נצל"ש שאלה-

[ויימס]

נצל"ש שאלה-

הרבה אנשים מתלוננים שאני לא מתארת את הדמויות שלי מבחינה חיצונית- איך הן נראות, מה הן לובשות והאם הן hot babes 10 או שמא רק 9? ובכן, יש לי תמונה דמיונית די מוצלחת של הדמויות שלי, ואני שמחה לחלוק אותה עם הקוראים, אבל איך, לעזאזל? לפתע פתאום הדמות הראשית לוקחת הפסקה מהסיפור כדי להרהר בכך שהיא נראית ככה וחברה שלה ככה? "הסתכלתי במראה ומשום מה טרחתי לציין בפני עצמי שיש לי משקפיים כאילו זו אינפורמציה חדשה?" אאאאיך?

 

[עוץליגוץלי]

יכול להיות רעיון מעניין לתרגיל

"לתאר בצורה טבעית". את יוזמת?

 

[ויימס]

אני? יוזמת? never.

אחת מתכונותיי הבולטות ביותר.

 

[MeSofer]

שאלה מעולה...

חושבת על זה רגע...
יש שני מקרים שבהם אני מתארת את עצמי לעצמי בחיים האמיתיים: האחד כשאני משווה את המראה שלי למראה של מישהו אחר והשני כשאני עושה צ'ק ליסט מנטלי על איך שאני נראית לפני ארוע חשוב (ראיון עבודה, דייט, יום ראשון בלימודים, פגישת מחזור...).
אגב, דווקא משקפיים זה קל יחסית. הם: 1. מציקים לגיבור, הוא מוריד אותם, רואה מטושטש, מחזיר אותם. 2. נופלים לו בסערת הקרב, רואה מטושטש, מחפש אותם. 3. ישן בלעדיהם, חתול מעיר אותו, חושב שהוא לא רואה טוב, מחפש אותם. טטאם! כולם יודעים שיש לו משקפיים.(לא היה משהו כזה בהארי פוטר?|)
אז מה אמרנו? תרגיל?

 

[ויימס]

לא לזה התכוונתי.

כן, אני תמיד מעדכנת את הקורא במצב המשקפיים של הגיבור. XD
מה שאני מתכוונת זה- הדמות מופיעה בפעם הראשונה בסיפור, הקורא רוצה לדעת איך היא נראית. זה לא יעזור שעוד 5 עמודים הוא יגלה שיש לה משקפיים, אז זה כבר מאוחר מדי.

באופן ספציפי- אני החלטתי שבעולם שלי לכולם יש קעקועים של רונות קסומות על כל הגוף. מכיוון שזה נורמלי שם, לאף אחת מהדמויות אין סיבה לציין את זה בפני הקורא.

 

[MeSofer]

הבנתי...

צריכה לחשוב על זה...
&nbsp

 

[g l o r y]

הו, ברור שלכולם יש רונות קסומות!!

אבל לא לכולם יש את אותן רונות קסומות, נכון? בתרבות שבה לכולם יש רונות קסומות אני רק מניחה שתהיה תרבות שלמה שתתפתח סביב, זה. דבר כזה הוא פתח נהדר לתיאורים. "הוא הסתכל במוכר שמולו, ברונת הסחר שהייתה מקועקעת על מצחו. את הרונות המגינות שלו עצמו בחר להסתיר מתחת לחולצה ארוכת שרוולים וצעיף עבה. האלים ירחמו עליו אם מישהו יגלה את רונות ההגנה הבלתי נראות שהיו מורשתם של גילדת הרוצחים": או וואטאבר.

באופן כללי אני מנסה לתאר את הגיבור מתוך המצב. שיחה בין אנשים אחרים עליו, מעבר מול מראה, תיאור פרטים כלאחר יד תוך כדי תיאור פעולה.... יש המון דרכים לעשות את זה והן בדרך כלל נובעות מהסיטואציה.

