמצד שני תתעלם ממני.

 

[מ י ר י 2 2]

לא הבנתי מה בדיוק מפריע לך

זה שהיא לא מדברת נשמע לי ממש אופייני לגיל, כולל לעשות פרצופים כאילו סוף העולם הגיע על זה שלא באו להסיע אותה. לא הייתי מתרגשת מזה.
זה שאת מכבסת נשמע לי כמו התפקיד שלך בבית, לא מבינה למה היא צריכה להגיד לך תודה על זה, הילדים שלי לא אומרים לי תודה על זה שאני מכבסת.
בהחלט אפשר בגיל הזה לדרוש מילדים שיהיו גם להם תפקידים בבית, אבל זה חייב להיות בהובלת אבא שלה. זה דיון שלך מולו ולא מולה, כולל זה שאת יכולה להגיד לו שאם היא לא עוזרת את מצפה ממנו שיעזור יותר. שוב - זה עניין שלך ושלו, לא שלה.
לגבי המגבת והבגדים עם החול - אפשר לדבר על זה ולעמוד על כך שכשהיא מגיעה עם חול תשים את הבגדים והמגבת במקום אחר שאתם תגידו לה.
ואם לך לא אכפת שחייה של הילדה יהרסו רק בגלל שיש לך חול בארגז כביסה, אז אולי יש סיבה טובה שהיא לא רוצה לדבר איתך?

 

[א ל ת ה י ר ח]

אי אפשר להגיד לה כלום

כי היא נעלבת וכועסת עוד. להסביר לה הל חול זנ יכול להביא לזה שהיא תיעלב/לא תדבר/תצעק וכו'.
ברור שזה מול אבא שלה! מי אמר משהו לילדה? אבא שלה מתייחס אליה כאילו היא מחרסינה והיא מדברת עליו כאילו הוא זבל.
אבל זאת הבת שלו, כל מה שאני אגיד לא יעזור כי אני לא אמא שלה ולאבא יש את השיטות שלו שלצערי לטווח ארוך גם יעשו נזק.

בטח שאכפת לי ממנה ולכן הסכמתי שתגור אצלינו. אך מותר לי לרגע להיות קצת אגואיסטית ולחשוב שגם אני קיימת פה?
אז נזכרתי בי ואמרתי לעצמי כן, שתחזור לאמא שלה. אני רוצה את השקט שהיה לי פעם, אני רוצה להגיע הביתה ולא להתחרט כי פתחתי את הדלת של המקום בו אני גרה. וכן! מותר לי להגיד את זה, אני לא קדושה! וזו בדיוק הסיבה שאני רוצה קבוצת תמיכה אמיתית בה יהיה אפשר לצעוק ולהגיד מה שיש בלב בלי שישפטו אותי.

 

[א ל ת ה י ר ח]

ולא, לכבס זה לא תפקיד שלי בבית

זה שאני עושה את זה זה בדרך כלל לא אומר שזה תפקיד שלי

 

[ornme]

נו באמת... התפקיד שלה בבית... התקפה מוגזמת, חבל.

 

[kisslali]

התגובה שלך, מירי, כל כך מקוממת

שהתלבטתי אם לדלג או להגיב. מסתבר שלא רק אני מרגישה ככה.

צורת הדיבור אינה אופיינית לגיל, היא אופיינית לבני נוער חסרי כבוד, גבולות וחינוך. ממתי לכבס הוא תפקידה של האישה בבית? וגם אם כן, לא צריך להגיד תודה???? את בטח צוחקת, נכון?? אם הילדים שלך אינם מודים לך על מה שאת עושה למענם, משהו מאד לקוי בחינוך שלהם.

לי נשמע שהחיים של הילדה הרוסים בראש ובראשונה כי אף אחד לא מכין אותה להיות אדם בוגר, אחראי ומתפקד. לא בגלל שבת זוגו של אביה לא מוכנה לוותר על חיים שפויים בשבילה...

