נצל"ש שאלה-

[חתול השיממון]

גם זה אפשרי, אבל זו הדרך היותר בנאלית

לא חייבים לעשות את זה ישר. את יכולה בקלות להכניס לתוך פרק אחד תיאור מלא של דמות בעזרת פיזור ערמומי של פרטים, כמו שגלורי אמרה. לא חסרות הזדמנויות להעביר יד בשיער (הורוד והמדובלל), לנגב את המשקפיים (עם השפיצים האלה בצד, מכירה?) או להתבאס על זה שכל השרוולים של החולצות שלך טיפה קצרים מדי כי אתה כזה ארוך איברים. אני חושבת ששני פרקים הם השיא לגבי סף הלשרוד-בלי-תיאור-דמות שלי, ואני ממש לא מחשיבה את עצמי למישהי עם סיבולת גבוהה לעניין. אז אם תעשי את זה תוך פרק אחד זה אמור להיות סבבה.

 

[ויימס]

אני רוצה לתאר דמות באופן הבנאלי ושזה יהיה טוב בכל זאת. XD

 

[עוץליגוץלי]

עכשיו מגיעים?

התגעגעו אלייך פה. קדימה, לכתוב!

 

[חתול השיממון]

עוף? אני אוהבת עוף!

מנשמע, עוצלי?
אתה כבר הבנאדם השני פה ששם לב לא רק להיעדרי אלא גם לחזרתי. אני מרגישה כ"כ רצויה ומקובלת

כפי שנאמר לגלורי, אני כותבת בערך 20 עמודים ביום. כן, אלה סיכומים, אבל, הממ, אני לא חושבת שהיה כתוב בחוזה שהפסקאות צריכות להיות עלילתיות ולא לימודיות, ככה שאתם לא יכולים לתבוע אותי^^ (חוץ מזה שהפסקאות האלה יכולות להיות חלק מסיפור אם הן ירצו. למשל סיפור חייהם של חתולי אוניברסיטה (שדוקא חיים די טוב בסה"כ. פעם נכנסתי לבניין ומצאתי חתול ענקי שוכב בפוזת-סתלבט באמצע המסדרון, וסטודנטים פשוט מדלגים מעליו כאילו מדובר בעניין שבשגרה. והיתה גם הפעם ההיא שעשיתי מבחן שלם לקול שירתם הערבה של שני חתולים מיוחמים. אני חושבת שממש היו אנשים שפנו לראש החוג וביקשו פקטור כי החתולים הסיחו את דעתם).
כן, איפה הייתי?
אני יכולה לבקר את הפסקה שלך אם אתה רוצה.

נ.ב
לא באמת-באמת חזרתי, אל תתלהבו. תכף אני אזכיר לעצמי שאני מבזבזת זמן לימודים יקר בשריצתי כאן ואני חתול רע-רע, ואז אני אעלם שוב.

 

[g l o r y]

חתוליייייייי!

את פה! לא יפה ללכת לצוד טונה בלעדינו. נכון שאת כותבת פסקה לאתגר? נכון???
(בדיוק תהיתי איפה את, כי האתגר הזה של "תנו לנו משהו קריא לעזאזל" הוא בדיוק סוג הדבר שממנו יוצאות בדרך כלל תוצאות מאוד משעשעות שלך. והתגעגעתי. )

 

[חתול השיממון]

גלורייייייי 3>>>

בטח, אני יכולה לכתוב פסקה. אני כותבת המון פסקאות. למרבה הצער כולן פסקאות-לימודים, שבין לבין הקלדה שלהן במהירות האור בנסיון לעמוד בקצב הדיבור הפלאי של המרצה (ואת חושבת ש*אני* חוטאת בזרמי תודעה, ויימס, חה) אני אמורה לנסות לדחוס אותן לראש שלי ולהשאיר אותן בפנים. זה החלק הקשה. הן כל הזמן בורחות החוצה דרך האוזניים. בשאר הזמן אני חוטפת התקפי היסטריה שאני עומדת להכשל בהכל ולמות, אבל לא אכפת לי כי ממילא קצתי בחיי, לא אכפת בכלל-בכלל.
אני חושבת שקוראים להפרעה הזאת תקופת מבחנים? (כן, הסמסטר עדיין לא נגמר, אבל המבחן הראשון שלנו יום אחריו. והוא גדול. והמבחן אחריו אפילו עוד יותר גדול. זה כמו כדור שלג של מבחנים שגדלים וגדלים ואתה מסתכל עליו חסר אונים בזמן שהוא מתגלגל לעברך, ופשוט יודע שהוא עומד למעוך אותך לפיתה וימצאו אותך קפוא אחרי 100 שנה כמו את קפטן אמריקה, אבל לא לגמרי יכול לעשות משהו בנידון.)
אבל - אני יכולה לבקר פסקאות, אם את מעוניינת.

