נשים בספורט ז'ורנאל קלאב יוצא לדרך

[גמדים קטנים]

כתבת יפה, תודה ששיתפת

 

[melon]

כתבת מדהים

נהנתי והתרגשתי לקרוא. עברת תהליך מדהים ולא פשוט ומכאן השמיים הם הגבול. כל הכבוד לך.

 

[susieada]

תודה שלא עצרת!

תודה ששיתפת את הדרך הלא פשוטה, הדרך שממשיכה, הדרך שלך ושל הקבוצות שאת מאמנת אותן, הדרך שאת עוברת עם המאמנים שלך, עם ההתמודדות במהות ותגובה לתחרויות, עם עזיבת הבנות לחיים עצמאיים, הדרך המתמשכת בהעצמה שלך ושל הסובבים אותך.
שבוע טוב!

 

[מור שלז]

יפה כתבת ותודה על השיתוף המרגש

נהדר לקרוא על ההתנסות שלך בדזרט צאלנג' אתמול, ויותר מכך על קבוצת ההורים והילדים שלך (איזה רעיון מדהים ומקורי!) ועל קבוצת הנשים וההתקדמות שלהם.

אני מקווה שתשתפי כאן יותר מהחוויות שלך כמתאמנת וכמדריכה של קבוצה. את עושה משהו מיוחד ויודעת לתאר את זה בצורה מדהימה ומעשירה שכל אחת יכולה להשליך על עצמה, וללמוד משהו לעצמה ולסובבים אותה - שילוב ייחודי באמת.

 

[יער יפעת]

כמה תגובות על מה שכתבתם, תודה והארכה

קודם כל- תודה לכל מי שמשתתפת בדיון. זה מעניין ומחכים.
"לבקשת הקהל" הדיון פתוח לעוד 24 שעות ויינעל מחר (ב') בצהריים.

ולתגובות שלי:
אימא לאינדיאנים כתבה : "הורים רבים חשים שצריך לשבח על כל דבר על מנת לעודד את ילדם להישגיות שהיא למעשה שוות ערך להצלחה"
אם כל דבר הינו "הצלחה" אין צורך לשאוף ליותר. בעיני זה לפעמים יותר מדכא השגיות מאשר מעודד אותה. אם הכל כל כך טוב- למה לשאוף ליותר?
זה מתחבר לוויכוח הקבוע לגבי האם כל תוצאה במירוץ נחשבת ? האם העיקר זה להשתתף? לסיים? האם כל דבר באמת נחשב הצלחה?

ספרינגי כתבה ש "גמדים כתבה על התהליך לעומת ההישג. ואם נחזור לתחושת המסוגלות, כאן יש קאץ'. תחושת מסוגלות, אמרו גדולים וחכמים ממני , נבנית בעיקר על... מסוגלות קיימת".
מסוגלות לא נבנית לדעתי על מסוגלות קיימת אלא על "חווית הצלחה". חווית הצחלה נתונה לשיפוט סובייקטיבי הן של המבצע והן של סביבתו. לפעמים גם כישלון אובייקטיבי (מקום שני/שלישי/אחרון) מתפרש באופן סובייקטיבי כחווית הצלחה, ולהיפך, מקום ראשון בתוצאה פחותה ממה שציפיתי יכולה להחוות ככישלון.
אם התחושת המסוגלות נשענת רק על תגובת הסביבה היא מאבדת את מוצאה מהחוויה ומהשיפוט האישי הפנימי והערכי של הפרט.
תמר כתבה : "לפעמים הצורך לשתף בפורום בא מהמקום הזה, של "תמחאו לי כפיים". זה בסדר גמור. בכל גיל".
נכון. הדגש שלי הוא על הלפעמים. השאלה היא - עד כמה הפכנו מכורים למחיאות הכפיים, לשיתוף בכל דבר? בעולם הפורומים, הפייסבוק, הטוויטר והאינסטגראם- האם כולנו בבחינת "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?"
איילת כתבה על האופן שבו כשאנחנו נמצאים במקום שמושך להתמודדות, שמדריך ומכוון (כהורה וכמדריכה) זה משפיע על דרך ההתמודדות שלנו בעצמינו. כבר אמרו האימהות שלנו כשהיינו קטנות "רק כשיהיו לך ילדים תביני..."
ואני מסיימת במשפט של איילת "גם כשהשיח גלש למקומות פחות נעימים , ממנו באה גדילה ואין לי ספק שמהשיח הזה אפשר יהיה ליצור פורום חי, פתוח ומתפתח".
משוב קונקרטי, גם המכוון להעצמה יכול לכלול בחובו ביקורת. אם משתמשים בביקורת כמנוף לגדילה ולא לעלבון היא כלי רב עצמה.

