אני בעד החציצה ההרמטית ביותר שנדרשת
בינינו לבין תפלצות בני עוולה שקמים עלינו ומאיימים שרצונם להשליך אותנו לים. אבל לא מחשש או פחד אלא מתוך סלידה וגועל נפש ורצון להתבדל ולא לנשום אפילו את אותו אוויר שהם נושמים. ולכן לא להעסיק אותם ולא לתת להם שום סיוע לא בחשמל, מים, מוצא לים (אלא אם הם קשורים למשקולת כבדה שתבטיח טביעה מוחלטת) או כל דבר אחר. אלו המודרכים על פי דתם וצו מוחמד שליח אלוהיהם, לרצוח ולכפות עלינו "הכופרים" את דתו של אללה ומחמד עבדו בכח ה"סיף" היא החרב - אחת דינם להיכחד ולהיעלם מעל פני הגלובוס ולאפשר חיים נקיים מזוהמתם. אז מה הבעיה להודות שכבשנו אכן שטחים במלחמה שנכפתה עלינו להתגונן מפני אוכלי הנבלות שקמו יום אחד בעזות מצח ודרשו למחוק אותנו מעל פני האדמה? כבשנו ואנו מחזיקים בשטחים המבטיחים לנו שקט ובטחון וכשתוקם חומת המגן האטומה הרמטית, מצידי שנתנתק מהם לעולמי עד ולא נראה אפילו את בדל קצה הכאפייה או העבאייה המסריחות שלהם ושיחנקו זה את זה בסרחונם הם. אין כאן אנדרלמוסיה ו"רגש ציוני" אינו תלוי בשום קמצוץ כלשהו בהם, בשטחים שיקבלו בחזרה או בכל שיקול אחד הקשור בהתנתקות ומצידי שיאכלו אחד את השני. ונאמר אמ"ן...