נשים בספורט ז'ורנאל קלאב יוצא לדרך

[יער יפעת]

נשים בספורט ז'ורנאל קלאב יוצא לדרך

למה ז'ורנאל קלאב? בשבילי זה דרך להעמיק את הפורום, לדון בנושאים שונים, להחליף רעיונות, להעשיר ולהתעשר בידע.
מה הם כללי הז'ורנאל קלאב?
1. על מביאת התוכן להביא קישור לנושא הדיון, לסכם את תכנו בקצרה ולחוות עליו את דעתה.
2. כולן מוזמנות להגיב, לחוות דעות נוספות ולהביא קישורים רלוונטיים לפיתוח הדיון.
3. ז'ורנאל קלאב הינו במה לדעות ורעיונות, ויכוח הוא חלק מהעניין כל עוד נשמרים כבוד הדדי, הוגנות ושפה נקיה.
תפקיד מנהל הקלאב (אני) לעצור קו דיון במידת הצורך, ולהציג כיוונים נוספים על פי שיקול דעתו.
בסיום כל מפגש (במקרה שלנו המפגש הוא וירטואלי) ממונה מביא התוכן הבא . קלאב יימשך 48 שעות מרגע פרסומו ואח"כ יינעל (בדומה לאירוח- קלאב תחום בזמן).
כרגע ממונות: 1.1 – tom696
1.2 - אימא לאינדיאנים
1.3 – springy
1.4 – גמדים קטנים.

אם משהיא רוצה להביא דיון בתאריכים אחרים כל שעליה לעשות הוא לפתוח פוסט עם "נשים בספורט" ז'ורנאל קלאב בכותרת, ולהביא את התוכן המעניין אותה.

שיהיה לנו בהצלחה.

 

[יער יפעת]

אני מביאה דיון ראשון, מחכה לתגובותיכן.

הדיון היום יתרכז במשפטים שעלו בשרשור הרעיונות לפיתוח הפורום.
המשפט הראשון שייך למור: " תמיכה, צמיחה, העצמה וכבוד הדדי - הייתי רוצה להמשיך לראות את הפורום הזה כמקור של תמיכה, צמיחה והעצמה לנשים שגולשות כאן",
וגם לסוזי: " הייתי רוצה לראות העצמה והעזה, דרך יותר שיתוף של מתחילות, נשים שעושות את הצעדים הראשונים שלהן בספורט, וגם נשים ותיקות ש"מסתפקות", נהנות ומתמידות במרחקים ואימונים קצרים, שעבורן ספורט הוא אורח חיים בריא לטווח הרחוק".
אז מה זה בכלל העצמה? קישור
ציטוט:
"הצורה האופטימלית של העצמה, הינה שתהליך זה מוביל לשינוי פנימי, היינו, הפרט מחזק את האמונה ביכולת שלו לקבל החלטות וביכולת לפתור בעיות. העצמה מתייחסת למצבים המתפתחים או נרכשים כאשר פרטים או קבוצות מצליחים להשיג בכוחות עצמם או בעזרת אחרים שליטה רבה יותר בחייהם או בנושאים החשובים להם".
במקרה שלנו- העצמה היא חיזוק כל אחת מאיתנו בבחירות שהיא עושה. סוג הספורט, המינון, המרחק, שעות השינה, שעות הקימה, התמודדות עם מז"א ועוד ועוד.
ציטוט:
" הדרך להעצים את האדם, היא להראות לו שיש לו אפשרות לבחור את המצב, ושהאדם צריך להעריך את המחיר של הבחירה שלו, אך לכל אדם יש את האפשרות לבחור ולהיות אחראי על גורלו".
אם הפורום "מקדש" התמודדות הירואית עם תנאים קשים, מרחקים עצומים וסיפורי גבורה הוא מפספס לדעתי את העצמת אלו שאינן שם ובוודאי את אלו שעושות צעדים ראשונים.
המשפט הבא שייך לתמר " יותר מדי תמיכה והעצמה, יותר מדי פוליטיקלי קורקטנס זה משעמם ומרדד את הדיון."
אם כל שיתוף מבקש תשואות אז אין מקום לאפור כפי שמתואר בפוסט של רונה
בהקשר הזה אני רוצה להביא מושג שנקרא Groupthink
ציטוט: " Groupthink is a psychological phenomenon that occurs within a group of people, in which the desire for harmony or conformity in the group results in an incorrect or deviant decision-making outcome"
ויכוחים ודעות שונות הם הבסיס לקבלת החלטות נכונה הן מצד הפרט והן מצד הקבוצה.
ולסיום- אני מסכימה למידי עם הגישה שטוענת שבחים מרובים מידי, שבחים לא קונקרטיים ולא מותאמים לגודל או קוטן ההישג אינם מעצימים אלא מבלבלים. שבח צריך להיות קונקרטי ומותאם להתנהגות או הישג מסויימים.
האם הורים משבחים יותר מידי?

