נעלמו לי החיים

[אחרוןחביב]

נעלמו לי החיים

הסיפור שלי מתחיל לפני עשור, ילדתי תינוק מקסים ורגיש, שלימד אותי להיות אמא שלו. כשכולם אמרו שאני מטורפת, אני הבנתי שהוא מיוחד במינו ונתתי לו את כל מה שהיה צריך. היום, הוא ילד רגיש, מיוחד ואהוב ואני שמחה שהייתי שם עבורו וסמכתי על עצמי.מאז נולדו לי עוד ילדים. האחרונה נולדה לפני 8 חודשים כממעט והפכה את חיי כולנו.תינוקת אהובה, יפה, רגישה מאוד.בקרוב אני חייבת לחזור לעבודה לחצי משרה.לצערי הרב אני לא מצליחה למצוא לה מטפלת כי היא צורחת עם זרים ללא הפסקה.ניסיתי הסתגלות הדרגתית, ניסיתי שהן יהיו איתי בבית במקביל. אפילו לסבתות היא מסרבת ללכת והאמת שכבר אף אחד, מלבד אבא שלה כמובן לא מוכן להיות איתה. אני מתייסרת עם המחשבה שאולי גם היא קצת מיוחדת ואני מאלצת אותה למשהו שהיא לא מסוגלת. אני חוששת שבאמת לא אמצא את האחת שתוכל לתור איתה חיבור. איך חוזרים לעבוד?? הצרחות האלה היו שם תמיד, זה לא חרדת נטישה קלאסית. אשמח לסיפורים מעודדים על תינוקות רגישים... אני כבר מתגעגעת לילדים הגדולים שלי, לעשות איתם משהו לבד, קצת להרפות מהקטנה. יודעת שזה עובר, אבל עדיין מתסכל אותי מאוד ובמיוחד אני חושבת בצורה פרקטית, איזה סידור אני מוצאת לה??צמצמתי משרה, התחשבו בי מאוד עם החזרה לעבודה, אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי. סיפורים מעודדים יתקבלו בברכה

 

[עדיקים]

אספר את הסיפור המעודד שלי

ביתי לא הסכימה לאכול בקבוק רק לינוק. עם בעלי כבר לא זוכרת אם בכתה אול לא אבל פשוט באמת כמעט ולא עזבתי אותה בחודשים שהייתי בבית. כשחזרתי לעבודה בגיל 4 חודשים בערך השארתי אותה אצל סבתא שחששה מעט (וגם אנחנו). חזרתי הדרגתית כדי שאוכל להגיע להניק אותה במידת הצורך. תוך שבוע הסכימה כבר לקחת בקבוק וכמעט ולא בכתה כשנשארה איתה. אחרי 3 חודשים חזרתי למשרה מלאה. היום היא כבר בבית ספר ילדה גדולה ומאושרת.
האם ראיינת מטפלות והן לא הסכימו לטפל בתינוקת? למה שלא יסכימו? נכון, לפעמים קשה בהתחלה אבל מטפלת מנוסה מסתדרת בסופו של דבר.

 

[אחרוןחביב]

הסכימו לטפל אבל...

2 כבר עזבו אחרי שהתחלנו הסתגלות. אחת אחרי 3 פעמים, אחת אחרי 7 -8 פעמים. הסבתות בכלל לא מוכנות להחזיק אותה כבר או לנסות להיות לבד,בשבוע הבא מנסה מישהי אחרת שאני סומכת עליה. כולי תקווה שיהיה קל יותר והיא לא תעלם

 

[debby12]

אוי. בכורתי היתה כזו

כינוי החיבה שלה היה "צוויחי".... והיו לה תקופות בהן היא צרחה ברגע שבו העזנו לדבר עם מישהו אחר, גם כשהיא על הידיים שלנו. היה ייאוש...

היא היתה עם מטפלת חמה וצמודה עד גיל 14 חודש. אחר כך בבית עם אבא חצי שנה בערך כי עברנו מדינה. ואז נשלחה למעון שם היא צרחה כמה חודשים

וגם סירבה לצאת החוצה עם הילדים האחרים.