נ.ב
אני אף פעם לא צדה טונה. בני האנוש שלי מביאים לי אותה. אני לא אוהבת להזיע P:

 

[g l o r y]

הווו- כאבי הפנטום של ההזדהות....

אף אני כותבת בעיקר אלגוריתמים ודוחות מעבדה. התואר הזה מוצץ ממני את לשד חיי. באמת.
זה בסדר, גם לי יש דברים נחמדים שנקראים "בחני אמצע". שזה בעצם "בואו נדפוק אתכם עם מבחן על חצי מהחומר באמצע הסמסטר בעוד אתם נדרשים להגיש גם שיעורי בית ועבודות, רצוי באותו שבוע. "
ובכל זאת זה הזמן שבו המוזה שלי מתעוררת פתאום, יימח שמה, ואני מוצאת את עצמי מבלה בכתיבת פסקאות במקום ללמוד ולעשות את אלף המטלות שאני אמורה לעשות.
אני תמיד שמחה לראות ביקורת שלך, את יודעת

ו- אמ, חתולי- חתולים לא מזיעים.
טוב, הם מזיעים בכפות. אבל זה לא נחשב. תודי, את סתם נהנית לראות בני אדם רצים.

 

[אלודאה]

המם... את טועה.

לא צריך לתאר את הדמויות שלך. אני לא הולכת לצטט את אורסון סקוט קארד (הידוע בכינויו "השוביניסט ההומופוב, שצריך שמישהו יוציא לו את המקל מהתחת ו/או ידחוף אותו עמוק יותר כדי שהוא יפסיק להביע את דעותיו בציבור") עם הקטע של "אף אחד לא יודע מה צבע העיניים של אנדר".
אני הולכת לשאול אותך שאלה אחרת לגמרי - איך את אוהבת לקרוא תיאורי דמויות?
הרי קראת איזה ספר או שניים בחייך, והיו בהם איזו דמות אחת או שתיים. אני מקווה. מה מהתיאורים שקראת מצאו חן בעיניך? מה אהבת? מה עזר לך להבין טוב יותר את הדמות ומה הפריע לך?

 

[ויימס]

ובכן תודה לך, ולכל שאר המשתתפים

חשבתי על זה היום בבוקר, ואמרתי לעצמי, "ובכן, זה סיפור, זה לא סרט. את פשוט לא יכולה."

" מה מהתיאורים שקראת מצאו חן בעיניך? מה אהבת? מה עזר לך להבין טוב יותר את הדמות ומה הפריע לך?" אני לא ממש זוכרת אותם, האמת. אני זוכרת איך הדמות נראית, אבל לא את המשפטים שמתארים אותה.

"השוביניסט ההומופוב, שצריך שמישהו יוציא לו את המקל מהתחת ו/או ידחוף אותו עמוק יותר כדי שהוא יפסיק להביע את דעותיו בציבור" XD אוי.

 

[אלודאה]

אוקיי, אז לכי למדף הספרים שלך.

תורידי 2-3 ספרים שאת ממש אוהבת את הדמויות הראשיות, ותסתכלי איפה ואיך הן מתוארות.
איך אני בשבילך?

 

[בלגונה]

אורסון-סקוט הוא שוביניסט הומופוב?!