 

[ויימס]

תודה,

אני חשבתי על משהו בסגנון, וכעת אני מתחרטת שהעליתי את זה. זה היה יכול להיות הרעיון שלי, ומעכשיו הוא יהיה הרעיון שלך.

 

[g l o r y]

בשום פנים ואופן!

אני לא לוקחת אחריות על הרעיון הזה!
ברצינות, את העלית אותו ולכן הוא שלך. אני לא מתעסקת עם רונות מעבר לסרטים שמקועקעים על הקאר-טורין שלי. (משני הצורה שלי. יש להם מן קעקועים שבטיים שמסמלים לאיזה בעלי חיים הם למדו להשתנות. לא על ידי חיות מקועקעות אלא רונות. אבל זה לא יותר מזה ואני לא מתעסקת עם רונות מאז שקראתי את הפיטרינים של מחזור שער המוות.)

יודעת מה? עכשיו דווקא. I challenge you לכתוב פסקה תיאורית שמציגה דמות מכוסה רונות . הא לך.

 

[ויימס]

שער המוות

 

[ויימס]

מממ אוקיי.

הפנים שלה היו מעוטרות ברונה גדולה. זה לא היה יוצא דופן. גם ליעקב הייתה רונה שאותה הוא היה מצייר בכל בוקר, ומוחק בכל ערב. זה היה מקום טוב לכוון אליו יריות, אחרי הכול. אבל רק אנשים מסוג מאוד מסוים היו מקעקעים אותה על הפנים. באמצעות סכין, במקרה של מוח עצם.
הקסם נעשה חזק יותר כאשר הוא בא במגע ישיר עם הדם שלך. הוא הפך אותך ליותר רגיש כלפי הרחשים המסתוריים של היקום, ונטה לפגום בשפיות שלך.

 

[אלודאה]

זה עובד.

אני לא יודעת מה ההמשך, אבל התיאור הזה עובד ומעניין.

 

[g l o r y]

את רואה?

כשאת רוצה את יכולה

זה היה סבבה.

 

[ויימס]

אני ממש שונאת את המשפט הזה. XD

תודה.

 

[g l o r y]

זה המשפט הכי אמא בעולם

גם אני לא מחבבת אותו. תאמיני לי. אבל זה כמעט נדרש XD

 

[חתול השיממון]

מה? זה בערך הדבר השני הכי קל

אחרי לשים את השעון המעורר על נודניק כשהוא מצלצל ולהמשיך לישון. שזה הרבה יותר קל מכפי שטוב למישהו או למשהו בעולם P:
1. עבור דמות שדמות-נקודת-המבט שלך (הגיבור, לצורך העניין) רואה בפעם הראשונה:
פשוט לתאר אותה. למשל, "בחורה בלונדינית וסקסית להחריד התקרבה אליו בריצה, ציציה הגדולים מקפצים ואוזני-הדמבו שלה מתנפנפות."
2. עבור דמות שדמות-נקודת-המבט שלך כבר מכיר, ורואה בפעם המי-יודע-כמה:
טוב, הוא באינטראקציה כלשהי איתה, נכון? הוא מדבר איתה וכזה, נניח? הוא שומע מה שהיא עונה, ואת כותבת את מה שהוא שומע? אז למה הוא לא רואה איך היא נראית ואת לא כותבת את מה שהוא רואה?
למשל: קארלי חיכתה לי במקום הקבוע שלנו, לבושה כרגיל בשחור שהתמזג עם הלילה, ורק השיער וקצה הסיגריה שלה זוהרים באדום בחשכה.
3. עבור דמות-נקודת-המבט שלך עצמו, פרטים קטנים שאת מטפטפת תוך כדי הסיפור, איפה שרלוונטי. ותתפלאי לגלות שרלוונטי בהמון מקומות, ואלא אם כן את נמנעת מזה במכוון, את מסיימת תיאור מושלם מכל הזוויות תוך בערך פרק:
למשל: נעמדתי בתנוחת קרב, קרניים מוטות קדימה וזנבי מצליף בעצבנות ברצפה. "בוא-בוא", נהמתי. "בוא נראה אותך גבר, אני יזיין לך ת'צורה".
אין בעד מה

 

[ויימס]

לא.