ועכשיו- מחכה לתגובותיכן.

 

[יער יפעת]

הקישור הרלוונטי להעצמה

בתקווה שעכשיו יצליח
העצמה

 

[אמא לאינדיאנים]

מעניין מאוד ורלוונטי עבורי בעבודתי ולכן

גם אני חושבת שבעשור או שנים האחרונים איבדו השבחים את משמעותם. הורים משבחים ללא קשר להתנהגות ולעיתים כמעין שבח אוטומטי בלי שאפילו שמו לב מה עשו הילדים.
השבחים גם מתקשרים לתגמולים המרובים והלא פרופורציונליים שמקבלים ילדים כיום.

לדעתי התנהגות הורית זו מקורה בפרשנות שגויה לתפיסה ההומניסטית של "הילד במרכז" – לפי תפיסה זו התפתחותו הטבעית של הילד, צרכיו, נטיותיו ורגשותיו הם אלה שצריכים לכוון את ההורה או המחנך בעבודתו עם הילד. על המבוגר להיענות לצורכי הילד ולהיות מכוון לרמת בשלותו ומקומו ההתפתחותי, ולא לחתור להאצת תהליכים קוגניטיביים, שהרי יש בהם ניגוד לתהליך ההתפתחות הטבעי.

הפרשנות השגויה שהתרחשה, ועדין מתרחשת בשנים האחרונות, הפכה את "הילד במרכז" ל"הילד הוא כל העולם". לכן אם הילד הוא כל העולם אז כל דבר שהוא עושה יש לשבח ועל כל דבר קטן יש לתגמל – דבר שגם מתייחסים עליו במאמר רק בלי המילים הפלצניות שלי "הורים לא מבינים נכון איך ילדים חושבים ומתפתחים, והרבה ממה שאנחנו מחשיבים להורות טובה - בעצם שגוי"

הפרשנות השגויה גם מתחברת להישגיות של העולם הפוסט מודרני. למשל בכל פעם שאני מסיימת מרוץ זה או אחר אנשים סביבי שואלים "לאיזה מקום הגעת?" ומתקשים להבין את משמעות ההשתתפות לצורך תחושת הישג אישית, לצורך הנאה וכדומה, ומכיוון שהעולם תחרותי הורים רבים חשים שצריך לשבח על כל דבר על מנת לעודד את ילדם להישגיות שהיא למעשה שוות ערך להצלחה.

בקיצור ולסיכום – מסכימה עם התפיסה שכחברה איבדנו את משמעות השבח, התגמול והחיזוק. דברים אלו חשובים ביותר, אך יש להעניק מתוך הקשר, פרופורציה והכוונה נכונה. לזכור לתגמל גם על התנהגות חברתית / ערכית (למשל ויתור על התוצאה אישית בשביל ללוות חבר, לעזור למישהו הנמצא בקושי על חשבון ניצחון אישי וכדומה) מה שכמעט ואיננו, בשל החשיבות הרבה הניתנת להצלחה אישית.

 

[גמדים קטנים]

בעיני השאלה היא מה מעצימים

אם אנחנו משבחים את הדרך, אז כן, כל צעד קטן ראוי בעיני לתהילה. כל קימה בבוקר, כל נעילת נעליים ויציאה מהבית. כל אחד מהם הופך אותך למי שאת רוצה להיות. אם אנחנו משבחות הישגים, אז מה שפחות רחוק/מהיר וכו פחות מעניין.
אני חושבת שזה תקף גם לילדים - כדאי לשבח את הדרך יותר מאשר את ההישג.