משם היא עברה למעון/גן מוצלח יותר שבו היא התחברה עם הגננת והפסיקה לצרוח. אבל עד היום היא רגישה בהרבה מאחיותיה והרבה יותר קשה עם עצמה/עם החיים [היא בת 12]

העצה היחידה שלי היא: אל תתייסרי יותר מדי. גם את צריכה לחיות... ויש לך עבודה. ויש עוד ילדים בבית שמגיעה להם קצת תשומת לב. את עושה כמיטב יכולתך בנסיבות לא פשוטות של תינוקת שדורשת הרבה מאוד

אה וגם - לדעתי ככל שיעבור יותר זמן בו היא תהיה רק איתך/עם אבא אז הדרישות והמצב רק יחמירו....

אני הייתי מוצאת מטפלת עם עצבי ברזל, מקשה את ליבי, והולכת.

 

[mykal]

הכותרת של הפוסט

שלך ממש קשה.
לא נעלמו לך החיים, עשית חיים חדשים ילדת לפני 8 חודשים,
הילדה פתחה תלות בך, עם קצת פחות לחץ, וקצת סבלנות,
היא תיגמל ותגדל להיות דומה לילדיך האחרים, רגישה חכמה ונעימה.
עם ילדים ישתקופות קלות יותר, ומורכבות וקשות יותר.
אולי במקום מטפלת הביתה תנסי לחפש מעון טוב,
שם יש להם מיומנויות וצוות מטפל שיוכל להתמודד עם הענין.
אתם כמשפחה גם משדרים לה לחץ, הא מרגישה את זה,
הסבתות לא רוצות, את נמצאת עם המטפלות. היא בוכה ואת מיד מתיצבת.
צאי מהבית, היא תבכה קצת ותסתגל.
אל תהיי לחוצה--לא נעלמו לך החיים.
מאחלת לך רוגע ונחת.

 

[debby12]

אני דווקא מבינה לליבה ולא רואה מקום לשיפוטיות

היתה לי ילדה כזו. וזה הרגיש כאילו נגמרו לי החיים במשך שנים.

זה לא קשור ל"לחוצה". זו מועקה אמיתית כשיש לך ילדה שכל הזמן צורחת.

זה כמו עם ילדים שלא ישנים בלילה. מי שלא "הגריל" כזה דבר, לא יכול ממש להבין...

 

[mykal]

הבהרה

לא התכונתי לשום שיפוטיות כשכתבתי את דברי,
נעלמו לי החיים--אפשר כל מצב לתרגם ל"סוף העולם"
ולראות רק את הקושי. יש לי יותר ילדים מאשר לך, עם כל הקושי,
ועם כל אחד מהם היה קושי, לא ראיתי בכך "נעלמו לי החיים"
ראיתי בכךסוג של מחויבות הורית שאיתה מתמודדים.
זה ענין של גישה--ולנסות לפתור קשיים מזוית ראיה אחרת.
להיות הורה זה קושי--את יודעת גם להפסיד ילד זה קושי--
אני מתמודדת עם מחלה של בת גדולה--ואני סופרת את הימים,
ולא הכרזתי נעלמו לי החיים--להפך אוזרת כח ומתמודדת,מנסה לשמור על שפיות,
מנסה לשדר החוצה ולעצמי "עסקים כרגיל".
למצב של ילדה תלותית, צורחת מחפשים פתרונות, והצעתי מעון, כדי היא תתרחק ולא תשמע אותה צורחת. הילדה תתרגל, לא לקבע את המצב.
כשכותבים נגמרו לי החיים--שוקעים.
אני בטוחה שהיא אוהבת את הילדה, אני בטוחה שקשה,
בין הקושי--להגדרה הקשה --יש מרחק, כשההגדרה גורמת לשכנוע יותר בקושי.
שפיטה לא--נסיון לראות חיובי בכל מצב--כן, כדי למצוא פתרון.
שפיטה חלילה, עובדה ששלחתי לה חיבוקים. כן בהחלט קשה. לא נורא יעבור
כולכן כתבתן שיעבור--לא?

