נמאס לי לא להרגיש נח בבית שלי!

לוMדת

New member
קראתי כמה פעמים את תשובתך

התשובה שלך מאד רציונאלית ומנסה לעשות "סדר" ולתת סיבות ונימוקים. וזה מאד חשוב ולכן קראתי אותה כמה פעמים.
יחד עם זאת, מה שאנחנו מרגישים ואיך שאנחנו מתנהגים בדרך כלל דווקא לא כל כך רציונאלי.
אהבתי מאד את המשפט שלך "את לא מרגישה את הלב שלך מתרחב כשהם מסתכלים עליך " כי הוא מתייחס ללב, למה שאנחנו מרגישים.
לא יעזור כלום, זו משימה מאד מאד מאד קשה לגדל ילדים של אחרים, כולל של בני הזוג שלנו, אהובי ליבנו.
תחשבו על זה - לארח בבית שלנו חברה שלנו או של ילדינו, או חמות, או גיסה - הרי לאחר כמה שעות, כשכולם חוזרים לביתם אנחנו נושמות לרווחה. פה אין את זה! זה לתמיד!!
הם ילדים זרים! שלא אנחנו ילדנו ולא אנחנו חינכנו ולא אנחנו חיבקנו ולא אנחנו הנקנו. ולכן אני מתחברת מאד לתחושה שכשהם נמצאים אצלינו בבית, הסביבה הטבעית משתנה. נפגעת. זה לא אותו דבר.
גם אני מרגישה ככה כשילדיו של בן זוגי אצלינו. ומאד קשה לי מצד אחד עם התחושה הזו שאני מעדיפה שלא יבואו, אני ממש נלחמת בעצמי. ומצד שני נורא קשה לי שהם אצלינו.
ולפעמים זה גם קשור באדם עצמו. כמו שיש לבתי חברה אחת שאני אוהבת מאד כשהיא באה, כי היא נעימה, מנומסת, יצירתית, מצחיקה וחברה אחרת שתמיד רבה ואף פעם לא מרוצה.
 

אורית2011

New member
רציונלית או פרופורציונלית?


המטרה היא לא להיות שכלתנית, אלא לדעת להפריד בין הרגשות האלה. לפעמים מתעוררים בנו רגשות כשאנחנו חושבים שדברים היו צריכים להיות כך והם אחרת. לפחות בשבילי, כאשר מתברר לי ש"ככה זה לפעמים" המטען הרגשי שלי קצת מתמסמס. פתאום, לא קרה לי משהו נורא מעליב, אלא זה חלק מהחיים.
בגלל זה, אני מסכימה עם כל מילה במה שאת כותבת. אין לי ביקורת (וכשקראתי את ההודעה שלך חשבתי שאולי את חושבת שרציונליות זה במקום אמפטיה, מה שזה לא נכון). ובכל זאת, יש לי פרופורציה. בפרופורציה שלי, ילדה כפי שמתואר היא נורא מעצבנת אבל זה לא בהכרח בגלל החינוך שלה, בגלל האישיות שלה או בגלל הקונטקסט המשפחתי שלה. היא פשוט היא, וזה הגיל, ובעוד חמש שנים היא יכולה להיות ממש אוהבת, מתוקה וחמה, ומאד מעריכה את ההשקעה. היא לא נגד ולא בעד והיא מותחת גבולות ומחפשת את עצמה. אבא שלה, אשתו ואמא של הילדה, כולם צריכים להתמודד עם זה, וזה לא קל גם כשהכל הרמוני. למה אתן מרגישות כל כך הרבה אשמה? אני כאמא ביולוגית אומרת לכן, שזה עסק די מטונף ואין כאן חיים של משפחת בריידי, וזה יכול להטריף ולשגע. מה חדש בזה? פשוט אין לנו ברירה
 
אוי... אני כ" רציתי את משפחת בריידי


היום אני חושבת שצריך לירות ביוצרים של התכנית הזו, או לפחות לשאול מה עב להם בראש כשהם הישלו כ"כ הרבה אנשים לחשוב שמשפחות מורכבות חיות כך.
 

mother cat

New member
חיבוק גדול! נשמע שאת צריכה את זה...

אני מאד מאד מזדהה, ולפעמים אני מרגישה ממש כמוך.
אני מסכימה עם זהב שאמרה שאת צריכה להוריד מעצמך אחריות ולעשות פחות. וכן, לדבר עם הבן זוג ואם הוא לא מוכן לחנך את ביתו שתעשה, אז שהוא יעשה.
גם לי יש את הקו הדק הזה שבין להגיד להם ולהסתכן בפרצופים לבין לעשות בעצמי או לנבוח על בעלי שיעשה. זה מאד קשה. בעיקר לראות בלאגן ולהתאפר לא לסדר אותו.... אבל חייבים כי אחרת אף אחד לא לומד.
&nbsp
ולגמרי פה המקום לפרוק את התסכולים והכעסים....
 

ornme

New member
מתסכל.

