לא רק שמיכות
ב-1990 הייתי במשלחת עבודה בגרמניה.
בלילה הראשון לננו במלון קטן של ישראלי, עם שמשות כפולות כיוון שהחשמלית עברה כל 10 דקות מתחת לחלון וצילצלה בלי הרף , דלתות החדרים מפלדה, וכאשר עברנו ברחוב (היינו 8 גברים עם סיכות צוארון של "הבונדס פוליציי") אנשים שראו אותנו נמלטו.....
למחרת בקשנו לעבור משם, ועברנו לבאד גארדסבך לשתי לילות ואחר כך למלון חביב בעיירה עם שם דומה מאוד לשם של מחנה ריכוז, אבל מפקד משטרת התנועה של ברלין שהיה ידידי, אמר שזה רק דומה, זה לא המקום.
ועוד אנקדוטה. כאשר עלינו ליער השחור (הישראלים טרם גילו אותו) להתרשם מתיפקוד תחנת משטרה שאחד הכפרים מסביב קורס בשלג, עצרנו בבית קפה יקי טיפוסי עם שתי מטרוניטות, ובמזל הדובר הגרמני הוא שבלי תשומת לב הניח את כוס הקפה בין לגימה ללגימה על המפית הרקומה (מאקרמה?) ולא על המגשון, והוא זכה לרבע שעה הרצאה על חבלה במורשת הגרמנית, והיא הפסיקה רק כשביקשתי כוס תה, ואז הביטה בי (היה לי שפם אדיר) ואמרה שבשביל שפם פאראנץ יוזף כזה, הכל.
המצחיק שכאשר עלינו לכיוון היער, ואני בטוח שאך ישראלי לא עשה זאת. עצרתי את הרכב ושאלתי את האנשים אם שומעים את רחש הענפים הארוכים מאוד של העצים ברוח, את שיכשוך הפלגים ? ענו שכעת כשהמנוע דומם, כן.
הוצאתי אותם מחוץ למיניבוס (ראש המשלחת דיבר גרמנית ותרגם לדובר), והתחלתי לספר להם את סיפור כפה אדומה, ולא היה מי שלא יתרגש שהנה הסיפור קורם עור וגידים ביער כמו שמסופר, לדובר ממש זלגו דמעות.....
התגוררנו בעיירה באד-גארדסבך שהיא מאוכלסת בעיקר תיירים, וביתר יש לשכור חדרים בבתים עתיקים עם כל מה שהיה בהם פעם.
היתה חוויה להיכנס לבית כזה ולראות בין היתר חפצים שאנחנו זוכרים מילדות.
אבל על מה שרציתי לספר זה חדר השינה. אמנם התנור היה חשמלי ולא מוזן עצים, אבל המיטה היתה מיטת איכרים עם קיר נמוך מסביב, ממש דמיונית: שמיכות פוך אמיתי עבות מאוד, אבל גם המזרון היה פוך עבה. זו היותה חוויית שינה מדהימה.
ועוד אנקדוטה: ישבנו לאכול במסעדה בעיר שפייר (מקור המשפחה שלי).
כולם הזמינו כמובן סטייקים וצ'יפס.
ואני בקשתי : שוואיין קוטלטן, קרטופלך אונד אפל ויין.
לגלגו עלי שכנראה יש לי כסף מיותר, ורק בקבלת החשבון התברר להם שהארוחה שלי עלתה חצי משלהם.....
היה רק גימיק קטן כשביקשתי רוטב אלף האיים, וכשראו שאני מזיז אותו הצידה שאלו, ועניתי להם שברוטב הזה חסרים 500 איים לפחות.....