נעים מאוד

[סיאמית]

הי! ../images/Emo13.gif

אני מאודמסכימה עם מה שאמרת בנוגע להתמודדות עם הפחד. אני מאמינה שברגע שמדברים על הפחדים, ו"שמים אותם על השולחן" הם הופכים לפחות מסתוריים ומאיימים ממה שהם כאשר הם כלואים להם במרתף אפל של הדחקה... בן הזוג שלי, ~א~, נכה. הוא הולך על קביים/כסא גלגלים וככה הכרתי אותו כך שאולי "קל" לי יותר להתמודד עם הנכות שלו מאשר אם הייתי מכירה אותו מדלג כאיילה שלוחה ואז זה היה פתאום נוחת על שנינו ככה... אבל ההתמודדות שלי, דרכו, היא עם הנכות שאולי תקרה לי יום אחד, ובעצם, הכוח שלו, האופטימיות ושמחת החיים שלו ממלאים אותי כוחות ולאו דווקא פחדים. ולא רק אותי, כל מי שפוגש את ~א~ מתחזק מהנוכחות שלו, למרות/בגלל הנכות שלו כי לא רק שהחיים ממשיכים אצלו... הם אפילו מתחדשים כי אחרי גירושים כואבים (שלו) + מערכת יחסים שהיתה לו לאחריהם, מערכת בה הוא נאלץ להיות "מתוקצב" במה ומי שהוא (קשה להסביר, זה כבר נושא לשיחה אחרת) הוא הכיר אהבה חדשה (אני! או כמו שאורנה היתה אומרת: MOI!)והיום, אנחנו שנינו מצפים לילדה. וגם אני מצולקת מהחיים האלה... ובכל זאת... קמנו שנינו כעוף החול ואנחנו מאושרים ונהנים מהחיים. מאוד. אני מאחלת בכל ליבי לך ולבעלך שלעולם לא תהיה התדרדרות במצבו!!! זה אפשרי, וזה קורה הרבה כי לא כל חולי הטרפצת הופכים לנכים ("רק יחידי סגולה" כמו ש~א~ אומר

) אבל הפחד, כל עוד לא תמצא תרופה, תמיד ישנו שם. טוב אתם עושים, לדעתי, שאתם מדברים גם על הדברים שמאיימים עליכם. בנוגע לאפידורל - אין שום מניעה. גם אם אבחר ללדת בניתוח קיסרי אקבל אפידורל ולא הרדמה מלאה. ההריון משפיע עלי ניפלא!!! אני מרגישה אחלה!!! תודה

.

 

[ליאור פ]

כל האופטמיות הזאת

אני רק מקבלת תגובות אופטמיות כאלו.... באיזשהוא מקום זה רק מתסכל אותי. כי אני בעצם לא נוגעת בכאב האמיתי. אני צריכה להכיר את הכאב ולהתמודד איתו כך. מכוער.. מכעיס... אני עוד ממש לא בשלב של הבנה ואופטמיות. אני בשלב של הדחקה ואחריו יבוא כעס גדול ורק בסופו תבוא השלמה ואופטמיות. מתוך השלמה ולא אופטמיות אינפנטילית שלא קשורה לכלום ובטוח לא כשורה למצבו של בעלי. זה לא מתוך מזוכיסטיות. זה מתוך רצון אמיתי ל ה ב י ן אני לא מצפה מאף אחד לכתוב לי כמה זה קשה.וחרה. התסכול שלי נובע מיזה שאני רוצה מאוד להבין אבל ההבנה שלי מוגבלת כי אני לא חולה.

 

[סיאמית]

יקירתי...

