סודות מהמגרה.

[*g99]

סודות מהמגרה.

כשהייתי קטנה,ניגשתי למגרה של אחותי הגדולה,זו הבוגרת במשפחה.ראיתי שם תיבה קטנה סגורה,פתחתי אותה והיו שם המון נירות מקופלים.התחלתי לקרא אותם.היו שם מכתבים עצובים,לאחד שהכירה,אך הוא לא בחיים.היא כתבה לו עד כמה אהבה אותו,היא תיארה את הטלטלים שלו,את החיוך שהיה לו... התחלתי להזיל דימעה,ועוד אחת,בכיתי. לא הבנתי איך אחותי,הגדולה,זו שתמיד היתה גיבורה,ככה ברגע, נעשת חלשה.לא הבנתי כמה אובדן יכול להפוף אותנו לחסרי אונים,כאובים כ"כ.אחותי פתאום הפכה לאחרת,הערצתי אותה עוד יותר לאור כל מה שקראתי. מאז אותו מיקרה,כל טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל בכיתי כ"כ,חשבו שאני רגישה מידי,זה נכון,אך אני בכיתי לא רק על גיברינו,בכיתי על כאבה של אחותי הגדולה. כשהייתי קטנה,היתה לנו בשכונה משפחה אחרת עם אותו שם משפחה,תמיד שאלתי את עצמי,מעניין אם בנם שנפל הוא למעשה אחי ומסתירים זאת ממני,סתם צירוף מקרים... אחותי לעולם לא תדע את הסוד על המגרה,את מה שבפנים אני מרגישה. והיום,אחרי המון שנים ששמרתי את סודי,אני מספרת אותו לראשונה בחיי. שלא נדע עוד צער. g99...

 

[nIcKiTa]

../images/Emo24.gif

ברוך הבא-אם את חדשה... אני לא יודעת מי חדש כי אני חדשה בעצמי אני די מבינה אותך. אמא שלי כתבה פה פעם בפורום, ומאד כואב לי לראות הודעות שלה... היא גם רשמה משהו על פתק שקראתי, גם מזה בכיתי. לא הבנתי בדיוק על מי היא כתבה את זה ו..זהו

חן

 

[nIcKiTa]

תיקון קטן

לא הבנתי על מי אחותך כתבה- לא אמא שלי

 

[אחת מהצד]

הבת שלי

כבר בת 12. וכל הזמן אני מתלבטת במה אפשר ובמה לא נכון לשתף. מצד אחד כבר ילדה גדולה. מתבגרת בתחילת דרכה. מצד שני.. בת 12. ים של התלבטויות יש לי כל הזמן במה לשתף אותה. ואם לתת לה לקרוא דברים שכתבתי. ומתי. מצד אחד אם תקרא על הכאבים שלי זה יכאב לה. מצד שני.. אולי אצלה פתאום תהיה לגיטמציה לדברים שיש לה בבטן. שלא מוציאה. לא נותנת להם לגיטמציה. התאמצות בלהחזיק את המקל משתי הקצוות. גם משענת וגם נמרחת. באיזה גיל אפשר להבין שאלה שני הצדדים של אותו הדבר. ושככה זה בחיים. מנסה וטועה כל הזמן. קל לי יותר עם הבן הקטן. שעוד ילד. והדברים יותר ברורים. מה את אומרת ניקיטה?

 

[nIcKiTa]

לדעתי..

לי היה קשה לקרוא את מה שאמא שלי כתבה, אבל זה גם עזר לי עזר לי שהיא משתפת אותי בכאב שלה לפני זה הרגשתי לפעמים בודדה אם הכאב שלי, הייתי מדברת על זה רק אם אח שלי אבל הוא בצבא עכשיו ולקרוא את הדברים האלה הראה לי שגם אמא שלי, פתוחה ללדבר על זה וזה לא כל כך יכאב לה... אני חושבת שאת צריכה לשתף את הבת שלך אבל בשלבים, זאת אומרת לא "להנחית" עליה את זה אלה לדבר איתה לאט לאט

חן

 

[PopPy]

דעתי בנושא..