 

[אחרוןחביב]

זה לא עניין של לחץ

יש לי 4 ילדים, אחד מהם היה רגיש מאוד, השניים האחרים ילדים שהתחברו בקלות,זרמו במעברים. עכשיו הקטנה שלי מלמדת אותי מה היא צריכה וזה שונה מכל מה שחשבתי שיהיה. אני יודעת שזה עובר, אני יודעת שזו תקופה, אבל אם נהיה פרקטים, בעוד חודש אני צריכה לחזור לעבוד. אם להיות אמיתית עם עצמי זה הדבר האחרון שאני רוצה ואני יודעת שהבת שלי זקוקה לי כרגע וזה לא לחניה לנצח. את הבן הרגיש, בזמנו הכנסתי למעון, כי לא מצאתי שום מטפלת שהסכימה לטפל בו. עד היום זה נראה לי כטעות הכי גדולה שעשיתי ואת ההשלכות ראיתי שנים קדימה. גם במעון הוא בכה בלי הפסקה כמעט. אני לא רוצה לחזור על טעויות. חייבת להגיד שאיתי הקטנה לא צורחת, אז השיגרה שלנו נעימה ורגועה. אני מקווה שאמצא לה מטפלת טובה ומכילה, שתתמודד עם הבכי ושבהדרגה היא תלמד לסמוך עליה. זה קשה מאוד לדעת שמלבד בעלי, אני האדם היחיד שיכול להיות איתה כרגע. היא חשופה לעולם ול״זרים״. היא פשוט רגישה ולמרות שאני יודעת שזה זמני, שמקביל לעובדה שאני יצרתי חיים ומגדלת תינוקת, אני גם קצת מרגישה שאיבדתי את עצמי

 

[mykal]

מגיבה לדבריך,

יש לי יותר ילדים

וצפופים, וגידלתי אותם ללא עזרה,
אמא שלי כבר לא חיה, והשניה לא יכלה/רצתה/נכחה,
אז אני מבינה את הקושי, אבל, אני חושבת שהרבה מזה זו גם גישה,
ואתיחס לכמה משפטים שלך--
"עכשיו הקטנה שלי מלמדת אותי מה היא צריכה וזה שונה מכל מה שחשבתי שיהיה"
היא לא מלמדת אותך, את מתרגמת אותה, והיא לומדת ממך מה הציפיות שלך,
שהיא לא תצרח ואז מיד את לוקחת אותה, בינננו מה יקרה אם היא תצרח כמה דקות? איזה אסון? אנחנו יוצרים הרגלים, גם אם היא "צריכה" לא כל הרצוות שלנו מתממשים,
הקושי הוא יותר שלך משלה.
אם כך, אולי תדחי את החזרה לעבודה? שבי איתה שנה וחצי שנתיים, את מאמינה שזה יועיל? או תהפכי אותה ליותר תלותית? כשתעני לעצמך בכנות על זה תגיעי להחלטות הרבה יותר בקלות.
המעון של הבן היה לא מוצלח? אז מה? מחפשים מעון אחר מוצלח יותר.
כשאני גידלתי את ילדי לצערי לא היו מעונות, הנכדים שלי היו במעונות או משפחתונים מעולים.
החיים החופשיים נגמרים ברגע שאת אמא--כל פריזמת ההסתכלות החיים
משתנה וקובלת.
ותאמיני לי, הבכור שלי בן 43 ואני דואגת לו ולאשתו ולילדיו. ואם ארצה לטיל בחו"ל והוא יזדקק לעזרה כלכלית אותר ואפילו בשמחה.
אז כן מערך החיים משתנה.
דברי נכתבים באמפטיה גדולה לתחושותיך, אבל ניסיתי להראות לך
עוד צד להסתכל.
מאחלת לך הרבה טוב.