 

[מור שלז]

שאלה טובה! אני מאמינה שצריך גם וגם

אני מאוד מאמינה בפידבק חיובי על הדרך, על ההתמודדות עם הקושי, על ההתגברות על פחדים, על קשיים. ולפעמים מהצד זה יכול להראות למישהו שולי וקטן ולא נחשב - אבל למי שבתוך התהליך ובתוך הדרך - זה צעד עצום.

ומצד שני, כמנהלת, אני יודעת שבסופו של דבר מה שקובע הוא מבחן התוצאה. ואני מקפידה לא להתעלם מהתוצאה.

אני לא תמיד מאמינה במשפט: "הדרך היא העיקר". הדרך חשובה בעיני - מאוד. והאופן שבו אנחנו בוחרות לצעוד בדרך ולהתמודד ישפיע על התוצאה.

אגב, לי אישית קשה עם תשבוחות/מחמאות.
אני מעדיפה פידבקים.
פידבק טוב הוא ספציפי, קונקרטי, מגובה בעובדות ולא תלוש.

 

[Springy]

על תוכן, משמעות, והקאץ' של תחושת המסוגלות

טוב, גם לי הדיון הזה קרוב הביתה. אני לא חושבת שיש דבר כזה יותר מדי העצמה, כל עוד היא מעוגנת בתוכן ומשמעות. העצמה 'על ריק', או לא על ההישג הנכון, אכן יכולה לבלבל ולהזיק (דוגמא קלאסית מעולם הילדים להעצמה שלא על ההישג הנכון: ילד משקיע את נשמתו בניסיון להמתין במקומו לתורו ומקבל בתגובה את המחמאה "כל הכבוד שאתה יושב". ובכן, הוא יושב מגיל 8 חודשים...).
מאידך, נשאלת השאלה איך מעריכים את ההישג ואת השבח לו הוא ראוי, במיוחד במקום כמו שלנו ששואף להכיל נשים בענפי ספורט שונים וברמות שונות כל כך.

עוד היבט חשוב שעולה כאן, לצד מושג ההעצמה, הוא תחושת המסוגלות.
אתן יודעות, אני נתקלת לא אחת בעבודה בהורים שנרתעים נורא מלדבר ליד הילד על העובדה שיש לו קשיים. זה נראה להם סותר העצמה.
עוד קורה לי הרבה שאני שואלת הורים – "מה קשה *לכם* לעשות?" ונתקלת בשתיקה או משיכת כתפיים.
וכאן אני חושבת הרבה על הנשים פה. בבחירה שלנו בספורט, אנחנו בוחרות לשזור ביום יום שלנו גם התמודדות עם קושי. עם המטרות, עם השעון, עם השמיכה, עם האיזון בין הספורט לחיי משפחה, חברה ועבודה, עם פציעות וכאב, עם אכזבות. זו בחירה לא טריוויאלית שדורשת תמיכה שגם היא לא טריוויאלית. במיוחד שאין כאן החלטות נכונות או לא נכונות במחלקות הללו בדרך כלל. זה תמיד מורכב להדהים.

גמדים כתבה על התהליך לעומת ההישג. ואם נחזור לתחושת המסוגלות, כאן יש קאץ'. תחושת מסוגלות, אמרו גדולים וחכמים ממני , נבנית בעיקר על... מסוגלות קיימת.
בעוד שאני מסכימה שראוי להדגיש את התהליך, אצל ילדים בהרבה מקרים התוצר הסופי הוא קריטי, הוא הייצוג של המסוגלות הזאת. ואצלנו, לפעמים אני חושבת שזה לא שונה בהרבה. עולים לי בראש הרבה פוסטים רוויי דמעות ושברון לב אחרי שדרכים מרשימות ומאתגרות הסתיימו בתוצאה שונה מהתוכנית או מהפנטזיה. וכאן לפורום הזה יש כוח אדיר בעיניי, להאיר את הזרקור על כל הטוב שכן קרה, וגם לעזור בהפקת לקחים להבא.
אגב, בסבב שעשינו במפגש שבו כל אחת אמרה במה היא תהיה גאה בשנה הקרובה, אני אמרתי שהמטרה שלי היא להישאר גאה בדרך שלי בספורט בין אם אגיע לסובב ובין אם לאו. בדיוק בגלל הקאץ' הזה עם תחושת המסוגלות.
נראה לי שהאתגר האמיתי הוא לתת לא רק שבחים, אלא תמיכה, שיכולה לכלול בתוכה גם ביקורת וגם סימני שאלה וספקות, אבל הכי חשוב - שמעוגנת בתוכן ומשמעות ומכירה בהישגים ובהתמודדויות של כל אחת מאיתנו.

