סיימתי לעבוד בחנות.
אתמול נגמרו להם 4 חודשים שבהם ניהלתי חנות יד שניה במקום מישהי שיצאה לחופשה ארוכה. זאת העבודה הראשונה שלי פה כשכירה. העבודה עם התנדבים מסתבר יותר מאתגרת ממה שחשבתי, הישראליות שלי (ישירות ופתיחות) הוכיחו את עצמם בעייתיים ומעולים לחילופין
למדתי המון על השפה המקומית, שהמתנדבים האהבו ללמד אותי
קיבלתי המון מחמאות וחיבוקים והסיכום שלי הוא - הלוואי והייתי יכולה להמשיך שם.
משבוע הבא חוזרת לשם כמתנדבת ליום בשבוע.
בוני היתה חולה יום אחד השבוע (אף פעם לא פגשתי ילדה חולה עם כאב גרון וחום ליום אחד בלבד) אבל אני לא מתלוננת
כאב לי הלב שראיתי אותה יוצאת מביה"ס אומללה וכאבת. לשאלתי היא אמרה שהיא מרגישה רע מהבוקר. היא אמרה למורה שהיא מרגישה לא טוב, אבל המורה אמרה לה שהיא יכולה להמשיך עד סוף היום, ובוני לא העיזה להגיד שוב בצהריים.
מה שעוד הפתיע אותי, היה שנזכרתי להתקשר לביה"ס ולהגיד שהיא חולה, רק בשעה 13:30. בערב חשבתי שבעצם הייתי מצפה מביה"ס שיתקשרו אלינו, כשגילנו שבוני לא הגיעה לביה"ס בבוקר. אני עדין שוקלת האם לדבר על זה אם מישהו. ואם חס וחלילה מישהו היה חוטף אותה בדרך לביה"ס? איך זה אצלכם? קרה לכם?
ואחרון חביב, האמריליוס הזה פרח לי אתמול לכבוד יום שישי