 

[אחרוןחביב]

כנראה שההשקפה שלנו שונה וזה בסדר

אני מאמינה שכמו שאנחנו מלמדים את ילדינו, הם גם מלמדים אותנו. לכל תינוק יש טמפרמנט מסויים, יש אופי ותכונות מולדות ויש כמובן היבטים של ויסות תחושתי ועוד. מעבר לכך יש גם את ההשפעה שלנו עליהם. נכון שיש ילדים שבגיל צעיר נמצאים במעון או בוכים הרבה ו״שורדים״. אני לא מאמינה בדרך הזו. תינוקות יכולים לעמוד בהרבה אתגרים, כמו אימוני שינה למינהם, כמו בשעות רבות רחוקים מהורים ואף אחד לא מת מבכי. לגבי הבן שלי, אולי המעון היה טוב, אבל לא היה טוב עבורו ולא סיפק לו את הצרכים שלו. אם להיכנס לדקויות, ראו אותו שם כמו ילד מפונק שעושה שרירים, כשלמעשה הוא היה תינוק בן שנה, עם קשיים בויסות חושי, רגישות קשה לרעשים, שרוב הזמן היה בהצפה חושית, לא אכל כמו שצריך עדיין והיה רעב ומבוהל מהמולת הגן, היה עייף כי לא ישן שנת בוקר טובה וכו׳. לקח זמן עד שידעתי הכל ובאמת העברתי אותו משם, אבל עד שזה קרה הוא סבל וזה השפיע עליו לתקופה ארוכה מאוד והרבה אופנים. הילדים שאחריו שהו בבית עם מטפלות, אני צימצמתי את המשרה שלי והם נכנסו לגן סביב גיל שנתיים. היו ועדיין עצמאיים מאוד וחברותיים. אני לא חושבת שאם אני אשאר עם הבת שלי יותר אז אני אגרום לה להיות תלותית.היא תינוקת! היא מקבלת מענה לצורך ובתפיסה שלי זה גורם לה לחוש אמון וביטחון שזה הבסיס לכל קשר בריא. אני מבינה את מה שכתבת ויש עוד רבים שחושבים כמוך, חייבת להגיד שהגישה הזו ממש מעציבה אותי. ובאשר לחזרה שלי לעבודה, אני ארגיש נוח ברגע שתמצא המטפלת שתדע להכיל את הבכי והקושי, שלא תראה את זה כ״פינוק״ ותהיה שם עבורנו

 

[חייבתלהגיב]

כן, זה די הזוי להגיד למישהי

שאם היא תישאר עם הבת שלה עד גיל שנה וחצי היא תהפוך לתלותית בגלל זה... שנה וחצי!

 

[mykal]

תודה על ההבחנה, הזיות זה דוקא לא אצלי.

אבל את בהחלט צודקת כמו תמיד. פככככ.

 

[חייבתלהגיב]

לא, מי שלא מוסרת את התינוק

שלה למעון או למטפלת עד גיל שנה וחצי היא ללא ספק לא בסדר ודנה אותו לחיי תלות. את קוראת בכלל את מה שאת כותבת? הזוי לגמרי. ואגב, את זו שיש לה בעייה (קשה) כשמישהו חולק עליה, לא אני - מה שנקרא הפוסל במומו פוסל...

 

[אחרוןחביב]