"אל תעניק לי … תוציא ממני
אל תענה לי … תציב לי שאלות
אל תקל עלי … תכביד באתגרים
אל תרגיע … תגרה את סקרנותי
אל תפתור לי … תאפשר לי להתלבט"
(מתוך "מעיין מתגבר ושמו אדם", יעקב פרנקל)


תודה, יערה, שהבאת את הנושא החשוב והמורכב הזה.

 

[tamark4]

"אנחנו בוחרות ... בהתמודדות עם קושי"

אחת הנקודות החשובות.
ואיך את מסבירה למי שלא רוצה להתמודד עם קושי עד כמה ולמה זה מתנה לכל החיים ? לב ליבה של ההעצמה ?
גם עם הבן שלי, חייל בן 19 היה לי ולו מאוד קשה עם השירות בקרבי. חבר טוב אמר לי שזו תהייה בשבילו מתנה לכל החיים ואני רואה את זה ככה כיום.

 

[גמדים קטנים]

דווקא עבורי, הספורט הוא "קושי לייט"

כלומר, בניגוד לקושי של החיים - ספורט הוא קושי מוגדר ותחום. הרי אם ניקח את הדבר הספורטיבי הכי קשה שעשיתי - האימונים בסין - אין ספק שזה היה קשה בצורה מטורפת. אבל אין גם ספק שאי אפשר להשוות את זה לקושי של שירות צבאי במלחמת לבנון, או של הנקה כל שעתיים במשך חודשיים.
ובאמת הקושי "צעצוע" הזה עוזר לי להתמודד, כך אני מאמינה, עם הקושי האמיתי בחיים. עוזר - אבל הוא גם מאד מאד שונה.

 

[גמדים קטנים]

סליחה - כי הדגש הוא על המילה "בחירה"

קושי שבוחרים בו הוא לא באמת קושי בעיני

 

[Springy]

קושי נשלט

לדעתי, כמו שאמרת, הוא בדיוק מה שמאפשר לתרגל את המיומנויות הכל כך חשובות שנדרשות כשאנחנו מתמודדים עם קושי שלא בשליטתנו.
אני בדיוק תוהה לאיזו קטגוריה נכנס הטיפול-פידלר הזה

 

[גמדים קטנים]

זאת שאלה מצויינת

כאשר אנחנו לוקחים משהו שלא בשליטתנו והולכים לטיפול אנחנו בעצם מקבלות בחזרה את השליטה. ומדובר פה על לא בשליטתנו בכל הרמות (אצלי): הפגיעה היתה תוצאה של תאונת דרכים שלא באשמתי, ובמצבים מסויימים באמת שלא יכולתי לשלוט ביד. ברמה הפיזית - רציתי להזיז אותה אבל היא היתה משותקת. ועל כל זה ערימות של תסכול ותחושת חוסר אונים.
ואז בא בן אדם ואומר לי - את הולכת להזיז את היד. ואני מסבירה לו שאני לא יכולה. והוא מתעקש שאני כן. ואז זה עדיין קשה נורא, אבל אני יכולה - אני שולטת ביד שלי. ובסוף, כמובן, היד ואני חיות באושר ובכושר עד עצם היום הזה.

 

[Springy]

אני משתחווה לך בהערצה

ברצינות. כשכתבת לי שזה היה הדבר הכי קשה שעשית בחיים, חשבתי שלא מתאים לך דרמה. עכשיו אני מבינה על מה דיברת. אני אפילו לא מצליחה לכתוב פה על זה מרוב שזה קשה. אבל אין לי ספק שאני הולכת לקרוא את ההודעה הזאת שלך אחת לשעה בימים הקרובים כדי לעזור לעצמי להאמין שגם אני אהיה מהצד השני של הדבר הזה מתישהו. תודה!!!