ללי

 

[לוMדת]

 

[XמXלה]

ממש לא אופייני לגיל! אופייני לילדים מפונקים!

אופייני לילדים שהמניפולציות שלהם עושות עבודה נהדרת על ההורים שלהם. ארבעה מתבגרים יש לי בבית ובחיים אף אחד מהם לא התנהג ככה ולא כי אני איזה אמא מושלמת אלא כי אני לא מפחדת מהם.
לגבי הכביסה, כבר שנתיים שכל ילד אחראי על הכביסה של עצמו, גם הקטן שהיה בן 13 כשהתחלתי עם זה.
אין שום סיבה שחייה של הילדה יהיו חשובים יותר מחייה שלה בבית שלה!

 

[זהב טה ו ר]

אחריות

יקירה, את חייבת להוריד אחריות ממך ולהעביר לאבא של הילדה.
שאבא שלה יתעסק עם הלכלוך שהיא מייצרת, ואם זה פרקטי - גם עם הכביסה שלה!
מכיוון שהזוגי שלי סירב לבקש מילדיו להרים את הצלחות שלהם או חס וחלילה לשטוף את המחבת שבה טיגנו, הודעתי לו שאני לא מטפלת בדברים הללו, ומצידי שהמחבת תעמוד שם שבוע (מה שקורה מדי פעם).
אם הוא רוצה "לפנק" את הילדים שלו, או סתם מסיבותיו שלו לא מוכן לחנך אותם לעזרה בבית (למרות שלגעתי לנקות אחרי עצמך זה ממש לא בקטגוריה של עזרה), זכותו.
&nbsp
נכון שזה קשה - את אמורה להיות זוגתו, אתם אמורים לסייע זה לזה, לחלוק מטלות וכו'. אבל אם הוא בוחר לחנך אותה בצורה X וזה נוגד את דעתך, לדעתי את לא מחוייבת להיות שותפה פעילה.
&nbsp

 

[א ל ת ה י ר ח]

מסכימה איתך לגמרי

ואני אעשה את זה.
אבל הבעיה היא שגם הוא לא "רואה" מה צריך לעשות, לא רואה לכלוך, לא שם לב..
אני אצטרך להתאפק כדי לא לשטוף כלים

האמת אין לי בעיה עם זה שאני עושה את המטלות גם בשבילה אבל קשה לי מאוד עם זה שמבחינתה זה מובן מאליו שהכל נעשה בבית.
היא מתנהגת כמו מלכה וזה לא מקובל עלי. אין לי כוונה להגיד לה כלום על זה אבל אני לא אשתף פעולה עם זה.

מעבר לזה נושא הכביסה וכאלה זה לא העניין. מה שמפריע לי זה היחס שלה לסובבים אותה. וכמה שאני אומרת לו שהוא לא מלמד אותה כלום
ולא נותן לה כלים לחיים, אין...הוא בשלו, לא מקשיב לא מפנים. לפעמים אני מרחמת עליה.

 

[ב לפני השינה]

כל הדברים שאת אומרת הם עניין לפסיכולוגית

שמדריכה אתכם. היא אמורה להדריך את בן זוגך מתי ואיך לחנך את הילדה בלי "לשבור" אותה. קשה מאד לגדל ילדים ולחנך אותם, וזה קשה עוד יותר ובלתי נסבל כאשר לא אוהבים אותם.

מכל מה שאני לומדת פה על משפחות מורכבות, לדעתי במקרים שבהם בן הזוג לא רוחש אהבה כלפי הצאצא של בן זוגו, מן הראוי שלא לגור ביחד. אני כבר שוחחתי עם בעלי על האפשרות, שחלילה אמות באופן פתאומי, ועל כך שאני מאד מבקשת שלא יחיה עם בת הזוג הבאה שלו בבית אחד עד שבתנו המשותפת תהיה בשלה לגמרי לגור בדירה משלה.