לא ידעתי

לדעתי גם החתול וגם אלדואה צודקות: א) לא חייבים לתאר מראה של דמות. אם לא בא לך, תני לקורא לדמיין את הדמות איך שבא לו.
ב) אם את רוצה שהקורא יראה את הדמות כמו שאת רואה אותה, את חייבת לתאר.
זה ממש פשוט לתאר דמות, ולהיפך, את יכולה לתאר אותה כבר בפסקה הראשונה - זה הכי הגיוני לא?
ז"א אם הדמות רואה מישהו בפעם הראשונה, היא שמה לב לכל המאפיינים החיצוניים שלו: שיער שחור ארוך מסולסל, גומות חן, חיוך מלא שיניים צהובות, אף סולד.... אלה הדברים הכי בולטים בפגישה ראשונה- מראה חיצוני. אחר-כך גם מגלים את האופי, לאורך הסיפור. אבל המראה הוא מיידי.

 

[בלגונה]

בעצם לתאר מראה

של דמות, זה כמו לתאר נוף. אם הדמות שלך מגיעה לפאב חשוך, אפרורי ומאובק- אז הדבר הראשון שתעשי בסצנה, הוא לתאר את הפאב החשוך האפרורי והמאובק (על כל כסאותיו החורקים, והצלחות עם שאריות האוכל שמצטברות בכיור שמאחורי הבר). אותו הדבר גם צריך להיות עם תיאור דמות, לא?

 

[ויימס]

את בשבילי... אצה.

אלה התיאורים שמצאתי. הכל פראצ'ט, כי זה מה שיש בקינדל.

גיליתי שהוא כמעט אף פעם לא מתאר את הדמות הראשית מבחינה חיצונית. הוא כן מתאר דמויות משנה, באופן כזה שהתיאור החיצוני קשור לאופי שלהם.

Maurice had lived on the streets for four years and barely had any ears left and scars all over his nose, and he was smart. He swaggered so much when he walked
that if he didn't slow down he flipped himself over. When he fluffed out his tail people had to step around it.

זה החלק שאני הכי זוכרת, שאנשים צריכים ללכת מסביב לזנב שלו.

He remembered Wonse as a skinny little kid, always tagging along behind with the kind of odd skipping run he'd invented to keep up with the bigger boys, and forever coming up with fresh ideas to stop them idly ganging up on him, which was the usual recreation if nothing more interesting presented itself. It was superb training for the rigors of adulthood, and Wonse became good at it.

Teatime's face was young and open and friendly. Or at least, it smiled all the time. But the effect was spoiled for most people by the fact that it only had one eye. Some unexplained accident had taken the other one, and the missing orb had been replaced by a ball of glass. The result was disconcerting. But what bothered Lord Downey far more was the man's other eye, the one that might loosely be called normal. He'd never seen such a small and sharp pupil. Teatime looked at the world through a pinhole.

 

[אלודאה]

ענית לעצמך

תארי דמויות משנה בצורה שמתאימה לאופי שלהן ומקדמת את הסיפור. המשקפיים של הדמות שלך חשובים רק כשהם נעלמים. הגובה של המספר שלך חשוב כשהוא נתקע בפעם הראשונה במשקוף. הגיל משמעותי כששואלים את הדמות שלך אם היא רוצה כרטיסיית נוער. או כדי להתנשא על דמויות אחרות...

 

[kenny66]

דרך אגב

יכול להיות שאת זוכרת איך הדמות נראית ולא איך היא מתוארת מכיוון שהיא אינה מתוארת ואת בנית אותה בראש בעצמך.
אני אישית לא אוהב תיאורים, אבל באופן כללי לדעתי מחסור בתיאורים יכול להיות כלי רב עוצמה למשוך קוראים לתוך הסיפור. אם בא לך לקרוא משהו קצר שכתבתי על נושא קרוב לא מזמן.

 

[ויימס]

ואני

בו זמנית מסכימה איתך, ומקנאה באנשים שכותבים תיאורים טובים של צוקים על שפת ים סוער בבוקר אנגלי גשום, או ווטאבר.

 

[אלודאה]

יופי קני.

עכשיו אני צריכה לחזור אחורה ולמחוק את כל התיאורים המיותרים שלי. תראה מה עשית!
באד קני!

 

[kenny66]

סושי כסליחה?

 

[אלודאה]

נאאא...

אני פשוט אשלח לך את גבב המילים הנוכחי ואתה תסבול בעת הוספת הערות מסוג "מה לעזאזל?" או "תמחקי הכל" או "off with his head!"