 

[Springy]

מתנות שקשה לפתוח

להבהיר את הנקודה הזאת זה תמיד תהליך מורכב.
הסיבה שאני שואלת מבוגרים מה קשה להם, לכתחילה, היא כי כשלוקחים ילד לטיפול, המשמעות היא שאנחנו מצהירים שיש קושי ושאנחנו עומדים להתמודד איתו, בחלק גדול מהמקרים להתמודד איתו חזיתית. מאוד משפיעה כאן העמדה שלנו כמבוגרים כלפי קושי ומקומו בחיינו. והאם יש לנו יכולת לראות אנשים, ובפרט את הילד שלנו, באופן מורכב, ולשקף לו שיש לו קושי ובאותה מידה יש לו גם יכולות נפלאות שניצבות כל הזמן מול עינינו. מה עמדתנו לגבי מה שיקרה לו, או לנו, אם מוקדי הקושי יישארו, אם לא כל מה שנרצה הוא בר השגה.

עוד סיבה שאני שואלת את זה, היא משום שכאשר אנחנו מסתכלים קונקרטית על ילדים, מה שהם צריכים ללמוד לעשות נראה לנו לרוב מובן מאליו. וכאן חשוב לי לבדוק האם האדם שעומד מולי יודע מהי המשמעות של לפגוש ככה את הקושי שלך, מה הם עושים למרות שקשה להם.

איך לומדים לזהות ולאמץ את ההתמודדויות הלו, את המתנות הללו שעטופות בשכבות על שכבות של נייר אריזה מכוער וקשורות בחבלים וטונות של סלוטייפ דביק, זה לב ליבו של התהליך הטיפולי בעיניי. כשזה מצליח, יוצאים גדולים וחזקים יותר, ומסוגלים יותר להתמודדות הבאה. ואולי בעיקר, מסוגלים יותר להכיר בכך שהקושי הבא בוא יבוא, ושנדע להתמודד עימו ולגייס את העזרה המתאימה והתמיכה הנדרשת במידת הצורך.

בדיוק כמו בספורט, כשהתובנות הכי גדולות שלנו לגבי המסוגלות שלנו מגיעות מכוסות באבק דרכים, זיעה, כלור, you name it. לא?

 

[גמדים קטנים]

אבל מצד שני

תראי אני מאד אוהבת את מה שכתבת, אבל מצד שני - כל התמודדות גם מדלדלת את המשאבים שלנו. בעצם צריך איזה סרגל מאמצים, לא? עם תקופות התאוששות. וכאן גם מגיע הקטע של החיבוק של הפורום שהוא לפעמים קצת מלאכותי - כדי לעזור להתאושש.

 

[Springy]

אני חושבת שכאן נכנסת למשוואה התוצאה

התמודדות בהכרח כרוכה בעלויות ואף גבוהות, אבל בסופו של דבר היא לא חייבת לדלדל את המשאבים שלנו. אם פיתחנו עוד יכולות ומיומנויות, נצא בפלוס.
אם רק השקענו ולא קיבלנו תוצר הולם בסוף, אז יש בהחלט סיכוי שנצא במינוס, ומכאן התיעוב שלי את הביטוי "לא מועיל לא מזיק".
ובהחלט אי אפשר כל הזמן להתקדם ולהתחזק, וצריך הרבה חיבוק. אז מזל שיש פורום!

 

[מור שלז]

הכתיבה שלך תמיד מעוררת מחשבה

תודה שהבאת כאן את ההיבט הזה של תחושת המסוגלות לצד תחושת ההעצמה, וחידוד ההבדל ביניהם.

התחברתי מאוד למה שכתבת בסיום:
"ראה לי שהאתגר האמיתי הוא לתת לא רק שבחים, אלא תמיכה, שיכולה לכלול בתוכה גם ביקורת וגם סימני שאלה וספקות, אבל הכי חשוב - שמעוגנת בתוכן ומשמעות ומכירה בהישגים ובהתמודדויות של כל אחת מאיתנו. "

ואהבתי גם את הציטטה. לא הכרתי את הספר הזה. תודה.