את האופטימיות שיש בי הרווחתי בדם, יזע ודמעות. וגם אז, היא לא תמיד שם. זה כמו ללכת על חבל בקירקס... צריך איזון כזה ולפעמים המאמץ הוא מתיש. אבל שווה. את ה"תפאורה" הזו של לוליין על חבל לא המצאתי סתם כי מתחת לחבל הזה ישנה רשת שתתפוס אותי אם אני אפול והרשת הזו (וסליחה על הבנאליות) ארוגה מאהבה ובחירה (שנעשית כל יום) ומהחיים עצמם שהם טובים לי, למרות הטרפצת של אהובי ושלי. ויש גם סולם שאני יכולה לטפס איתו בחזרה לחבל הזה. אני לא ממורמרת על הצורך הזה לשמור על איזון כי כולם בעצם, מטורפצים או לא מטורפצים, צריכים לקיים איזה שהוא שיווי משקל בחיים האלה וכל אחד קורה לו בשם אחר. אני יכולה בקלות רבה לכתוב לך כמה זה קשה וחרא... אבל את באמת צריכה אותי בשביל זה? את יודעת לבד שזה קשה ושלפעמים זה גם חרא וכמה שזה לא פייר. ההבנה שלך לא מוגבלת, חמודה. האהוב שלך "חטף". ויכול להיות שיהיו רגעים שההבנה שלך תהיה אפילו מעמיקה יותר משלו וזה טוב. קורה לך מה שקורה לכל מי שאדם שאהוב עליו חוטף. את רוצה לקחת את זה ממנו ולהשמיד את זה ולתקן הכל. ובדרכך, את יכולה! אני יודעת שהיו פעמים רבות ש"לקחתי" מ~א~ שלי את הטרשת שלו לעצמי לכמה רגעים או לכמה שעות וזה היה כשחיבקתי אותו ואמרתי לו שאני שלו והוא שלי. לתמיד. וזה היה כשסיפרתי לו שאני בהריון וזה קורה כשאנחנו עושים אהבה וצוחקים. ויש רגעים שלא משנה מה אעשה... הטרשת הזו היא שלו בלבד ואני לא יכולה לעשות כלום כדי לעזור לו. וזה נורא. בשנים שהיו לי התקפים לא היה לי בן זוג קבוע ולא היה לי את ~א~ שיגיד לי שהכל יהיה בסדר ושאני ילדה גיבורה. היו לי אמא-אבא נפלאים, אחיות וחברים תומכים וכל אלו לא הפחיתו מילימטר אחד מהבהלה והעלבון שהרגשתי. לא כי הם לא רצו... פשוט לא נתתי. "התקמצנתי" על הטרפצת הזו. מה שהאיש שלך ואת עושים הוא מצויין בעיני... אתם לא מתקמצנים ולא חוסכים... ואל תדאגי! כל השלבים האלו שאת מדברת עליהם? יבואו גם יבואו ויהיה לכם אחד את השני (וגם אותנו) כדי לעבור אותם.

 

[ow]

bona sera - כמה רגעים דביקים..

סיאמית היקרה, סליחה שאני מתפרצת...אבל אני קוראת בעיון את כל מה שכותבים פה...ו(כינורות ברקע וציפורים מזמרות) הייתי חייבת להגיד לך שאני חושבת שאת אדם נפלא וכל פעם שאני קוראת את התגובות שלך אני מתרגשת (..ייצור ציניקן שכמותי עם דמעות זולגות מהעיניים) מהכוח שלך ומההתמודדות שלך עם כל הטרפצת ה-*&$#@$& הזו, ומהחכמה שלך. ייתכן שזה בגלל שאני מכירה רק סוג התמודדות יחיד עם המחלה -זו של אבא שלי היקר..של להרים ידיים ולתת לנפש ולגוף לדאוך. ואני פשוט מעריכה ומעריצה אותך ושאת שאר האנשים הנפלאים בפוררום הזה. כפי שגם כתבתי לרומי- זה פשוט "מצחיק" כמה כוח שאבתי מהימים הספורים בהם אני פה.. אוהבת אתכם המון (ומספיק עם הדביקות ) MOI

 

[סיאמית]

בוקר טוב!

תודה רבה... אבל למען ההגינות (מטורפצת הוגנת שכמותי) אני חייבת לציין שאני לא תמיד נפלאה ולא תמיד חכמה ואני לפעמים אם-כל-הציניקניות והדברים שיוצאים לי לפעמים מהפה... אלוהים ישמור!!

פשוט למדתי המון בשנים האלו, סדר העדיפויות שלי השתנה וגם אני שואבת הרבה כוח מכם ומ~א~ שלי ומהפסיכולוגית שלי ו...מעצמי. ועכשיו אני חייבת לצאת כי יש לי פגישה עם דר´ חילקביץ´/טליאנסקי/צ´אפמון(?) באיכילוב!!! נשיקות לכולכם ויום מצויין!!!

 

[RomiVais]

סיאמית - ההודעות שלך....