עונה לך- רואות דברים אחרת

שהגישה שלנו שונה. כתבתי לך תגובה שנמחקה אנסה לשחזר.
ראשית אני חייבת להגיד שהתגובה שלך מעציבה אותי. זה לא משנה כמה ילדים ונכדים גידלת. אני חושבת שילדים עומדים בהכל, השאלה היא למה להעמיד אותם במצבים האלה? גם בבתי יתומים תינוקות לא בוכים, כי הם למדו שאין מענה לבכי.
שנית, אני מאמינה שכל ילד מלמד אותנו, כמו שאנחנו מלמדים אותו. אני לא מתכוונת באופן קונקרטי על ילד בן 4 שרוצה מילקי לארוחת ערב... אני מדברת על הקשבה לתינוק, לצורך האמיתי, לטמפרמנט שלו, לתכונות המולדות. לכל אחד יש את הדרך שלו שכמובן גם מושפעות מאיתנו.זה היופי שבקשר. אני לא חושבת שאם אהיה בבית אחזק תלות. בעיני זה מענה לצורך אמיתי. את אותו הצורך יכולה למלא גם דמות אחרת, כמו אבא, סבתא, מטפלת, אבל היא חייבת להיות דמות שתדע להכיל את הבכי ולא להיבהל ולברוח ממנו. לגבי המעון של הבן שלי, אולי הוא היה טוב, אבל לא היה טוב עבורו! לקח זמן עד שגיליתי את כל הדברים והבנתי שהוא לא טוב לו ואז באמת העברתי אותו משם. הבעיה היא ששם ראו אותו כילד מפונק, כשלמעשה הוא היה תינוק עם קשיים בויסות תחושתי, רגישות לרעש, המולת הגן הציפה אותו, הוא לא אכל טוב, לא ישן טוב, היה מפוחד, לא דיבר בגן...את הילדים שאחריו השארתי בבית עם מטפלת והם גדלו להיות עצמאיים וחברותיים ובניגוד למה שהעלת- רחוקים מאוד להיות תלותיים. לתת מענה לצורך ראשוני ובסיסי כל כך זה לא פינוק או פריבילגיה, זה דבר שיוצר ובוהה אמון וביטחון. כולי תקווה שאמצא במהירות את הדמות הנוספת שתאפשר לי חזרה קלה לעבודה. ועוד דבר קטן... אני רחוקה מלהיבהל מבכי ולא רצה לקחת אותה עם כל ציוץ. זו עובדה גמורה שבינתיים כל מי שהיה איתה ויתר מהר מאוד על הרצון לנסות להרגיע, כי הבכי שלה חריג לצערי.

 

[mykal]

חייבת התנצלות,

ממ לא התכותי להעציבך,
ולא לשפוט, ולא לומר לך מה לעשות.
בס"ה חשבתי להרגיע ולהביא עוד פן ל הסתכלות. הכל בסדר.
את תבחרי, מה שכון לך לפי השקפת עולמך.
אני כבר בחרתי, ותודה לאל הכל בסדר.
אז היי ברוכה, מאחלת לך חיים טובים, והרבה נחת.

 

[danakama10]

נשמע שאת עושה עוול לבת שלך

מתוך 4 ילדים, 2 הם "רגישים" שלא מסוגלים להיפרד ממך. לי יש הרגשה שזה יותר קשור לסגנון האמהות שלך. הראשון היה "רגיש" ובת הזקונים גם היא "רגישה". תבדקי עם עצמך, האם האמא היא ה"רגישה"? כבר איבחנת את שניהם כסובלים מבעיות בויסות חושי (זה עדיין לא מסביר בכי אם את לא בסביבה).
אני מסכימה שלהכניס תינוק למעון זה עוול. אני חושבת שתינוקות צריכים להיות עם האמא בבית עד בערך גיל 1.5-2, תלוי באופי הילד. אבל גם ילד שנשארים בבית עם אמא אמור להיות מסוגל להשאר עם דמויות מוכרות אחרות (סבים, בייביסיטרים) בלי צרחות בלי סוף. אם לא מאפשרים לתינוק להתנסות ולהתאמן בזה, הוא ימשיך לבכות כל פעם כשמנסים. אם את חושבת שיש לה בעיה כלשהי על הספקטרום האוטיסטי, גשי לאיבחון. הקלסיקון שלך מלא במונחים של אוטיזם אז אולי את חושדת בזה.
ואם את לא חושדת בזה, תני לה את ההזדמנות קצת להיות בלעדייך, גם אם מדובר באישיות "רגישה". חשוב להיות קונסיסטנטים ולהפגין אהבה כלפי התינוק, להסביר לו שהולכים וחוזרים, להיות רגועים.