לגמרי מבינה אותך.
מצד אחד אין לך סמכות הורית, ואת לא במעמד של מחנך, מצד שני נוצר מצב שכאילו מצפים ממך לתת שירותים שונים בבית. שירותים שמתקבלים כמובנים מאליהם, ואת נותרת שקופה לאחר שהשקעת מאמצים לתת תחושה נוחה לשאר בני הבית, ובעיקר לילדה.
הבעיה העיקרית בחוסר סמכות הורית היא שהגבולות מאוד מטושטשים לגבי מה מותר ומה אסור לך להגיד... בזמנו כשהערתי הערת הישרדות, משהו שנועד להגן על עצמי, האיש שלי קפץ כאילו דקרתי לו את הילדה...
כי מעבר לכל המצב המתסכל יש גם אבא עם ייסורי מצפון, והוא הנושא הקשה במיוחד לעיכול, כי בעצם הוא הסיבה, והוא הקשר, ומצופה ממנו, כאבי הילדה, להגיב בצורה מסוימת, והוא מכוון את התגובה והתסכולים שלו לאיפה שנוח לו. כי על פי תפיסתו לילדה אסור להעיר כי אולי היא תיפגע. ואגב, לא ממש משנה מה הפסיכולוגית תגיד – זה יהיה תקף לכמה שעות ויישכח. ככה זה ברוב המקרים בהם מתנהלים עם רגשות אשמה כבדים.

מבינה לחלוטין כל מילה שכתבת. ברור שהבית נהיה פחות בית שלך. מתגוררת שם ילדה שמגיבה באופן עוין וזה לא בדיוק מעורר חיבה. ברור שהמקלט שלך כבר לא המקלט שלך.
וברור שבמצב כזה, קשה לראות את הילדה כמישהי חסרת אונים, חסרת כלים להתמודד עם מצבים קשים, ופגועה.
וגם... ברור שהילדה לא ממש אשמה.

בעיני במצב כזה קודם כל תדאגי לרווחתך. רק כשאת תהיי מחוזקת תוכלי באמת להיות לעזר לאיש שלך ודרך זה גם לביתו.
תצאי.
תקבעי עם חברות, לכי לשפת הים או לקולנוע, צאי לחופשה עם חברה קרובה / אחות. נסי להתנתק ושהוא ידאג לעניינים השוטפים בבית.
תתארגני כך שיהיה לך לאן לברוח כשאי אפשר יותר. אפילו ספר טוב על ספסל מוצל בגן ציבורי יותר טוב מתחושת החוטבת עצים ושואבת מים שאת חשה בבית.
הדברים מתרככים עם הזמן, גיל ההתבגרות זה משהו שעוברים אותו, תקופות קשות מתחלפות בתקופות נוחות יותר והכי חשוב – האיש שלך ילמד לתפקד מבלי להעביד אותך.

ואל תרגישי רע מכך שבינך לבין עצמך את לא תצטערי שהילדה תחזור לאמא שלה. זכותך להרגיש כך, רק אל תתני לזה ביטוי מול הילדה.
שיהיה לך בהצלחה.
 
הצלחת לתאר בדיוק מה שרציתי

הפסקה הראשונה מתמצת בדיוק מה שקשה לי איתו. מצד אחד כל מה שאני עושה נלקח כמובן מאליו. מצד שאני אין לי מילה ואין לי זכות לחנך ואין לי שום סמכות. גם לא מצפה לתודה ממנה אבל כן הייתי רוצה שיהיה טיפה נעים בבית, מילה, ישיבה ביחד לאכול משהו, משהו!
התחושה הזאת של להיכנס הביתה ולרצות לברוח מיד היא נוראית.
היום נסעתי ליומיים, אני אצל אמא של בן הזוג שלי - אישה חברמנית וכיפית, כיף להתארח אצלה. תחושת הקלה ורוגע עוטפת אותי. שיסתדרו בבית, שינקו לא ינקו לא אכפת לי.

כל מה המלצת לי אשתדל ליישם. לא פשוט לי כי בקיץ מאוד קשה לי להיות מחוץ לבית. אמצע בית קפה נעים ושקט ואשב לקרוא ספר.