אני קצת יותר מבוגרת מבתך- בת 14, אבל אני חושבת שבאופן אישי הייתי מעדיפה לא לקרוא את מה שאמא שלי כותבת, ולהיפך. אני חושבת שצריך לדבר על נושא כזה, וצריך לשתף, אבל כשכותבים לפורום אני חושבת שזה יותר כי רוצים לשתף מישהו שלא מכיר אותך אישית, אבל יכול להזדהות איתך בקלות. לי מאוד קשה לראות את אמא שלי חלשה, בוכה. אני רגילה לאמא החזקה שלי, שתמיד תומכת בי, וכשאני צריכה לתמוך בה אני מרגישה מאוד חסרת אונים. אני הייתי ממליצה לך לשוחח איתה על הנושא בלי קשר לאינטרנט כדי לעזור לה להתמודד. אתי.

 

[אחת מהצד]

תודה לכן

גם חושבת שזה לא נכון שהיא תקרא את הדברים שכתבתי פה. או אחרים.. שנכתבו בתקופות קשות. אלא קטעים מרוככים. יותר מפוייסים עם החיים. יותר ויותר חושבת על המחסום שיש בלשתף בכאב. שלפעמים היא לא אומרת לי דברים כדי לא להכאיב לי או להעציב אותי. ואני מצידי משתפת רק במה שנדמה לי שהיא מסוגלת להכיל. וכנראה שככה נכון.. ובכל גיל זה יהיה אחרת. למה לכן קשה לדבר עם אמא שלכם על אבא שחסר? יש דברים שלא תשתפו אותה? אילה

 

[PopPy]

ברור שיש...

זה לא שקשה לי לדבר עם אמא שלי על אבא שלי, אנחנו מדברות עליו, ולפעמים אני מבקשת ממנה שתספר לי עליו עוד ועוד, כי לעולם אני לא שובעת מלשמוע סיפורים, אבל קשה לי נורא לראות אותה שבורה. בפעם הראשונה שעליתי לבית עלמין היה לי נורא קשה לראות אותה עם דמעות בעיניים, לראות שהיא מרגישה בדיוק כמוני, חסרת אונים, עצובה ואולי גם בודדה באופן מסוים. יש רגשות שאני לא יכולה לשתף אותה בהם, יש דברים ומחשבות שאני שומרת לעצמי. חלומות, סיוטים, שירים, זה מסוג הדברים שאני לא משתפת בהם, שאני שומרת לעצמי, בלב. כדי לא להכאיב לה, כדי לא להכאיב לעצמי... אתי.

 

[אחת מהצד]

את יודעת..

כשבתי משתפת אותי בכאב שלה אני נקרעת. לא בגלל שזה מזכיר לי.. או מעלה אצלי את הקושי. יותר בגלל שכואב לי שעצוב לה וכואב לה. ושהחיים שלה קבלו מכה כל כך חזקה. משמה הכאב הכי גדול שלי. ויחד עם זאת.. זה גם עושה לי הרגשה טובה. שהיא משתפת אותי. שהיא מאפשרת לי להיות אתה ברגעים הקשים שלה. קשה להסביר כמה שאני אוהבת אותה באותם פעמים. וגם נרגעת. כי כשהיא לא משתפת אני כל הזמן חוששת ש..מי יודע מה עובר לה בראש. וכשהיא מדברת על זה אני נרגעת. והכי אני מוטרדת מהחלומות שלה. מהסיוטים. מחבקת אותך בהרבה חום ואהבה

 

[אורי_ח]

את יודעת, אחת

שאם הבת שלך חולמת, אפילו שזה כולל סיוטים, כך עדיף, כי החלומות הם צינורות האוורור לנפש הפגועה שלה. והעיקר שתמשיכי להיות על ידה, ולהקשיב ולחבק הרבה. ואני מוסיף חיבוק חם מצדי, בשבילך ובשבילה. אורי

 

[אחת מהצד]

אהה

יודעת. מכיר את המקרים שאתה יודע אבל זה לא עוזר? אז זהו.. שזה לא עוזר כשזה הילד שלך. ואתה כל כך צודק..