תודה לכן שוב על דיון מעניין ומוזמנות להגיב עד מחר.

 

[רוניאר4]

רחוקה מלהיות הורה, אבל...

אני רחוקה מלהיות אמא לילדים, ולכן לא יודעת לחוות דעה בהקשר למה שאני עושה עם הילדים שלי או מה שאני חושבת שיש לעשות, אבל יש לי נסיון מורכב דווקא מהכיוון של להיות "ילדה של". מאחר שגדלתי בלי אמא מגיל יחסית צעיר (פונקציונלית כיתה ז) לא קיבלתי הרבה שבחים במהלך ההתבגרות שלי (או פידבק בכלל), והתוצאה הייתה חוץ מחוסר ביטחון, גם חוסר הבנה של מה מצופה ממני ומה נחשב ל"טוב". אלה דברים שאני עדיין מתמודדת איתם, אמנם ממקום יותר בוגר ומודע, אבל גם הצד הזה של המטבע מבלבל.

לעומת זאת היום אני נמצאת (בעבודתי) בעולם ששחק את הסופרלטיבים ממשמעות. כשכל מחקר הוא "ורי אקסייטינג" או "אינטרסטינג" וכשהתגובה לכל דבר מלאה בתודות, הערכה ומה לא, נראה ששכחנו שאנחנו בכל זאת מקבלים כסף על העבודה, ושעם כל הכבוד... אנחנו בסך הכל "פשוט עושים אותה".

אני מרגישה שהרשתות החברתיות יוצרות מצב שבו השבחים ניתנים בעיקר על העטיפה שבה בחרנו לעטוף את העובדות (וזה דומה למחקר) בניגוד לשבחים שמתייחסים לעובדות עצמן, וכלל שהמצב הזה מתפתח, ככה יש יותר מאמץ והשקעה לעטוף את הסיפורים שלנו בעטיפות יותר יפות, מושקעות, מרגשות, ובסופו של דבר העטיפות האלה קצת מטשטשות את המציאות.

מאחר שקשה לנו להביא פיסת אמת כפי שהיא, כי הסיפור שלנו תמיד סובייקטיבי, ככה גם השבחים ניתנים לאותה עטיפה סובייקטיבית. זה יוצר, לפעמים, שיח שלא מתמקד במציאות אלא באופן שבו בחרנו לספר אותה.

אם אני מסתכלת על תהליך ארוך וקשה כמו טיפוס בסולם, אני מרגישה שהצורך שלי לספר על הצעדים שבדרך נובע מהצורך להכיר בכך שהתקדמתי שלב וכאילו להבטיח לעצמי ש"זהו, נעצתי פה יתד ואני ממשיכה רק קדימה" מתוך הפחד הברור שפתאום אדרדר אחורה. זה גם המקום שממנו אני חולקת על חוויות שלי באימון, מתוך רצון לשים את זה בחוץ, ליישר קו עם המציאות ולהכריז על המצב החדש שאליו הגעתי. כשאני כותבת את זה, אני מאמינה לזה יותר.

הצורך בפידבק או שבחים נובע לפעמים מהמקום שבו אני מחפשת אישור חיצוני, אובייקטיבי, למה שאני עושה. קשה לי תמיד לדעת אם מה שאני עושה נכון או ראוי כי אני עושה אותו מאותה נקודת מבט סובייקטיבית. הפידבק עושה לי לעשות את ההתאמה בין מה שאני חושבת על מה שאני עושה, ובין מה שאחרים חושבים על מה שאני עושה. זה מזכיר לי את הפעילויות שעשינו בבית ספר, שהיינו צריכים לתת לעצמינו ציון ואז המורה נתנה לנו ציון, כדי לראות מה מידת ההתאמה בין השניים.

אם אני מקבלת פידבק על ה"עטיפה" או "האופן שבו הצגתי את העובדות" ולא על העובדות עצמן, הרי שזה יקשה עלי לעשות את ההתאמה הזאת.

לסיכום אני חושבת ששבחים או ביקורת הם הכרחיים על מנת שאוכל להתאים בין האופן שבו אני תופסת את עצמי ואת המציאות ובין הנורמות החברתיות ואיך שאחרים תופסים אותי בתוך החברה. אני חוששת שהיכולת לעטוף את העובדות בעטיפה יפה מוביל לכך שהשבחים מרוקנים ממשמעות ואינם מתייחסים לתוכן אלא לאופן שבו הוא מוצג, ושקשה להבחין בין שבח אוטומטי ובין כזה שמלא במשמעות.
אני מסכימה עם תמר שככל שהשבח יותר ספציפי ויותר ממוקד, ככה הוא משמעותי יותר שכן לשומע ברור שהוא מתייחס לעובדות עצמן ולא למניפולציה שנעשתה בהצגתן.