 

[tamark4]

תודה יערה

מעניין ומאתגר.
כמה נקודות :
1. בהורות לדעתי עצם השבח (איכותית או כמותית) אינו בעייתי. כאשר הורה משבח אוטומטית בלי להיות קשוב לילד לפעמים יוצאים דברים טפשיים ולא רלוונטים. לילדים קטנים צריך להיות מאוד קונקרטי "כל הכבוד פתחת את הפה יפה ונתת לי לבדוק למרות שפחדת" "כל הכבוד אתה יושב יפה בלי לבעוט בשולחן" . גם בילדים גדולים יותר רואים הרבה פעמים כמיהה לשבח, אפילו מילה קטנה. גם כאן עדיף לפרט "מאוד יפה השילוב של השמלה והגרביון " ולא "את מהממת " .
צריך לשבח עם ובלי התניה. מן הסתם, שבח רק עם התניה יכול ליצור תחושה הפוכה, של צורך לרצות אבל זה תלוי בעולם ומלואו שההורה משדר.

2. אנחנו בפורום לא הורים. גם דמות מאמן היא לא דמות הורית, אני הייתי בורחת הכי רחוק שאפשר ממאמן כזה. חלק מהדרכים להעצמה הם לשמוע מה אחרים עשו ואיך הם התגברו על מכשולים, כמו גם התייעצות. אני חושבת שדוקא מבחינה זו העידוד כאן הוא רלוונטי וטוב ברובו.

3. אל תתלו אותי על עץ גבוה, לפעמים הצורך לשתף בפורום בא מהמקום הזה, של "תמחאו לי כפיים". זה בסדר גמור. בכל גיל. אני אישית הייתי שמחה לקבל מעבר למחיאות הכפיים גם הערות כלשהן אבל הרבה פעמים זה לא כל כך רלוונטי, איך אני יכולה להעיר לגמדים הערות על קונג פו ? איך רונה יכולה להעיר לי הערות על שחית מרתון ? מצד שני אני אשמל לקבל הערות על תזונה מכל אחד.

4. ואחרון ולא חביב. מאוד מאוד אהבתי את ההערה על group thinking . זה ניסח בצורה מאוד מדוייקת את מה שרציתי להגיד ומדוע זה מרדד את הדיון. נקודה טובה למחשבה.

 

[melon]

כמו שאני רואה זה

בהורות - אני מנסה למצוא בכל אחד את נקודות החוזק שלו - ולטפח אותם , מנטלית ופיזית. אחד מדהים ומוכשר בכל מה שקשור לאומנות ויצירה , אחד מצליח מאוד בבמתמטיקה... אבל הצד היצירתי שלו פחות עובד ואני לא אגיד לו שהוא סופר מוכשר בזה... אני משוויצה במה שהם מיוחדים וטובים
ובגדול מאמינה בלחזק אגו .

היה כאן פוסט מדהים - שעובדה שאני זוכרת כי זה היה לפני הרבה זמן ,אבל התחברתי מאוד. רצה רחוק סיפרה על אישה מבוגרת שהחמיאה לה וסיפרה שלה מעולם לא החמיאו והיא אוהבת להחמיא . איך הילדה שלי תדע שהיא באמת יפה/חכמה/מיוחדת אם אני לא אראה לה ?

( הפוסט : רגישות ותבונה בבריכה... רצה רחוק , אפשר לעשות חיפוש)

לגבי שיתוף בפורום - מודה שלפעמים מהססת כי זה נראה "תמחאו כפיים" - אבל זה לא. זה - אתם תבינו על מה אני מדברת. אתם תבינו למה זה מרגש. אתם תבינו למה אני שמחה. כי מי שלא עוסק בריצה למשל , לא יודע כמה שבירת שיא יכולה להיות משמעותית אחרי חודשי אימונים ארוכים ואפורים.

