נעלמתי - ארוך
אני מצטערת שלא כותבת כלום בימים אלה, פשוט אין לי כוח. אני עייפה נורא ומרגישה לא טוב לא פיזית ולא נפשית. הימים עוברים עלי ואין לי מושג מה הספקתי לעשות בהם. אני עם הלל כל הזמן חוץ מכשאני הולכת לראיונות עבודה (לא מוצלחים כי לא מקבלים אותי), או כשאני הולכת לשומרי משקל (כבר שבועיים ועליתי קילו)... אני נורא צריכה חופשה אמיתית, ים לשכב ולקרא ספרים בלי לדבר עם אף אחד בשפה של תינוקות או לחשוב על כל מה שלא מצליח לי ביומיום. אנחנו לא מגיעים לזה. מעולם לא הייתי מוזנחת כמו שאני היום. שמנה ומדולדלת, שיער שאני קושרת בגולגול כדי שלא יראו כמה הוא מוזנח, לא קניתי לי כלום חדש כבר אני לא יודעת כמה זמן, אפילו חזיות נורמליות לא קניתי לי מאז הלידה (אני לובשת כאלה מלפני). אין לי כוח להפעיל את עצמי ולעשות שום דבר מועיל בשביל עצמי. קראתי את מה שציפי כתבה אתמול ורציתי לענות לה ובמקום זה ישבתי חצי שעה ובכיתי מרחמים עצמיים עלי ועליה כמו איזה אהבלה. עם הללי נורא כיף לי ואני מתחילה לחשוב שאם אני לא אמצא עבודה ראויה, אני אחזור ללמוד בשנה הבאה ואשאר איתו בבית (לחסוך את הכסף של המטפלת). אבל אני פוחדת שזה רק ישקיע אותי יותר בטרנינג ובמוות האינטלקטואלי. אני רואה את ש. ממש פורח, עובד כמו מטורף, מספיק להיות בבקרים עם הללי, מספיק יותר ממני בתחזוקת הבית ונהנה נורא מהחיים שלו, ואני מקנאה בו. אני זוכרת במעורפל שגם אני הייתי כזאת פעם - פעלתנית וחריפה ונהנית ואין לי מושג לאן נעלמתי. אני בעיקר עצובה נורא.
אני מצטערת שלא כותבת כלום בימים אלה, פשוט אין לי כוח. אני עייפה נורא ומרגישה לא טוב לא פיזית ולא נפשית. הימים עוברים עלי ואין לי מושג מה הספקתי לעשות בהם. אני עם הלל כל הזמן חוץ מכשאני הולכת לראיונות עבודה (לא מוצלחים כי לא מקבלים אותי), או כשאני הולכת לשומרי משקל (כבר שבועיים ועליתי קילו)... אני נורא צריכה חופשה אמיתית, ים לשכב ולקרא ספרים בלי לדבר עם אף אחד בשפה של תינוקות או לחשוב על כל מה שלא מצליח לי ביומיום. אנחנו לא מגיעים לזה. מעולם לא הייתי מוזנחת כמו שאני היום. שמנה ומדולדלת, שיער שאני קושרת בגולגול כדי שלא יראו כמה הוא מוזנח, לא קניתי לי כלום חדש כבר אני לא יודעת כמה זמן, אפילו חזיות נורמליות לא קניתי לי מאז הלידה (אני לובשת כאלה מלפני). אין לי כוח להפעיל את עצמי ולעשות שום דבר מועיל בשביל עצמי. קראתי את מה שציפי כתבה אתמול ורציתי לענות לה ובמקום זה ישבתי חצי שעה ובכיתי מרחמים עצמיים עלי ועליה כמו איזה אהבלה. עם הללי נורא כיף לי ואני מתחילה לחשוב שאם אני לא אמצא עבודה ראויה, אני אחזור ללמוד בשנה הבאה ואשאר איתו בבית (לחסוך את הכסף של המטפלת). אבל אני פוחדת שזה רק ישקיע אותי יותר בטרנינג ובמוות האינטלקטואלי. אני רואה את ש. ממש פורח, עובד כמו מטורף, מספיק להיות בבקרים עם הללי, מספיק יותר ממני בתחזוקת הבית ונהנה נורא מהחיים שלו, ואני מקנאה בו. אני זוכרת במעורפל שגם אני הייתי כזאת פעם - פעלתנית וחריפה ונהנית ואין לי מושג לאן נעלמתי. אני בעיקר עצובה נורא.