תודה לך
 
התנצלות והבהרות

לפי התגובות כאן אני מבינה שהתגובה שלי היתה חריפה, וכנראה גם מנוסחת בצורה לא טובה, אז מתנצלת על כך.
מה שהקפיץ אותי היה המשפט "אשמח מאוד שתחזור אליה גם אם חיה (של הילדה) ייהרסו מזה", יש לי רגישות גדולה מאוד לסבל של ילדים במשפחות מורכבות, ואני לא יכולה להבין אמירה כזו. זה כמובן לא סותר את העובדה שזה מלווה הרבה פעמים גם בסבל של המבוגרים בסיפור הזה, ונראה לי שיותר אצל נשים מאשר אצל גברים.
&nbsp
לגבי הכביסה - לא התכוונתי להגיד שזה תפקידה של האישה בבית, מה שהתכוונתי זה שלפי מה שאת מתארת את זו שעושה כביסה בבית, ולדעתי מי שעושה תפקיד בבית עושה אותו בשביל כולם. בדיוק כמו שם בעלי הוא זה שמכין כריכים בבוקר לבית ספר, ברור שהוא יכין גם לבן שלי ולא רק לילדים שלו.
אם את מרגישה שלא עוזרים לך בבית ולא מעריכים את מה שאת עושה, ואת רוצה להקל על עצמך (מבינה את זה!) הייתי מפסיקה לעשות את הכביסה של הבעל לפני שהייתי מפסיקה לעשות את הכביסה של הילדה. זה בדיוק נוגע לנקודה שהבעיה הבסיסית שלך היא איתו ולא איתה.
&nbsp
הזמן הזה של ההתבגרות הוא מתעתע. מצד אחד הם גדולים ויש הרבה דברים שהם מסוגלים לעשות, מצד שני הם ילדים שעדיין זקוקים לאישור של האהבה כלפיהם. אני לא אתפלא אם מה שעומד מאחורי ההתנהגות שלה זה בין היתר הצורך שלה להעמיד אותך במבחן, לראות אם את מוכנה לקבל אותה גם כשהיא מתנהגת גרוע. כי האהבה של הורים אלינו היא הרבה יותר בטוחה מאשר של בת הזוג של אבא.
וברור שיש כאן תהליך הסתגלות ותהליך בניית הרגלים של אופן החיים בבית שלכם לעומת החיים בבית של אמא, וזה לוקח זמן.
&nbsp
קשה לך. אני שומעת שקשה לך, אני מבינה שקשה לך. לא סתם קשה לך ואת לא ממציאה את הבעיות שאת מתארת . אבל כל מה שיוצא ממך צריך להיות רק מולו ולא מולה, היא לא אשמה.
 

ornme

New member
שמחתי לקרוא, חושבת שהתנצלות מעידה על האדם.

1. רק על מנת לחדד: הכותבת לא טענה שהבעיה היא מול הילדה, היא רק תיארה את הבעיה.

2. משהו כללי, כי הייתי לפני מספר שנים במקום קצת דומה לזה של הכותבת:

רובנו, שנכנסות למצב כזה של קשר לגבר עם ילדים, לוקחות במידה זו או אחרת אחריות לילדים.

גם הכותבת עושה את זה – היא ניסתה ליצור אווירת בית, כיבסה וניקתה. היא ניסתה לעשות משהו למען הילדה וזכתה בביתה שלה לכתף קרה.

בכל מקרה, הדבר האחרון שמגיע לשמוע במצב כזה זה משפט כמו "ואם לך לא אכפת שחייה של הילדה יהרסו רק בגלל שיש לך חול בארגז הכביסה".
כי המשמעות היא שלכותבת יש מידה כלשהי של אשמה בהרס חיי הילדה.
וזה לא הוגן. היא רק פרקה כאן מטען שמכביד עליה. היא תארה כאן תחושות, לא מעשים. (בעיני תחושות לגיטימיות)
היא לא אשמה והיא לא אחראית וכל מה שעשתה למען הילדה מבורך.
וגם אם היא תגן על עצמה ותמצא לעצמה מקומות מפלט לא ייגרם נזק – היא לא פוגעת בילדה.

זוכרת את עצמי בהרבה התלבטויות בנושא די דומה.
דברים שכאם באו לי טבעי בלי לחשוב היו חסרים כאן, הציקה לי המחשבה שאולי אני לא בסדר וחששתי לגרום נזקים.

לקח לי זמן להגדיר לעצמי מה כאן שלי ומה כאן לא שלי.
 

kisslali

New member
אני מאד מעריכה את תגובתך

ומבינה את הרגישות לילדים שבסיטואציה בייחוד בגלל שאין להם זכות בחירה.