תודה יערה על דיון מעניין

 

[ayeletfs]

העצמה - שבחים ומה שבינהם

יערה קודם כל מודה לך מאד על הדיון הזה
ומבקשת לשתף אתכן בסיפור מהבוקר ובסופו מסקנותי
אני חוזרת עכשיו מהדזרט צ'אלנג' בתחושת "וואו" שחשתי רק בתחרות הטריאתלון הראשונה שלי לפני למעלה משש שנים
מאז כל תחרות / מרוץ טריאתלון, ריצה או אופניים נגמרו בתחושת החמצה עד כאב פיזי ונפשי
הגעתי לשלב מסוים שבו סירבתי לבוא לתחרויות כיוון שהתחלתי להאמין שתחרויות כל כך מלחיצות אותי
עד כדי כך שלא היתה תחרות אליה לא הגעתי חולה / פצועה, "אירגנתי" לעצמי פציעות משמעותיות שבוע לפני תחרויות
ואין לי ספק "שזימנתי" את הנפילות האלה, ואם כבר הגעתי בריאה לתחרות נפצעתי תוך כדי התחרות, חוויתי התקפות קוצר נשימה
ועוד שלל אירועים שונים ומשונים ובסופו של דבר החלטתי להימנע.
אבל כמי שחברה בקבוצת אופניים תחרותית נאלצתי להתמודד פעם אחרי פעם עם בקשת המאמן לנסות ולהתנסות בתחרויות
בחמשת השנים האחרונות ניהלתי עם המאמן שלי שיחות אינסופיות ובסופן הכרזתי שאני "סרבנית תחרויות" ועושה רק תחרות אחת בשנה - טרינשים וגם זה בתנאים שלי.
ובכל זאת מידי פעם נשברתי, ובאחד מה"ניסיונות" לפני שנה וחצי "התרסקתי" נפשית באליפות הארץ באופני כביש כשפגשתי את הקיר בגירסתו המדוושת ובאמצע התחרות
רציתי לזרוק את האופניים ולתפוס טרמפים... אבל הכביש היה סגור, לא היו טרמפים וסופי שנאלצתי לסיים את ההקפה, הגעתי בוכה לאוהל מים
ונשבעתי שאני לא עולה יותר על אופני כביש ולא עושה יותר תחרויות.
דווקא מהמקום הכואב, הכל כך כואב הזה, באה התמודדות לא פשוטה, עבודה קשה נפשית וגם פיזית ובסופה צמיחה שהתבטאה גם
בהתקדמות פיזית בכושר, בהשתתפות בקורס מדריכי אופנים, פתיחת קבוצות רכיבה ובסוף גם התמודדות עם תחרות.

ניסיתי לנתח לעצמי מה השתנה הבוקר הזה
לתחרות היום נרשמתי אי שם באוגוסט, רשם אותי בן זוגי, שאיתו אני רוכבת בקבוצת השטח "רוכבים בראש"
ידעתי שאני הולכת לרכוב איתו בזוג, ידעתי שהוא ייתן לי מרחב לרכוב בהתאם ליכולת שלי באותו רגע,
ידעתי שהאתגר חביב אבל בינינו "קטן עלי" בקיצור לא התייחסתי מראש לאירוע כאל תחרות
כל חלומות הזוועה שפוקדים אותי בשבוע לפני תחרות לא הגיעו, לא שכחתי את האופנים / הנעליים / הקסדה
באתי בסבבה, לא התרגשתי כשלא ישנתי חצי לילה והרגעתי את עצמי שמדובר בשעה וחצי רכיבה

כך יצא שבפעם הראשונה נהניתי מכל רגע בתחרות אופניים, רכבתי טוב, כאילו התמצית של השנה וחצי האחרונות התנקזו לרכיבה הזאת.
אז מאיפה זה בא
זה בא מיצירת מרחב לגדילה, השארת "סוף פתוח", סבלנות, הכלה של הפחדים והקושי אבל גם הצבת האתגר, ליווי מקצועי וגם רגשי כשהייתי צריכה
וגם עבודה קשה בדרך - כל אלה ייצרו בסוף העצמה, שהיום באה לידי ביטוי בכך שרכבתי בתחרות חייכתי כל הדרך וסיימתי בחיוך גדול בשער הסיום
ולכך אחראים שני המאמנים שלי שבדרכם עזרו לי להגיע ליום הזה ולמצות אותו.
דבר ראשון שעשיתי לאחר החצייה של שער הסיום היה להודות לליאור ולכרמי ולשתף אותם בשמחה שלי שמשהו בי השתנה הבוקר.