 

[גמדים קטנים]

מאד אהבתי את מה שכתבת

ולגבי העניין שאת לא יודעת מה מצפים ממך - תפסיקי לנסות לברר. למי אכפת? תתרכזי במה שאת מצפה מעצמך.

 

[ממה מיה]

על העצמה פידבק ומה שביניהם

ההגדרה שמופיעה בקישור של יערה למונח העצמה:
"תהליך העצמה מבטא מעבר ממצב של חוסר אונים למצב של שליטה יחסית בחיים, בגורל ובסביבה. מעבר זה יכול להתבטא בשיפור תחושת היכולת לשלוט ובשיפור היכולות הממשיות להפעיל שליטה"

אני משתמשת הרבה במונח העצמה וזו הפעם הראשונה שאני נתקלת בהגדרה שלו - חוסר אונים???

אף פעם לא הסתכלתי על עצמי או אחרים הזקוקים להעצמה כחסרי אונים.. אולי מתלבטים, זקוקים ליד מכוונת, צמאים למוטיבציה אבל חסרי אונים???

אם כך אני לא רואה בפורום מקום להעצמה, לא מרגישה חסרת אונים ולא חושבת שרב המשתתפות כאן כאלו..

בנושא הפידבקים דעתי קצת חלוקה. אני מכריזה בקול בלי להתבייש - אני צבועה בנושא מחמאות ומעדיפה צבועים. אני לא מחפשת את החברות שידרכו לי על היבלות ויזכירו לי שהשמנתי ולא את אלו שיטענו שאני מוותרת לעצמי אם אני לא מנסה לצאת מאזור הנוחות ומתמידה בקצב הריצה האיטי שלי...
אני מחפשת את אותם פידבקים צבועים שיגידו לי כל הכבוד שיצאתי לריצה ארוכה כשקר או כל הכבוד שסיימתי את המרתון הראשון שלי (גם אם הוא היה בזמן איטי מאד).
וכן אני מודה - אני נהנית מלייק בפייסבוק, המציאו אותו בשבילי!
אז אני דווקא כן בעד חיבוקים בפורום וכן בעד מקום שבו ארגיש חופשי בעילום שם לבוא ולהשוויץ, מוכנה לקבל הערות ובקורות בונות אבל במינון

 

[יער יפעת]

ההגדרה הבסיסית של העצמה

מתייחסת לשליטה שאדם לוקח על חייו ולאופן בו הוא לוקח החלטות.
ההגדרה מראשיתה התייחסה לאוכלוסיות מוחלשות, ולכן במיקרים רבים חסרות אונים. מכאן השימוש במושג.
גם אישה בספורט צריכה לפעמים העצמה במובן של שליטה בחייה, באופן שבו הספורט משתלב בחייה ובחיי הסובבים אותה (שלפעמים מתנגדים) ובאופן שבו היא לוקחת החלטות הנוגעות אליו.
ופה בהחלט הפורום יכול למלא תפקיד.
מאד מתקבל על הדעת שאת אינך זקוקה להעצמה ומאד יפה הגדרת מה את כן צריכה. הלוואי ונגיע למצב שנוכל לזהות מה הצרכים של כל אחת ולהעניק לה את מבוקשה.
ובינתיים קבלי ממני

ו

כמיטב המסורת...

 

[גמדים קטנים]

סליחה, זאת לא צביעות!

יש הבדל ענק בין להסתכל על הצד החיובי של הדברים לבין צביעות. אני חושבת - באמת - שכל הכבוד שיצאת לריצה ארוכה ולא משנה מה מזג האוויר, ושזה מדהים שרצת מרתון. ובאמת שלא אכפת לי אם עשית את זה "לאט" (יחסית למי?) או כמה את שוקלת.

 

[ממה מיה]

זו כמובן השקפת עולם

בעיניי לעשות טוב לאנשים ולחבק זו לא צביעות, אך יש כאלו שדעתם שונה והם מאמינים שחברות אמיתית מתבטאת באמירת האמת בפנים גם כשהיא לא נעימה. (אין לי ויכוח על כך, אלא שאני לא כזו...)
אני יכולה להתחבר לשתי ההשקפות אבל מעדיפה להתמקם בצד המכונה (בעיני אלו השייכים לקבוצה השנייה, לא בעיני) "צבוע" , אני לעולם לא אגיד לחברה שזה עתה התחדשה בתסרוקת חדשה שמאד מוצאת חן בעיניה שהיא נראית נורא...(גם אם אני חושבת כך), וכך גם בפורום, לא חושבת שהייתי רוצה לקבל תגובות שיגרמו לי להפסיק להנות לבקר בו.