 

[PopPy]

לפעמים השיתוף לא חייב להיות במילים

לפעמים מספיק החיבוק החם והאוהב, וכשהדמעות פורצות והחיבוק הזה מתחזק, הרגש הזה יותר חזק מכל מילה שתאמר. אני חושבת שהייתי הרבה יותר מוטרדת בלי החלומות ואפילו בלי הסיוטים שלי. הסיוטים על-כך שגם אמי נלקחת ממני, והחלום הלא מוגדר- סיוט או שמא פנטזיה, שאני חיה עם אבי, ומתעוררת בבעתה כש"מגלה", או "נזכרת", שאמי לא שם מכיוון שהכל הפוך בחלומי, אומנם מטריד במשך שעות, ימים ואפילו שבועות, אבל ממחיש את כל הסיפורים על האיש שלא הכרתי למשהו הרבה יותר ברור ואמיתי. אני חושבת שאת צריכה לתת לבתך את הזמן שלה, שהיא תפנה אלייך. ואם היא לא תפנה, אולי זו הדרך שלה להתמודד עם זה, לבדה. לי אישית היה הרבה יותר קל לדבר עליו בחיוך במקום בבכי אחרי שעליתי לקברו, בערך בגיל 12. לאחר העלייה לקבר ישבנו אני ואמי, הסתכלנו על תמונות, ואז גם העזתי לשאול אותה על מסמכים שונים שמצאתי בחיטוט סתמי במגירות, שהיו קשורים אליו. אתי

 

[אחת מהצד]

גם אני חושבת

שהחיבוק הוא.. בכלל מאמינה גדולה בריפוי שיש בחיבוק. את יודעת.. גם אצל הילדים שלי.. אחד הפחדים הכי גדולים זה שיקרה לי משהו. שגם אני אעלם להם מהחיים. חושבת שכל מי שחווה אובדן חי עם הסיוטים האלה. לאבד שוב מישהו אהוב. הבת שלי בקרה בבית הקברות כשהיתה בת 6. היתה עסוקה בשאלות "טכניות" למה יש עליו אבן. מה קורה כשיש גשם.. כאלה. ככל שהשנים עוברות היא יותר "מבינה". יותר קשה לה. יש רבדים נוספים להרגשת האובדן שלה. כאילו שהכאב גדל.. אני מבינה את זה. מנסה ללוות אותה ב..תהליך הזה. לפעמים קשה לי לפענח את הסימנים שלה. את נערה מקסימה אתי.

 

[PopPy]

קל להבין את את הילדים שלך../images/Emo13.gif

לא מעט סיוטים על כך שאני מאבדת את אמי או את סבא וסבתא שלי שהם מאוד קרובים אלי יש לי, אבל אני לרוב לא משתפת בהם. לפעמים, אחרי ריב ביני לבין אמי, יש לי סיוטים כאלה, וכשאני מתעוררת באמצע הלילה מבועתת למחרת בבוקר אני מחבקת אותה. שוכחת מהכל, מהכעס, מהעצבים, ושמחה שהיא שם, לידי. אני ביקרתי בגיל הרבה יותר מבוגר בבית-עלמין, ובדיעבד אני חושבת שלמרות שיכלתי להתמודד עם זה גם בגיל 10, אני חושבת שאמי עשתה החלטה מאוד חכמה. תמיד אמי אמרה לי שלא משנה איפה אני אהיה, הוא תמיד יהיה איתי, בלב, ולא צריך לעלות במיוחד לבית עלמין כדי לשוחח איתו. אני מניחה שכשהייתי יותר צעירה היא רצתה להשריש בי את ההרגשה הזו, דבר שאני מודה לה עליו כל-כך, ורק כשהתבגרתי מספיק לדעתה עלינו יחד לבית עלמין, אחרי שיחות ארוכות. להסברים "טכניים"- נטילת הידיים ביציאה, האי הסתכלות לאחור הכל-כך סימבולית וכדומה, לא הזדקקתי כי ביקרתי בבית-עלמין קודם לכן. בקשר ל"גודל" הכאב, אני לא חושבת שכאב יכול לגדול, הוא יכול להיתפס בצורה אחרת. ילד בן 6 לא תופס את הסופיות של המוות כמו שילד בן 10 תופס אותו, או כמו שנער בן 15 תופס אותו, או כמו שבנאדם מבוגר תופס אותו. אני חושבת שרק ההבנה גדלה, ואולי גם ההשלמה, אבל לא הכאב. גם כילדה קטנה אני זוכרת שכאב לי לדבר על אבא שלי, וזה היה הרבה יותר קשה מהיום. היה פחד מסוים לדבר על נושא כזה. כשגדלתי והייתי בערך בת 10, אני זוכרת שהיו לי המון שאלות. זו הייתה תקופה שהתחלתי להתבגר ונורא רציתי לראות תמונות, ולהקשיב שוב לסיפורים שהיא הייתה מספרת עליו גם כשהייתי יותר קטנה, בדרך אחרת, ולהבין עוד ועוד דברים. כיום, כשאני כבר בת 14, יותר קל לדבר עליו, בחיוך מריר, במעין נוסטלגיה. מי יודע, אולי כשיהיו לי ילדים משלי, אני אספר להם על הסבא שהם מעולם לא הכירו והאבא שאני מעולם לא הכרתי, בחיוך של געגוע והשלמה. אתי