 

[א ל ת ה י ר ח]

יש פסיכולוגית בתמונה

"לשבור" אותה זה משהו יחסי. בזמן שלאביה נראה שהיא נשברת הילדה מסובבת אותו ומנהלת אותו ואת כל המשפחה.
הוא פשוט לא מסוגל לראות את זה. הוא אפילו לא שומע את הטון המזלזל שלה כשהיא מדברת אליו (שמיעה סלקטיבית יש דבר כזה)

לגבי לאהוב או לא לאהוב, הנושא לא ברור לי.
לאהוב זה לקבל את כל הקריזות של הילדה? את המניפולטיביות? את חוסר הכבוד לאחרים?
הילדה הזאת שבקרוב תהיה בת 14 בקצב הזה כשתגיע לצבא לא תוכל להתמודד עם מה שמצפה לה שם.
וזה כשאמא שלה ואבא שלה מפחדים להתמודד איתה ולשים לה גבולות אמיתיים ובמקום זה מתייחסים אליה בזהירות שחס וחלילה
היא לא תתחיל לצרוח עליהם שוב.

משפחה מורכבת זו לא אסון כל עוד יש כבוד הדדי ושיתוף פעולה. תאמיני לי הייתי שם, בצד השני. בחיים לא עבר לי בראש
להתייחס לאשתו של אבי בזלזול או חוסר כבוד.

 

[ב לפני השינה]

לשבור אותה זה לא משהו יחסי , אבל את ההדרכה לגבי ההתנהגות

מול הילדה צריכה לתת הפסיכולוגית, שמכירה אותה. כיוון שיש לכם אשת מקצוע בתמונה, אני לא מצליחה להבין למה עדיין יש ויכוחים מהסוג הזה. אם אחד מכם לא מקבל את ההמלצות של אשת המקצוע - אם זה האבא אז זה הזמן להחליף מטפלת, אם זו את אז זה הזמן לעשות בדק בית ובדיקה עצמית.

בנוגע לאהבה: הכוונה היא לרגש חם ואוהב, ששם את הילדה בראש סדר העדיפויות. איכפתיות. הילדה צריכה לגור רק עם מבוגרים שאוהבים אותה.

מעבר לזה, נשמע שיש פער עצום בתפיסות החינוכיות שלך ושל בן זוגך. הוא סבור ש"פינוק יתר" וקבלה של התנהגות נוראית מצד הבת שלו, כולל חוסר כבוד כלפיו וכלפי אמא שלה, הם תקינים. זה לא קשור לעובדה שאתם במשפחה מורכבת, זו תפיסת עולם (שגוייה בעיני) מהותית ובסיסית. הוא בוחר לחיות בסוג של גהינום. אני לא בטוחה שאני הייתי בוחרת לחיות בגהינום כזה. אבל הפתרון הוא לא להוציא משם את הילדה. הפתרון הוא לא לחיות עם המנהיג של המשפחה הזו - האבא.

 

[אורית2011]

מה אני אגיד לך...

מעבר לכל מה שאמרת ושאני מסכימה, לפעמים צריך גם להתעלם ולא להגיב על כל טון שנאמר. לפעמים גם אנחנו אומרים דברים בטון לא נכון, אפילו לילדינו שאהבנו יותר מכל. לפעמים טון שנאמר בויכוח הוא לא בדיוק התנהגות נוראית וחוסר כבוד.

 

[א ל ת ה י ר ח]

בסך הכל אני מסכימה איתך

לצערי המציאות לא תמיד מה שאנו רוצים, ולא הכל שחור או לבן.
זה שיש הדרכה ויעוץ זה לא אומר שחוזרים הביתה ומייסמים את הדברים שנאמרו אחד אחד,
האב רואה דברים אחרת ולא תמיד אומר זאת, האמא גם קשורה ליעוץ והדרכה וגם לה יש דעה אחרת.

ושוב לגבי האהבה, מסכימה איתך. אבל זה לא הכל. אמא שלה אוהבת אותה אבל הקשר ביניהן הרסני, אין גבולות והילדה הולכת לאיבוד אצלה, אם היא תחזור אליה היא שוב תנשור מבית הספר ומשם הפעם כן תגיע לפנימיה.