פשוט מרגשות מאוד! באמת! ממש נפלאות! תמשיכי לכתוב לנו ככה אני בטוחה שזה עוזר להמון אנשים פה וזה בכלל מרגש ומדהים נשיקות לך ל~א~ ולבטן הקטנה אוהבת רומי

 

[RomiVais]

ליאור יקרה ../images/Emo24.gif

אני ממש מבינה אותך. לווא דווקא בהקשר של הטרפצת, אלא בכל תחומי החיים לא תמיד כשרע לנו, אנחנו אוהבים לשמוע "יהיה בסדר"... לפעמים זה רק מגביר את התחושה הרעה. אבל זה נכון... מה שכן... האופטימיות לא תידבק אליך ממה שוכתבים לך כאן, היא תיולד עם הזמן. אני יודעת מעצמי, שהייתי מאוד פאסימית לפני כשנה. חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע... אבל טעיתי. עם הזמן ראיתי שיפורים והאופטימיות הלכה וגדלה! ככה זה. גם רומא לא נבנתה ביום... לאט לאט יום יום שבוע שבוע וכן הלאה תזכרי שאנחנו פה תמיד בשבילך (ובשביל כולם!) ונעשה הכל כדי להקל על הדברים שולחת לך

ענק רומי

 

[RomiVais]

ליאור יקרה... ../images/Emo13.gif

אני רגילה לכתוב ליאורי יקר... כי יש לנו חבר פה בשם ליאור

אני ממש מבינה כל מה שאת אומרת - למרות שאני לא בנעליים שלך בדיוק. אמא שלי חולה ואני יכולה להבין כל מה שתיארת לגבי החששות מהעתיד. אמא שלי היתה האדם הכי פעיל שאני מכירה היא פיזיוטרפיסטית במקצועה והעבודה שלה היתה הטעם לחייה. אני ממש לא רוצה להפחיד אותך, אבל באמת קשה להתרגל לשינויים (אמן אמן אמן שלא יהיו שינויים לרעה!!) אבל זה לא בלתי אפשרי כשיש הרבה תמיכה ואהבה מהסביבה הקרובה. אכן עברנו שנה לא קלה אבל עכשיו אמא שלי בתקופה יציבה וגם מצבה הולך ומשתפר. אז אני אופטימית (אולי יותר מדי?) ומאמינה שהכל יהיה נפלא. מאחלת לכם ים של בריאות ואהבה רומי

 

[RomiVais]

היי ליאור - ברוכה הבאה! ../images/Emo24.gif

יש פה נשים של... ואני שמחה שהגעת אלינו. מה מצבו של בעלך? ואיך אתם מתמודדים? אנחנו פה לכל דבר שתרצי לספר ולשתף וכל אחד תמיד שמח לתרום מניסיונו האישי. מאחלת לבעלך ים של בריאות ורק דברים טובים לכל המשפחה מכל הלב רומי

 

[ליאור פ]

תגידו אין פה גברים?

מה קורה? אני לא שואלת ממניעים רומנטיים חלילה. אני מאוד אשמח לדעת על דעתו של גבר לכל העניין. במיוחד להדחקה של המחלה.... נראה שזאת דרך גברית משהוא לא?! אז יאלה´ אני מאתגרת אתכם לספר לי . תודה ליאור

 

[ow]

בטעות שלחתי את זה לענת..../images/Emo140.gif

בתור בת לאבא החולה במחלה הארורה הזו, ואבא שהחליט לא להתמודד עם מצבו במובן זה שהוא לא ניסה אף פעם לעזור לעצמו בהתמודדות עם המחלה (על אף שאי התמודדות היתה צורת ההתמודדדות שלו) אם זה בטיפולים או בלהקל על עצמו בכל דרך שהיא ושלא לאומר לא לדבר ב-כ-ל-ל על המחלה (בכל נסיון לדבר איתו על זה או להציע לו עזרה- היינו נתקלים ב"קיר" על..ונזרקים בעוצמה בבעיטה וירטואלית) אני רק יכולה לדרבן אתכם כן להתמודד וכן לדבר משום ש (ואני פה רק מדברת מנסיון אישי וחס וחלילה לא מכלילה וטוענת שכך יש לנהוג) ככל שתדחיקו ונכון שעדיף לא לחשוב על המצבים הגרועים של המחלה (אבא שלי חווה אותם) שהלוואי, ואני מאחלת לכם שלעולם לא תצטרכו להתמודד איתם פנים מול פנים ונכון שכמה שמתכוננים נפשית כשזה מגיע (אם זה בכלל מגיע) זה קשה מאוד מאוד אבל אם תדברו על זה היום , אני רוצה להאמין שאם (וטפו טפו טפו טפו חמסה חמסה) תגיעו לגשר הזה, לא תהיו כמו שאומרים בצורה הכי בוטה : עם המכנסיים למעטה -אם הצלחתי להעביר את הרעיון.. שוב זו רק עניות דעתי, מנסיון שלי עם אי התמודדות...נראה לי גם שזה דירבן אותנו כמשפחה גם לחשזוב כמוך...הרי אבא לא רוצה לדעת מכלום אז למה להתעניין ולדבר אפילו בינינו על זה ...אם נגיע לגשר וכש- אז נתמודד..וזה מאוד קשה. לא שההתמודדות פחות קשה אם פתוחים מדברים וכולי אבל איפשהוא זה מאוד מקל..

