השבוע שלי
היה לי שבוע ממש לא מוצלח עם הרכב. ביום שני תוך כדי נהיגה בכביש המהיר נדלקה נורית קטנה על הלוח מכוונים, והתחילה לצפצף, שהראתה שהטמפ' של המנוע עולה ועולה, מזל שבדיוק הייתי ביציאה, ותוך 5 דקות הגעתי הבייתה. התקשרתי מיד לסוכנות שאמרו שאסור לי לנהוג באותו כי יתכן ויש בעיה במנוע, והם שולחים גרר. מכאן לשם הסבתר שפשוט היה חסר לנו מים.
ביום רביעי בדרך ללימודים עפה לי אבן על השמשה וניפצה אותה, חור קטן קצת יותר גדול מטבע של שקל. הייתי בדרך למבחן, ומרוב בהלה (חשבתי שמשהו ירה ברכב) עצרתי בצד הדרך לנשום. אחה"צ הסוכנות שלחה משהו שיתקן את השמשה, מזל שלא היינו צריכים להחליף חלון....
ביום חמישי הגעתי ללימודים מאוחר, החניה היחידה שמצאתי הייתה ליד רכב שחנה עקום, רובו היה על השוליים, בקושי הצלחתי לצאת מהרכב. אחרי שעתיים מצאתי פתק על השמשה שלי מלא בקללות נאצה שממש לא מאפיינות את האופי הסובלני של תושבי האיזור. כותב הפתק טרח לציין שהוא נוהג בלקסוס (כאילו שאני יודעת מה זה אומר) בעוד אני נוהגת בוולצפאגן (אין לי מושג אך כותבים את זה), ובירך אותי עוד קצת.
ישר הלכתי למשטרה בקמפוס והגשתי תלונה......
בעלי שאל אילו הפתעות אני מתכננת לשבוע הבא....
ביום שני הצלחתי לעצבן את הפרופסור שלי לפסיכולוגיה, אישה קטנה וזקנה (ככה היא קוראת לעצמה), שאוהבת לקלל ולהמם את התלמידים שלה, ילדים בני 18. מה אני אעשה שאני יודעת משהו שהיא לא, הרי שינוי את תנאי הקבלה למורים בקליפורניה לפני חצי שנה, והיא לא הייתה מעודכנת, אבל אמרתי לה שהיא טועה, לפני כולם, וזה לא התקבל יפה בכלל, היא צעקה עלי..... הלכתי להתנצל אחרי השיעור, ואחרי שקיבלתי ממנה נזיפה, התנצלות, הרצאה, עצות וחיבוק היא גם אמרה לי שאני אישה מאוד מעניינת והיא שמחה שאני בכיתה שלה.... יצאתי מבולבלת לאללה עם המון חומר למחשבה
ה9/11 יום ההולדת השני שלי. אני אוהבת להתעורר בבוקר, להודות על כך שאני חיה ושרדתי. אוהבת לראות את השמיים הכחולים, לבכות עם בעלי, לדבר עם המשפחה, לנשק את הבנות, ופשוט לחיות את החיים שלי.