לא לגור איתו? אנחנו גרים יחד כ- 6 שנים. הילדה גרה איתנו 3 חודשים. אני לא עברתי לגור איתו בידיעה שהיא תעבור אלינו, גם הוא לא ידע. אני הסכמתי שהיא תעבור אלינו בצעד שנעשה מהיום למחר כי האמא לא הצליחה להשטלת עליה. ואני עושה מה שאני יכולה.

לצערי הרבה פעמים אני מרגישה שאין לי זכות לדבר על עצמי בקשר לכל הנושא של הילדה והמגורים איתה, לא על רגשותי, לא על מה שעובר עלי. זה עצוב שאין מקום לפרוק, מקום אמיתי ולא וירטואלי כי הוירטואליה מאוד הורסת ומוגבלת.

 

[אורית2011]

שלושה חודשים זה כלום

תשאלי כל מי שעבר שנה מטלטלת אחרי לידת ילדו הראשון. יש המון שאלות, כמו איזה מין הורה תהיי, מה שיווי המשקל בינך לבין בן הזוג, וזה עוד לפני שדיברנו על הטיפול הקונקרטי בתינוק.
בסך הכל מה שקרה זה שאתם צריכים להסתגל לאדם נוסף בבית. נכון שהיא ילדה גדולה, פיזית, אבל כשלא נוח לאדם בתוך עצמו, קשה לו להיות עם אחרים. זה גיל מאד קשה, לא בגלל שהילדה לא בסדר, אלא בגלל שהם משתמשים בנו כעזר כנגדם כדי לנגח אותנו, וללמוד בדרך דברים על עצמם.
למה אני אומרת לך? כי זה בדיוק הזמן לפנות לבן הזוג ולהגיד, XYZ זה הגבול שלי ביחסים האלה. ומצד שני, להבין שהגבולות שלך גם יזוזו קצת, כי אתם כבר לא זוג, אתם שלושה. את כרגע רק רואה את ההשקעה ולא רואה את ההערכה של הילדה, ותאמיני לי שיהיו גם רגעים כאלה.
אני רוצה לשקף לך דברים שעלו עם הבת שלי, שרצתה שאלחם עליה. היא בכוונה היתה בלתי נסבלת, כדי לבדוק האם אני נבהלת ומשחררת אותה. היא בדיוק את זה רוצה, לראות שאת ואבא שלה *לא* תשלחו אותה בחזרה, ושאתם לא נבהלים ממנה. היא בטח נבהלת מעצמה. אחרי זה יהיה יותר רגוע, ואני חושבת שיקח עוד כמה חודשים.

 

[א ל ת ה י ר ח]

אני מודה לך

מאוד מודה לך על התגובות שלך.
אני קוראת וחושבת, נראה לי שאקרא כמה פעמים.
סליחה שלא מגיבה לך עניינית, מרגישה בלי כוחות לכתוב עוד
אבל לא מתעלמת. שוב תודה.

 

[אורית2011]

זה בהחלט תואם גיל...

