איך שגיליתי את הפורום, כבר שאלה רלוונטית לי
בדיוק זה מה שמעסיק אותי כרגע. אני מתאמנת כבר ארבע ומשהו שנים באגרוף תאילנדי, נהנית מאוד, אבל לפעמים העניין הזה של בת כמעט יחידה בחברה גברית קשה לי, מכל מיני סיבות: כשעובדים על קלינצ'ים (סוג של חיבוקים), מדובר במגע קרוב מדי לטעמי עם גברים זרים. הרבה פעמים אני מרגישה שגברים שעובדים איתי מרגישים שהם לא עובדים על אמת כשהם עובדים עם אישה. לפעמים זה מתבטא ממש באופן העבודה שלהם, שהוא פשוט לא אפקטיבי ולפעמים בדברים שהם אומרים. גם כשכן יוצא לי להכניס מכה כמו שצריך, יש כאלה שמשחקים אותה כאילו זה כי הם ויתרו לי, אם כי אני מודה שרובם יודעים לתת קרדיט. אבל גם כשהם נותנים קרדיט זה יוצא לפעמים מוגזם ומביך מדי, אם אתן מבינות למה אני מתכוונת. חלק גדול מהגברים שעובדים איתי גבוהים ממני בלא מעט סנטימטרים. רובם חזקים ממני ולא תמיד יודעים לשלוט בכוח שלהם. זו דילמה כי מצד אחד אני לא רוצה שירחמו עליי או יוותרו לי כי אני אישה ומצד שני רבאק, תהיו מודעים קצת לכוח שלכם ותרגיעו. אין לי ממש הזדמנות לעשות קרבות. כשכולם עשו קרבות ונורא רציתי לעשות גם מצאו לי בסוף מישהי מהקבוצה שלי, רק כדי שלא אוותר לגמרי על החוויה, אבל זה לא היה אותו דבר. ועכשיו לשאלתך - אני חושבת שזה גם העובדה שאמנויות לחימה, יותר מהרבה ענפי ספורט אחרים, נחשבות טריטוריה גברית. זה גם כי מלמדים בנות בגיל מאוד צעיר שבנות לא הולכות מכות, זה נורא לא נשי. גם כי מראה חיצוני אידיאלי של בחורה בחברה שלנו הוא רך ושברירי ושל גבר הוא שרירי וחזק. גם כי בגלל חשיבות המראה החיצוני יש פחד לפגוע בו. אני גם חייבת לספר מניסיוני שזה ממש לא נעים להיות בחורה ולהסתובב עם פנס בעין. על גבר עוד מסתכלים בהערכה. על אישה ישר מניחים שהיא אישה מוכה. אה, וכן, אישה שעוסקת באמנויות לחימה, בעיקר אלה שהם יותר הארד קור, נתפסת כמאיימת. יעץ לי פעם איזשהו גבר לא לספר לגברים שאני רק מכירה שאני עוסקת באגרוף תאילנדי כי זה ירתיע אותם מלהתקרב אלי. וכמה שהעצה הזו עצבנה אותי בזמנו, באמת בכל פעם שיוצא לי להזכיר שאני עוסקת בזה אני מקבלת תגובה בסגנון של "אה, אז לא כדאי להתעסק איתך, הא?"
בדיוק זה מה שמעסיק אותי כרגע. אני מתאמנת כבר ארבע ומשהו שנים באגרוף תאילנדי, נהנית מאוד, אבל לפעמים העניין הזה של בת כמעט יחידה בחברה גברית קשה לי, מכל מיני סיבות: כשעובדים על קלינצ'ים (סוג של חיבוקים), מדובר במגע קרוב מדי לטעמי עם גברים זרים. הרבה פעמים אני מרגישה שגברים שעובדים איתי מרגישים שהם לא עובדים על אמת כשהם עובדים עם אישה. לפעמים זה מתבטא ממש באופן העבודה שלהם, שהוא פשוט לא אפקטיבי ולפעמים בדברים שהם אומרים. גם כשכן יוצא לי להכניס מכה כמו שצריך, יש כאלה שמשחקים אותה כאילו זה כי הם ויתרו לי, אם כי אני מודה שרובם יודעים לתת קרדיט. אבל גם כשהם נותנים קרדיט זה יוצא לפעמים מוגזם ומביך מדי, אם אתן מבינות למה אני מתכוונת. חלק גדול מהגברים שעובדים איתי גבוהים ממני בלא מעט סנטימטרים. רובם חזקים ממני ולא תמיד יודעים לשלוט בכוח שלהם. זו דילמה כי מצד אחד אני לא רוצה שירחמו עליי או יוותרו לי כי אני אישה ומצד שני רבאק, תהיו מודעים קצת לכוח שלכם ותרגיעו. אין לי ממש הזדמנות לעשות קרבות. כשכולם עשו קרבות ונורא רציתי לעשות גם מצאו לי בסוף מישהי מהקבוצה שלי, רק כדי שלא אוותר לגמרי על החוויה, אבל זה לא היה אותו דבר. ועכשיו לשאלתך - אני חושבת שזה גם העובדה שאמנויות לחימה, יותר מהרבה ענפי ספורט אחרים, נחשבות טריטוריה גברית. זה גם כי מלמדים בנות בגיל מאוד צעיר שבנות לא הולכות מכות, זה נורא לא נשי. גם כי מראה חיצוני אידיאלי של בחורה בחברה שלנו הוא רך ושברירי ושל גבר הוא שרירי וחזק. גם כי בגלל חשיבות המראה החיצוני יש פחד לפגוע בו. אני גם חייבת לספר מניסיוני שזה ממש לא נעים להיות בחורה ולהסתובב עם פנס בעין. על גבר עוד מסתכלים בהערכה. על אישה ישר מניחים שהיא אישה מוכה. אה, וכן, אישה שעוסקת באמנויות לחימה, בעיקר אלה שהם יותר הארד קור, נתפסת כמאיימת. יעץ לי פעם איזשהו גבר לא לספר לגברים שאני רק מכירה שאני עוסקת באגרוף תאילנדי כי זה ירתיע אותם מלהתקרב אלי. וכמה שהעצה הזו עצבנה אותי בזמנו, באמת בכל פעם שיוצא לי להזכיר שאני עוסקת בזה אני מקבלת תגובה בסגנון של "אה, אז לא כדאי להתעסק איתך, הא?"
ג. מה הטיפים שלכן לטיפול בחבורות ובסימנים כחולים? נטע, האם יש דרך כלשהי להשיג את המשחה הסינית שכתבת עליה (אם זה לא מתכון סודי?). עונת הרחצה בעיצומה, והגוף שלי, שעוד לא התחסן, מנוקד פה ושם בצבעי אדום וכחול (עקיצות וסימנים)
