נעלמו לי החיים

[אחרוןחביב]

זה משתנה

לרןב היא לא צמודה אלי כל הזמן, היא יכולה לשחק על השטיח עם דודה/ סבתא, או אפילו להיות על הידיים לזמן קצר, אבל רק כשאני בשדה הראיה. מספיק שאזוז ויהיה בכי שאך אחד מלבדי לא מצליח להרגיע ( או אבא שלה כמובן).והכל בתנאי שהיא לא עייפה או בהצפה חושית

 

[פריZמה]

אני מנסה לקרוא בין השורות

ועושה פה הימור.....
הבכור שלך הוא ילד מאובחן? הוא ילד על הסף?.....
נסי להפריד בין מה שאת מרגישה עם כל הצורך שלך להתנצל מול הסביבה פלבין מה שעובר על הילדה. אני כן חושבת שרגישות אמהית יכולה לשנות דברים שנתפסים היום כגזירת גורל.....
אני חושבת שאם יש היסטוריה משפחתית של אבחון או כמעט אבחון ( ואת מבינה מה אני אומרת) יש פה שיקול הרבה יותר משמעותי מלשים גבולות ולא לאבד את עצמך. אני בעצם רוצה לחזק את ידייך בנוגע לאינסטינקטים שלך מול התינוקת ולא מרשימים אותי סיפורי ה״ הוא היה ילד קשה״ של אחרים.
אני יודעת שאם אחד הבנים שלי לא היה מקבל ממני מה שקבל בינקותו - הוא לא היה ממצה את הפוטנציאל שלו. אני יודעת שהאחרים לא נזקקו לי ככה ואותם היה לי קל יותר לשחרר.
החלק האופטימי הוא שגם איתו הרגשתי כמוך והתחושה היתה שזה לא יעבור לעולם. וזה פשוט קרה, יותר קרוב לגיל שנה מאשר לשנתיים