ואני רוצה להעיר/להאיר לך משהו נורא חשוב, שלמדתי באמת על בשרי:
קודם כל, מהכיוון של הילדה היא לא מתנהגת באופן יוצא דופן, הכל נוגע בה, נדחף לה מתחת לעור, מטריף אותה, והיא בטח מוצפת ומותחת גבולות. אני לא חושבת שהיא יושבת לה עם עצמה, וחושבת שהיא לא מעריכה אתכם ואת מה שאתם עושים בשבילה.
אני לא חושבת שצריך בהכרח להתיחס אליה בכפפות של משי, אבל אני גם לא חושבת שהיא צריכה להכיר תודה במיוחד על זה שאת מכבסת לה. ממשאל קצר שעשיתי בקרב חברי (בני הארבעים + כבר...) חלק גדול מהם מרגיש ממש בנוח כשאמא שלהם מכינה להם קפה, וחלק הרבה יותר קטן מכין קבוע לאמא שלהם קפה... יש מספר כל כך מצומצם של אנשים שניתן לצפות מהם לזה, ואנחנו יודעים בדיוק ממי אפשר לבקש וממי לא.
אני חושבת שהילדה הזו דוקא מתייחסת אליך בדיוק כמו לאמא שלה. הבעיה היא שאת לא יכולה להציב גבולות כמו שאת רוצה, או כמו שאת חושבת. אני צריכה לומר לך, שגם אני חשבתי כל מיני דברים, וכשילדי הגיעו לגיל הזה הייתי צריכה לשנות כל מיני דברים. יש נושאים שלקח לי זמן לווסת את הדרישות שלי מהילדים ולהגיע איתם לאט לאט למצב של אינטרקציה ולא של נביחות הדדיות ("תרים את הכפכפים! תוריד את הזבל!"). אני חושבת שבמשפחות מורכבות זה יותר קשה. גם אני, לפעמים מתחשק לי לחנוק אותם, והם ביולוגית שלי! מצד שני, יש לי רגעים שהם הכי מקסימים בעולם, בעיני, בין כל הנביחות והמשברים איתם, וזה מחפה על זה. כשאת לא אמא שלהם, פשוט אין לך את זה. את לא מרגישה את הלב שלך מתרחב כשהם מסתכלים עליך

זה קשה ולפעמים בא לך להתפטר, אבל הילדה לא צריכה להגיד תודה על דברים יומיומיים שהמבוגרים בבית עושים בשבילה. הילדים שלי, למשל, אף פעם לא יאמרו תודה כשאני מכבסת להם, אבל כן יאמרו תודה אם הקפצתי אותם לבריכה (הם אמורים ללכת ברגל), או הכנתי משהו לאכול מיוחד שמישהו ביקש, או קניתי משהו כמתנה, מעבר לקניות הרגילות שהם צריכים.
אני ממש מקווה שרק קצת שחררת כאן, ושבמציאות זה יאפשר לך להמשיך קדימה. את יודעת, אולי אפילו תשמעי בדיעבד שאת היית דוקא מי שנתנה לה הרבה רוגע, ושהיא תזכור לטובה שלא הצקת לה באינטרקציה. (זה מה שחברה שלי סיפרה לי על אשתו של אביה).

 

[mother cat]

"את לא מרגישה את הלב שלך מתרחב כשהם מסתכלים עליך"

בדיוק!!!
כמה פעמים ניסיתי להסביר לבעלי שכאשר הילדים שלו מתנהגים בצורה מחפירה, קשים, בלתי נסבלים - יש לו עדיין את המקום הזה שבמחי יד, בחיוך, בנשיקה וחיבוק, הם יכולים למחוק הכל אצלו והוא פשוט יאהב אותם ויתמלא מזה, בעוד שלי אין את זה... הם יכולים להיות חמודים, ומוצלחים, ויש לי המון רגשות כלפיהם, אבל הרגע הזה שהם מחייכים ואת נמסה - אין לי מהילדים שלו... וזה עושה את זה כל-כך הרבה יותר קשה להכיל את המצבים הרעים והקשים....
&nbsp
שקפת לי מאד יפה משהו שאני מנסה הרבה זמן להסביר. תודה.
&nbsp
ואגב החורגים שלי אומרים תודה על הבגדים שאני מכבסת להם - תוך כדי שאני נובחת עליהם שיקפלו את הכביסה הנקיה שלהם, כי את זה אני כבר הפסקתי לעשות עבורם...

 

[חורגת100 אחוז]

ואי לגמריי משפט משקף,

אבל כשם בוכים בעקבות משבר אז כן מתרחב והמון... תמיד כשזה קורה אני רוצה שזה יקרה עוד, זאת אומרת לא שיהיה להם משבר אלא שאני אמשיך להרגיש שליבי מתרחב.