 

[אורי_ח]

באמת נערה מקסימה את

אתי. התיאור החי שלך ממחיש את מה שאחת מגדירה כרבדים שנוספים לאובדן: מאי הקליטה המוחלט של הפעוטה - איך היש הופך פתאום לאין, ואחר הילדה שמתחילה להבין וההבנה החלקית הזו מביאה עמה ביעותים ופחדים, ואחר הנערה המתבוננת אל אבדנה בחיוך מריר, ואולי זו גם שעתו של הכעס והחשבון (?) ולבסוף האשה הבוגרת, מתגעגעת ומשלימה. אבי ז"ל סיפר לי בשעתו על אביו (סבא שלי) אותו לא הכיר, כיון שנרצח ע"י אנטישמים פולנים סמוך להיוולדו, בן עשירי למשפחה חסידית דלת אמצעים. אבא שלי סיפר, אך לא בגעגוע ולא בהשלמה, כי אם בתחושה של קרבן, של חיה נרדפת. משאיבד את בכורו (אח שלי) ראה בכך המשכיות טבעית: "נולדתי לעולם הדפוק הזה כדי לסבול ואלה הם חיי". בתחושה זו (של הקלה אני חושב) גם סיים את חייו. ואת אתי, תמשיכי ותגדלי ברגשות של שייכות, של אופטימיות, של "יש טעם לחיים האלה". כי את מודעת, כי את מתמודדת, כי את מעיזה לשאול את השאלות ולבקש תשובות וגם יודעת שלא לכל השאלות אפשר למצוא תשובות. אני מאחל לך הרבה טוב וחג שמח, לך ולכולנו. אורי

 

[PopPy]

ואתם אנישים מקסימים../images/Emo24.gif

נעים להיכנס לאינטרנט כדי לקרוא פה הודעות, ולקבל חיבוק חם

היו לי גם תקופות של כעס, תקופות של זעם, של רצון לדעת שהנהגת שגרמה לתאונה נענשת ונרקבת בבית סוהר, כעס על רופאים שאולי היו יכולים להגיע יותר מהר ולהציל אותו, ובעיקר כעס על אלוהים. בסופו של דבר הכעס הזה התפתח אצלי לאי אמונה מוחלטת. הסיפור אצלי קצת יותר מסובך מבחינה של אמונה- אמא ואבי היו זוג חוזר בתשובה, והיו הדוקים מאוד, אני חונכתי עד גיל 4 או 5 בגן דתי, עד שאמא שלי חזרה בשאלה, ורק בשלוש שנים האחרונות התחלתי לגבש דעה עצמית משלי. אחרי אינספור לילות של נדודי שינה, בייחוד בשנה שעברה, איבדתי את האמונה באלוהים. במה אני כן מאמינה? אני לא יודעת מה נכון ומה לא, דבל דבר אחד אני יודעת- גם אם יש אלוהים, הוא לא האלוהים שלי, לא אלוהים שאני רוצה להאמין בו. הרצון שלי לחיות נובע מהרצון להיות שם בשביל אמא שלי תמיד, כמו שהיא הייתה שם בשבילי תמיד, נובע מחלומות, ונובע מהרצון להראות לכל הנערים לשעבר, לכל אלה עם המבטים הרחמניים, שגדילה בלי אב לא יוצרת מחלת נפש... אתי

 

[אורי_ח]

העיקר שתאמיני בעצמך ../images/Emo140.gif !!