ההשגה שיש לי היא שכשהילדים מתנהגים רע כדי לבחון גבולות ו/או קה עמיד מבוגר למבחן כדאי להכיל, לקבל ולהבין אותם. לדעתי. לשים לילד גבול, לדרוש ממנו להתנהג לאחרים בכבוד ובערכה, זה להיות מבוגר אחראי ולשדר לילד שהוא לא איזה יצור אנוכי מפונק שמשהו לא בסדר בו ולכן מצפים ממנו לפחות ומוותרים לו יותר.

ללי
 

יולאלית

New member
בעיני האויב הכי גדול שלנו הרווקות שמתחתנות עם גרוש +

היא האשליה.. שתמיד יהיה בסדר, שהוא יעמוד לצידנו, שנדע להתמודד ונשלוט בכל סיטואציה, שזה הבית שלנו קודם כל.. שהוא מתנקה ומגיע זך וטהור לקשר החדש כי חשוב לו להשאיר את הע מאחור וכו' וכו'..
רק בשנה האחרונה אחרי יותר מ-6 שנים של תיסכולים, ריבים שבירות והתפרצויות הבנתי ועשיתי פעולה פשוטה : נטשתי את האשליות..
הבית הוא שלו עם שק העבר שלו בדיוק כמו שהוא שלי, אין לו שום יכולת או רצון למחוק את העבר, אני לא יכולה לשלוט אפילו לא בעשירית מהסיטואציות.. והכי חשוב - רמת האושר ושביעות הרצון של הנוכחים בבית לא תלויה בי!!
אני אחראית על עצמי בלבד, ומה שלא טוב או נעים לי אני לא עושה או עושה פחות.. לא מוכיחה את הזוגי לא נותנת לו עצות התנהלות, לא מנסה לחנך את בנו ( למרות שגר אצלנו ושנים רבות ניסתי להתאים אותו לתפיסת העולם החינוכית שלי) לוקחת נשימה עמוקה ומתעלמת!
הילד בן 20 בשלב מסויים הוא יעזוב, אני לא מתביישת להגיד שאני מחכה לכך בקוצר רוח אבל לא מתכוונת לסבול עד שזה יקרה.. פשוט זורמת..

תזרמי !
 

יולאלית

New member
תבחרי את הקרבות שלך ותפנימי שאת לא חיה בערוץ הולמרק

אפשר לזרום, אם תעשי סדר עדיפויות, אם תפסיקי להיות מרירה בפנים, בבטן ותחליטי שאת מרפה.. אז המטבח מטונף מבולגן וחצי מקרר ריק אחרי פשיטה של הנער וחבריו, בעבר הייתי משתגעת, כועסת , רוגזת מאשימה את הזוגי דורשת בירור והוצאה להורג ללא משפט (בצחוק כמובן) מוותרת על כל מה שתיכננתי לעשות באותו הרגע ( לראות סידרה בטלויזיה, לצאת עם הקטנצ'יק לפארק, לשוחח בטלפון עם חברה, להכין לי קפה ) ותוך קיטורים רבים נעמדת לנקות ולסדר את הבלאגאן .. מה יצא לי מזה ?
מישהו למד משהו ? העריכו ? השתנו ? לא.. הדבר היחידי שקרה ששוב ויתרתי על עצמי וגם קיבלתי כאב בטן מעצבים . אז אני פשוט זורמת.. אני אנקה את המטבח אבל יותר מאוחר .קודם מה שתכננתי לעצמי ולא קרה כלום , השמים לא נפלו ואפילו פעם אחת ממש במקרה נכנס הזוגי למטבח המטונף והתרגז כל כך שהוא גם העניש את הנער וגם הכריח אותו לעזור ושניהם ניקו יחד.. הכל בזכות זה שלקחתי נשימה כי אם הייתי ישר מתנפלת על הבלאגאן הם היו בורחים הכי רחוק מאש הזעם..
זאת רק דוגמא אבל אני מקווה שהכוונה מובנת.
 

עקשנית25

New member
האמת?

אהבתי והזדהיתי מאוד :) שאפו שהצלחת. אני גם לקחתי החלטה כזו ועומדת בה פה ושם.
 
אגלה לך סוד

גם אצלנו הגרושות התחושה דומה.
לעולם הבית לא יהיה 100% שלך (ושל ילדייך)
לעולם תצטרכי ללמוד לשתוק ולא להתערב בחינוך ילדיו (למרות שאת מגיעה עם נסיון מוכח)
ולעולם לא תוכלי לשלוט בסיטואציות שונות, גם אם הן קשורות אלייך או משפיעות עלייך, ולא רק עלייך, אלא גם על ילדייך שלך.
 
למעלה