 

[ow]

בטעות שלחתי את זה לענת אתמול../images/Emo5.gif

היי ליאור,בתור בת לאבא החולה במחלה הארורה הזו, ואבא שהחליט לא להתמודד עם מצבו במובן זה שהוא לא ניסה אף פעם לעזור לעצמו בהתמודדות עם המחלה (על אף שאי התמודדות היתה צורת ההתמודדדות שלו) אם זה בטיפולים או בלהקל על עצמו בכל דרך שהיא ושלא לאומר לא לדבר ב-כ-ל-ל על המחלה (בכל נסיון לדבר איתו על זה או להציע לו עזרה- היינו נתקלים ב"קיר" על..ונזרקים בעוצמה בבעיטה וירטואלית) אני רק יכולה לדרבן אתכם כן להתמודד וכן לדבר משום ש (ואני פה רק מדברת מנסיון אישי וחס וחלילה לא מכלילה וטוענת שכך יש לנהוג) ככל שתדחיקו ונכון שעדיף לא לחשוב על המצבים הגרועים של המחלה (אבא שלי חווה אותם) שהלוואי, ואני מאחלת לכם שלעולם לא תצטרכו להתמודד איתם פנים מול פנים ונכון שכמה שמתכוננים נפשית כשזה מגיע (אם זה בכלל מגיע) זה קשה מאוד מאוד אבל אם תדברו על זה היום , אני רוצה להאמין שאם (וטפו טפו טפו טפו חמסה חמסה) תגיעו לגשר הזה, לא תהיו כמו שאומרים בצורה הכי בוטה : עם המכנסיים למעטה -אם הצלחתי להעביר את הרעיון.. שוב זו רק עניות דעתי, מנסיון שלי עם אי התמודדות...נראה לי גם שזה דירבן אותנו כמשפחה גם לחשזוב כמוך...הרי אבא לא רוצה לדעת מכלום אז למה להתעניין ולדבר אפילו בינינו על זה ...אם נגיע לגשר וכש- אז נתמודד..וזה מאוד קשה. לא שההתמודדות פחות קשה אם פתוחים מדברים וכולי אבל איפשהוא זה מאוד מקל..

 

[ow]

מחשב מפגר..../images/Emo67.gif

בטעות נשלחה ההודעה פעמיים...

 

[סיאמית]

יש ועוד איך!

רק שמטבע הדברים הם פחות דברנים מאיתנו, האחיות

ויש גם כאלו שרק קוראים ולא מגיבים... ואיך בדיוק אנחנו מצפות לשמוע את דעתם על ההדחקה אם בדיוק השניות אלו הם עסוקים ב...להדחיק את כל מה שאנחנו מדברות עליו??? לא די בזאת שאנחנו עוסקות בנושא האהוב עליהם ביותר להדחקה, כמו טרפצת למשל... אז כמה מאיתנו באות עם נושא אותו הם נוהגים להדחיק ביתר שאת ובכישרון רב: השחלות שלנו!!! וההריונות שלנו!!! וכל הדברים המסובכים האלה שהרבה פחות מעניינים ממישחק של NBA או של הפועל בנגקוק נגד ביתר מסצ´וסטס(צ!). נו, באמת...

 

[RomiVais]

נכון... וגם אי אפשר להכריח אותם....

לדבר! אבל אפשר לנסות... בהצלחה וכל הכבוד למי שתצליח!