 

[אחת מהצד]

חמודה

אני חושבת שמי שגדל בלי אבא חווה ילדות לא פשוטה. מורכבת. כשלא תמיד יש כלים להתמודד עם הכאב הענק. האובדן. הגעגועים. מצבי הרוח וכל זה. ואני שומעת בדברים שלך על התמיכה שאת מקבלת מאמא שלך. אז אני רוצה להגיד לך שזכית. כי יש הרבה שגדלים עם שני הורים. אבל בלי אהבה וחום. ולדעתי זה מה שעושה את כל ההבדל. לפעמים הורה אחד מצליח לחבק יותר משני הורים. וזה בעצם מה שחשוב. מחלת נפש? חה!.. בפורום אחר הייתי מספרת לך על זה בדיחה. בטח אלה שחושבים ככה גם אומרים שלשתף פסיכולוג במה שעובר עליך זה סימן שאת חולת נפש.

מהצד

 

[PopPy]

אכן לא פשוטה ומורכבת,

ואני לא קולטת איך אמא שלי, כבחורה בת 25 בערך, לערך כשנה שהיא נישאה ועם תינוקת בת חצי שנה, הצליחה להתמודד עם הדברים. אני יודעת שאני לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. התמיכה שאני מקבלת מאמא שלי, האהבה, החום, וההבנה, על כך אני מודה כל יום.

בקשר למחלת נפש- כן, הדעות הקדומות הן פשוט נוראיות, ויצא לי לפעמים להכיר אנשים די טוב, גם באינטרנט וגם בחיים, והייתי המומה מהתגובות כשסיפרתי להם. אני דווקא לא חסידה גדולה של פסיכולוגים- אני לא חושבת ששיחה עם מישהו מבחוץ שאינו קשור בכלל לנושא יכולה לעזור, ואני משוכנעת ששיחה עם אנשים שבאים מאותו המקום בדיוק, לדוגמא הפורום הזה, יכולה לעזור ולהקל הרבה יותר, והעצות יכולות להיות הרבה יותר מועילות.

אתי

 

[אחת מהצד]

כן. שמתי לב

שאת לוקחת את התגובות של האנשים עמוק ללב. לפעמים קשה עם זה מאוד. לקח לי הרבה שנים עד שהבנתי שלפעמים אני עושה דברים כך או אחרת רק בגלל שהתרגזתי מאיזה תגובה מטופשת של משהו. ואם זה לא היה קורה הייתי פועלת אחרת. ובאשר לפסיכולוגים.. אז אני חושבת שחשוב להתיעץ איתם. כי זה כמו חבר טוב או הורה. שכל הזמן נמצא בצד שלך וחושב רק על טובתך. והוא עוזר לך להבין מה קורה אצלך וגם לבחור בדרך שמתאימה לך. מתוך אמפטיה. ובשביל זה לא צריך לחוות אובדן. ובכלל.. כמעט כל אחד חווה אובדן פעם.. וזה לא חייב להיות פסיכולוג. כל מי שאת נותנת בו אמון ומרגישה שהוא אוהב אותך. גם מורה או יועצת של בית הספר. או קרוב משפחה מבוגר. אני חושבת שצריך הרבה בגרות וחוזק כדי להפתח בפני משהו באמת ולאפשר לו לעזור לך לעזור לעצמך. כי כמו שאמרת בהתחלה.. לא בכל דבר אפשר לשתף את אמא.. אפילו שהיא אשה כל כך מופלאה וחזקה כמו שאת מתארת אותה פה.. בכל כך הרבה אהבה.