כמדריכה אני חווה את הצד השני - הרצון להעצים את המתאמנים שלי בין אם אלו הילדים בקבוצת "רכיבה משפחתית" ובין אם אלו המתאמנות בקבוצת הנשים
האתגר כבודו במקומו מונח, אבל הדרך חשובה לי מאד, אני רוצה לראות כל אחד ואחת מהם הולכים בדרך שלהם וגדלים בתהליך.

כשרכבנו קבוצת הנשים לתל אביב החבורה כולה יצאה בתחושת וואו, יש בקבוצה נשים שעלו על אופניים אחרי עשרים שנה רק חודש לפני
ועמדו באתגר של כ 30 ק"מ, אבל הרכיבה היתה בתנאים שלהן ובקצב שלהן - היה להן לא קל אבל התחושה בסוף היתה "עשינו את זה"
איך אמרה לי ר. "אני מרחפת" - אותו בוקר שיקף לי בשיקוף כפול את הדרך שלי כמתאמנת ומצד שני כמדריכה של קבוצה. התחושה היתה מדהימה!

כשרכבנו בירושלים לפני כשבועיים עם קבוצת הורים וילדים התחושה היתה דומה, הילדים רכבו בטור מופתי בצורה שלא היתה מביישת אף קבוצה מקצוענית,
רואים את ההתקדמות הטכנית שלהם, את ההטמעה של התנועה ברכיבה ובעיקר מרגש מאד לראות שנוצרה קבוצה - את החברויות בין הילדים, ההורים
האחווה גם את התחרותיות ולדעת שנתתי להם כלי להמשך.

ומילה אחרונה על הורות, שתי בנותי עזבו את הבית לפני כחודשיים, שתיהן עובדות ב"עבודה מועדפת" אחת בחקלאות ואחת במלונאות, שתיהן בדרום
שתיהן חוזרות הביתה פעם בחודש, שתיהן השתחררו מהצבא כחודש לפני שעזבו את הבית.
לא אמרנו להם שהן צריכות לצאת מהבית אחרי הצבא (שגם בתקופתו הן שירתו רחוק מהבית), אמרנו שאנחנו מצפים שהן יחיו חיים יצרניים - כלומר יעבדו.
אתמול לפני שהגענו לאזור התחרות עשינו "סיבוב בנות" שמחתי לראות שהחוויה של לחיות רחוק מהבית מהווה העצמה עבור שתיהן,
ההתמודדות עם לחץ בעבודה, בוסים, יוקר המחיה, משכורות, דירה משל עצמן וכל הדברים הקטנים שאנחנו כמבוגרים מתמודדים איתם, מהווה מבחינתי העצמה וגדילה שלהן.
אני שמחה שהן הרגישו מספיק בטוח לעשות את הצעד הזה שמחה שהן יודעות ומעריכות את המשמעות של הבית. למרות הקושי זו גדילה!

אז אחרי כל החפירה הזו "מילה טובה" במידה טובה לי ואני מאמינה שלכולנו - כולנו רוצים את החיבוק בשלב כזה או אחר, הפורום הזה מספק את החיבוק
הפורום הזה מאפשר העצמה, פירגון וגדילה. לפעמים גם לי זה מרגיש מוגזם וקשה לי להתחבר, קשה לי להגיב ובאותה מידה כשאני מפרסמת פוסט
אני כותבת כי אני רוצה לחלוק איתכן, שמחה כשאתן מגיבות אבל גם בסדר שלא מגיבות, את רובכן אינני מכירה מעבר למרחב הוירטואלי אבל מצד שני הפורום הזה הוליד גם חברויות נפלאות בעולם האמיתי
רוצה לומר שגם הפורום הזה מתפתח, גדל ומתעצם מהשיח
גם כשהשיח גלש למקומות פחות נעימים ממנו באה גדילה
ואין לי ספק שמהשיח הזה אפשר יהיה ליצור פורום חי, פתוח ומתפתח.
סליחה שכתבתי ארוך... כשאני מתחילה... קשה לי לעצור
שבוע טוב,
אילת