 

[גמדים קטנים]

אני מניחה שהשאלה היא גם מהי האמת

כלומר, האם האמת היא שעשית מרתון או האמת היא שאת רצה לאט. לכך התכוונתי כשאמרתי שזו לא צביעות.

 

[רצה רחוק]

מסכימה איתך, אבל זו לא צביעות

הפידבק החיובי איננו צביעות אלא רגישות, ואני לגמרי בעד זה.
בכלל נראה לי לנכון, שאם אין לי משהו נחמד לומר למישהי- אעדיף לשתוק או לומר לה שרזתה...
מאד לא נוח לי להעביר ביקורת בפומבי על מישהו שאינני מכירה במציאות, וגם אם קיימת היכרות- מי אני שאשפוט אדם אחר, ועוד בפורום ציבורי?
גם לחבריי הקרובים אני מעדיפה להעביר מסרים חיוביים. אם מישהו משמין- הוא יודע זאת לפני כולם, ואם הוא ויתר לעצמו- הוא מרגיש מספיק רע עם זה בלי שנציק לו.
מסכימה איתך שהעצמה איננה מיועדת לחסרי אונים בלבד אלא לכל אחד ואחת, ולי אישית מאד נעים להכנס לפורום הזה ולהרגיש כמו בבית חם ומחבק, להבדיל מפורומים אחרים שהופכים לעתים לזירת התגוששות מגעילה.

 

[מור שלז]

מסכימה מאוד בנושא הביקורת הפומבית

הפורום הוא מקום ציבורי, ולשפוט אדם, להעביר ביקורת פומבית שכזו, ועוד במיוחד במדיה הכתובה זה בעייתי.
בעייתי מאוד אפילו.

והיו לנו בעבר כל כך הרבה מקרים של נשים שנפגעו ולא חזרו כתוצאה מביקורת שכזו.
בדיוק כמו שגם בעבודה שלי כמנהלת, כשאני צריכה להעביר פידבק שלילי למישהו - אני לא אעשה את זה בישיבה רבת משתתפים, ולא אלבין את פניו מול הקולגות, אלא בארבע עיניים.
בדרך כלל באופן שכזה, אנשים גם פתוחים יותר לקבל פידבק שכזה שמוביל לשינוי ושיפור.

 

[יער יפעת]

לדעתכן

האם כל הבעת עמדה מנוגדת או ביקורת זה שיפוט?
האם כל דבר זה שחור או לבן או שיש גוונים של אפור?
האם כל ויכוח הוא התגוששות?
האם שיח ציבורי מרוויח משונות בדעות או מפסיד ממנו?
האם העצמה היא תוצאה של חום וחיבוק או של למידה?

 

[ממה מיה]

תשובותי

האם כל הבעת עמדה מנוגדת או ביקורת זה שיפוט?
לא - כל עוד זה לא יורד לפסים אישיים. כל עוד זה נשמר ברמה מקצועית וכל עוד הצד המבוקר נמצא בעמדה שהוא פתוח לבקרת ורוצה אותה ומבין שהביקורת נועדה לעזור לו ולקדם אותו ולא להעליב או לפגוע בדימוי העצמי שלו.

האם כל דבר זה שחור או לבן או שיש גוונים של אפור?
אני תמיד בעד אפור.. במיוחד לגבי תיאוריות שבהם יש סימוכין לכאן ולכאן כמו למשל - מדרסים לעומת ריצה יחפה.. בסופו של יום כל אחד בוחר את הדרך שלו.

האם כל ויכוח הוא התגוששות?
הייתי מחליפה את המילה ויכוח לדיון ואז זה מקבל צבע אחר. בדיון אתה מקשיב לצד השני ומביא את הצד שלך מתוך רצון ליצור שיח. בויכוח אתה רוצה לנצח..

האם שיח ציבורי מרוויח משונות בדעות או מפסיד ממנו?