אגב, דווקא בסביבות 8 חודשים - שנה זה בדר"כ הזמן שתינוקות מפתחים חרדת נטישה, כך שאולי קצת פספסת את הרכבת ועכשיו יהיה קשה יותר. בדר"כ לא מומלץ להתחיל עם גן/מטפלת בגילאים האלו.

ולאחר כל זה, אם את רואה שלבת שלך לא מתאים מעון ומשום מה אף מטפלת לא מוכנה להיות איתה (צורחת בלי סוף...), מדוע האפשרות של לעזוב את העבודה לא בא בחשבון?

 

[פרפרי אהבה]

לא פשוט

אולי לנסות כמה שיותר לאפשר להיות עם אחרים. גם אם צורחת- לנסות למצוא דרכים שירגיעו אותה...כל האמצעים כשרים

.
&nbsp
מקווה שזה באמת יעבור בקרוב.

 

[חייבתלהגיב]

היא תהיה תינוקת בסך הכל שנה.

אין שום אפשרות לחזור לעבודה בעוד מספר חודשים? או, לא יודעת, לקחת אותה איתך לעבודה? או לעבוד מהבית? משהו? כי באמת היא אוטוטו מתחילה להיות יותר עצמאית, ללכת, לדבר קצת, וכו' - ואז הדברים ייראו אחרת. עם זאת, גם כשאת איתה, ממליצה מאוד לדאוג לצאת איתה הרבה החוצה, להפגיש אותה עם הסבתות, חברות וחברים שלכם ושל הילדים, לקחת אותה למשחקיות ולגני משחקים, וכו', ולתת לה לשחק עם אחרים כשאת בסביבה - שאת תהיי הבסיס הבטוח שממנו היא תלמד להכיר את העולם, ולא רק תמשיך להיצמד אליו.
אני חושבת שהניתוק של התינוק מהאם הוא משהו שלא טבעי לא לתינוק ולא לאם, ויש תינוקות שלוקחים את זה יותר קשה מאחרים. זה ממש לא אומר שנעלמו לך החיים, כי, כאמור, הם תינוקות רק זמן ממש קצר - החיים האחרים שלך רק מתעכבים קצת

- ובינתיים תנצלי את הרגעים האלה שהיא תינוקת, כי עוד מעט זה ייגמר.
אני, אישית, לא הצלחתי למסור אף ילדה לטיפול של מישהו אחר (מטפלת, מעון, וכו') לפני גיל שנה וחצי - והייתה לי הפריבלגיה באמת לא לעשות את זה. עם האחרונה חיפשנו וחיפשנו סידור, ולא מצאנו - אז היא נכנסה לגן רק בגיל שנתיים.

 

[אחרוןחביב]

חוזרת לעבוד מעט שעות

זו הפשרה שהגעתי אליה בעבודה
זה אומר שאעבוד בין יומיים לשלושה ימים בשבוע מ08:00-13:00( שבוע אחד 3 ימים ושבוע שאחריו יומיים), לסרוגין... לתקופה של 5 חודשים. זה מתאפשר לי בזכות המחליפה שלי כרגע וזה מצויין ובאמת לא מאוד תובעני, אבל עדיין קשה. גם אני אוהבת להכניס לגן אחרי גיל שנתיים וקל יותר לשחרר את הילדים, כשאני מרכישה שגם הם משחררים אותי

)

 

[חייבתלהגיב]

זה באמת נשמע מעולה.

כשאני עבדתי בזמן שהקטנה הייתה בת 9 חודשים, ככה, בעלי היה זה שטיפל בה - ותכלס בגיל הזה הם גם ישנים בבוקר, אז זה אפילו עוד פחות שעות לטפל בהם ממש. את הולכת איתה לסבתות והיא נצמדת אלייך לאורך כל הביקור, או שהיא נפתחת אחרי זמן מסוים? כי גם אצלנו היו ילדות שלקח להן משהו כמו חצי שעה "להתחמם" בכל פעם, אבל אחר כך הן היו יותר חופשיות וכבר לא נצמדו אליי.