אם דמות א' מסתכלת על דמות שהיא מכירה, היא לא הולכת לחשוב "הוא גבוה."
ואני לא מדברת על לטפטף אינפורמציה, אני מתכוונת, להראות את הדמות לקורא מיד ברגע שהיא מופיעה בסיפור.

 

[חתול השיממון]

בטח שכן

יוצא לי לחשוב הרבה פעמים על חבריי הגבוהים כשאני עוברת במקומות עם תקרות נמוכות, אפילו כשהם לא שם. סוג של, "הממ, אם הוא היה כאן, הוא היה נאלץ להתכופף כמו גרגמל. צחוקים." כמובן שהדמויות שלך לא אמורות לחשוב כמוני, זה סתם יעשה אותן מוזרות, אבל יש סיטואציות בלי סוף שבהן את יכולה לחשוב על מישהו שאת מכירה שהוא גבוה. כשאת צריכה שהוא יוריד בשבילך משהו ממדף. כשאת הולכת לידו (יש את הקטע הזה שרק כשאת הולכת ליד אנשים את קולטת את הגובה שלהם). כשאת מנסה לנשק אותו. לפזר לו ניירות קטנים מעצבנים כאלה בשיער. לחפש לו כינים. כשהוא יושב לידך באוטו והברכיים שלו נתקעות במושב. כשהוא מספר לך בדיחות בחורות-שמגיעות-לי-עד-לגובה-החלציים-הן-בדיוק-בגובה-הנכון.
ואת גם לא מתארת את מה שהגיבור שלך חושב! אם את כותבת "מה נשמע", שאל חברו הטוב של הגיבור, זאת אומרת שהגיבור בעצם חושב שהחבר הכי טוב שלו שואל אותו מה נשמע? אבל בעצם הוא סגור בתא מרופד וחולם הכל? לא, זה מה שהוא שומע. אז מה הבעיה לתאר גם את מה שהוא רואה? "הוא לעס מסטיק וחיטט באף" זה בסדר, אבל "הוא לבש חולצה כחולה שהתאימה לעיניים שלו, מה שלמרבה הפלא גרם לו להיראות כמעט-כמעט-כמעט נאה, למרות שהחצ'קונים, הגבות השעירות וכל השאר עדיין היו שם" לא בסדר?

 

[ויימס]

סורי, זה היה יותר מדי זרם תודעה בשבילי.

שוב, אני מחפשת דרך לתאר את המראה של הדמות כשהיא מופיעה בפעם הראשונה, לא במהלך הסיפור כשהיא עוברת במקום עם תקרה נמוכה.

 

[g l o r y]

למה את מתכוונת "בפעם הראשונה?"

במשפט הראשון? בפסקה הראשונה? בסצינה הראשונה?
הרי יש המון דרכים להתחיל סיפור. הקטע הוא לבחור את הסצינה ואז "להתגלגל עם האגרוף" אם נשאל ביטוי מאנגלית. הכל ענין של מה הסצינה המתוארת ומי בעצם הדמות. אם היא יוצאת דופן בסביבתה הקרובה, תמיד אפשר להשתמש בלחשושים ותגובות של דמויות מסביב, או במחשבות של הדמות עד כמה היא שונה. אם היא ממש רגילה אפשר לתאר אותה מתוך זה. כל העניין הוא למצוא את התירוץ שיאפשר לך להגיד לקורא בצורה לגיטימית מה הגובה, צבע העיניים, התספורת והלבוש של הדמות שלך. אין כאן ספר הוראות מקובל. יש רק יצירתיות וערמומיות.