אם לא היו דעות שונות לא היה שיח... כדי שבאמת יהיה רווח חשוב לאפשר מרחב להצגת מגוון הדיעות ולאפשר גם לאלו שפחות מוכרות/מקובלות להשמע

האם העצמה היא תוצאה של חום וחיבוק או של למידה? שלוב של השתיים. על מנת לאפשר למידה צריך סביבה תומכת שתניע (תתן מוטיבציה) ותאפשר קבלה של הלומד

 

[יער יפעת]

תשובות נפלאות. אם כן-

כשאדם כותב בפורום ציבורי הוא אינו יכול לקבוע את סוג התשובות שיקבל ולכן צריך להיות "נמצא בעמדה שהוא פתוח לבקורת ורוצה אותה ומבין שהביקורת נועדה לעזור לו ולקדם אותו ולא להעליב או לפגוע בדימוי העצמי שלו".
הפורום הוא במה ציבורית שנועדה לקיים שיח. אני מאד מסכימה ש " אם לא היו דעות שונות לא היה שיח..."
בעיני זה לא ממש מסתדר עם "בכלל נראה לי לנכון, שאם אין לי משהו נחמד לומר למישהי- אעדיף לשתוק "

אם כולנו נהיה נחמדות ונשתוק, יהיה פה די משעמם.
לא?

 

[רצה רחוק]

תשובות

הבעת עמדה מנוגדת היא לגיטימית. ביקורת- תלוי מי מבקר, את מי מבקרים, מה התוכן ומה הצורה. כל דבר ניתן לכתוב באופנים שונים, והדברים יתקבלו על ידי המבוקר באופן שונה. ביקורת פומבית כלפי אדם מסויים (שאינו בתפקיד ציבורי) עלולה להיות בעייתית: המבקר לא תמיד מכיר את כל העובדות והשיקולים הרלוונטיים, או אף את המבוקר עצמו. "אל תשפוט אדם עד שתעמוד במקומו"- זו אינה קלישאה. בהנחה שדברי ביקורת מטרתם לבנות ולא לפגוע- אני מעדיפה שייאמרו בארבע עיניים, ועדיף בעל פה מאשר בכתב, משום שהכתב מטשטש כוונות ומשמעויות, שניתן לקלוט אותן רק בשמיעה. אני סבורה שצריך מאד להזהר בדברי ביקורת כלפי אדם פרטי, בין אם מכירים אותו ובין אם לאו, שכן קל מאד לחצות את הגבול הדק ולפגוע בו. אני גם סבורה שלא כל אחד רשאי בכלל לבקר אחרים, מה גם שבד"כ הביקורת באה ממקום שיפוטי.
לגבי שחור ולבן- אני בכלל מעדיפה ורוד ואדום

ויכוחים שנעשים בכתב בפורומים שונים נוטים לעתים להתפתח להתגוששות לא נעימה. אנשים כותבים לעתים דברים קשים בקלות יתרה ומפרסמים אותם, תחת יוזרים שונים, בעוד שלא היו מעזים לומר זאת בעל פה כשזהותם ידועה.
שיח ציבורי ובו דעות שונות הוא מבורך, כל עוד נשמרים בו כללי נימוס מקובלים.
העצמה יכולה להתרחש בדרכים שונות. חום וחיבוק מחד, למידה מאידך, וכל דבר אחר שיחזקו את מי שזקוק לכך. לפעמים, כל מה שאני צריכה זה חיבוק ומילה טובה, את כל השאר אני משיגה לבד. מנסיוני האישי- באתי מבית נורמטיבי לגמרי אבל מה לעשות, קריר קצת, בלי חיבוקים ובלי מחמאות כמעט. הוריי התגאו בהישגיי מאחורי הגב, אבל בפניי מעולם לא חלקו לי שבחים. רק ביקורת. אז יצאתי לחיים בוגרים עם בטחון עצמי אפס ומשם התחלתי לבנות אותו, במשך שנים. ומה שתרם להעצמה שלי היה חום ואהבה, עידוד וחיבוקים, וגם התנסויות ולמידה ועמידה באתגרים.

 

[גמדים קטנים]

תשובותיי

האם כל הבעת עמדה מנוגדת או ביקורת זה שיפוט? כן - כי כדי להביע עמדה אני צריכה לשפוט. גם הבעת תמיכה היא שיפוט.
האם כל דבר זה שחור או לבן או שיש גוונים של אפור? יש אפור.
האם כל ויכוח הוא התגוששות? כן, גם אני מעדיפה את המילה "דיון". אבל אני גם אוהבת ללכת מכות, לכי תביני.
האם שיח ציבורי מרוויח משונות בדעות או מפסיד ממנו? מרוויח.
האם העצמה היא תוצאה של חום וחיבוק או של למידה? חום וחיבוק, בעיני.

 

[מור שלז]

מזדהה איתך מאוד

גם לי הפריעה ההגדרה הזו של ההעצמה. תודה שחידדת את הנושא.

ומסכימה מאוד גם עם מה שכתבת לגבי פרגון ו"צביעות" ומינון הביקורת הבונה.