סופר נני היום

[שישה לשלטון]

סופר נני היום

רציתי לדעת מה דעתכן על ההרעבה כשיטת חינוך? אני הזדעזתי מכך וממה שאני יודעת כל הפסיכולוגים נגד עונשים שקשורים לאוכל, כי זה יכול לעשות אנורקסיה וגו'.

 

[בעילום שם כרגע]

זה באמת היה קצת מוגזם לדעתי. אבל...

זו השיטה שלה. זה מסוג הדברים שאתה יכול לאיים בהם אבל לרוב לא תיישם כמו ילד שמשתולל בחנות והוריו אומרים לו - אם לא תפסיק נלך הביתה. אבל אם חייבים להישאר אז מה? האיום הוא סתם. במקרה פה - היא באמת שלחה אותו לישון ללא אוכל- זה באמת רע וככואב בלב. (למרות שלא באמת ראינו שהלך לישון ללא אוכל) זה כמו שיגידו לילדה לא ניתן ציוד נשי כהתנהגת לא יפה. מי מאיים במדברים כאלה? זה היה מזעזע כשחושבים על זה. יש יש לה יציאות לא הגיוניות לפעמים למרות שהכיוון שלה בסדר בדרך כלל.

 

[בי3ת קינדר]

אולי אני אחשב כקיצונית

אבל אני חושבת שאתמול היה פרק מבריק. ומיכל אמרה שם משפט מפתח. מה יותר חשוב שוקו, בורקס וביצה קשה, או נפשו של הילד בידיעה שההורים שלו עומדים כסלע איתן, יציבים וניתן לסמוך עליהם? הסיבה שהגיעו למצב הזה שנתפס לכאורה כמזעזע, שליחת ילד לישון ללא ארוחת ערב, היא הזנחה של שנים. מצבים קיצוניים מצריכים אמצעים קיצוניים. עובדה היא שלקח מעט מאד זמן לילד להבין את העיקרון. מיכל הדגישה עוד נקודה חשובה: האם ראינו ילד שמח יום קודם? או ילד מתוסכל, כועס אלים וחסר גבולות? הוא אמנם קיבל ארוחת ערב אבל... בעיני יותר מזעזע ילד עצוב, זועם ומתוסכל כבר כמה שנים מילד שנשאר קצת רעב לכמה שעות. המחיר של השיעור המאד חשוב הזה שהוא למד אפסי לעומת המחיר של רעב עד הבוקר. עובדה שעוד באותו ערב, הפרס הגדול שהאבא המקסים והרגיש הזה קיבל היה חיבוק ו"אבא, אני אוהב אותך". אבא שלא מסוגל להעמיד גבולות קיבל ילד זועם שאיים עליו, היכה אותו והשפיל אותו. אבא שמעמיד גבולות מקבל ילד אוהב, שהולך לישון שקט ובטוח שאבא חזק מספיק בשביל לנהל את העניינים. לדעתי היה פרק מדהים, ומיכל היא אשת מקצוע מעולה!

 

[עפרהבש]

באוכל לא מענישים!!

אני מסכימה איתך בענין שעדיף ילד שמח מאשר מתוסכל , כועס ואלים וחסר גבולות אך לדעתי אפשר היה להגיע לכל זה בלי הענשה של אוכל , פשוט מאוד מה שמיכל עשתה חוץ מהענין של האוכל כך הילד לומד שיש גבולות אך שיש ארוחת ערב עם המשפחה הוא אוכל וחוזר למשימה שלו בלי שום הנחה. אם הוא עושה בעיות באוכל זה משהו אחר האוכל מונח על השולחן עד שהמשפחה מסיימת את הארוחה הוא אכל יופי לא אכל זו בעיה שלו ואז אומרים לילד אין אוכל מתי שאתה רוצה אך ורק מתי שהמשפחה אוכלת ובענין זה אפשר לשלוח את הילד לחדר ולישון בלי אוכל

 

[בי3ת קינדר]

אז לשיטתך, כן מענישים באוכל../images/Emo8.gif

אם כן יש מקום להעניש באוכל מה ההבדל בין ילד שמסרב להגיע לארוחה כי נניח לא סיים לשחק (=מאבק כוחות) לבין ילד שמסרב להגיע לארוחה כי הוא מסרב לסיים שיעורי בית (=מאבק כוחות)? אני אפנה את תשומת ליבך לעובדה שהוא קיבל תזכורות לא מעטות, אבל התעקש ועמד בסירובו כדי להוכיח את היכולת שלו במתרחש. אם הוא היה מתרצה ואומר כשהזכירו לו רבע שעה לפני האוכל: "אני אתחיל שיעורי בית, אבל אני לא אצליח לסיים", הוא היה מקבל את הזכות להצטרף לארוחה וחוזר להמשיך. מה שראינו אתמול היה דוגמה מאלפת לילד שלמד שיעור מצויין על החיים, שיעור שערכו עצום בטווח הארוך. למה כהורים אנחנו לוקים בראיה קצרת טווח כל כך? השוקו והבורקס? זה מה שחשוב? משקיט את המצפון? מיכל אמרה "ילדי שפע" וצדקה, העולם לא התמוטט ולא עמד מלכת. נהפוך הוא, השיפור בהמשך היה משמעותי בגלל העמידה האיתנה. כל ויתור בשלב הזה היה קריטי, ופוגע אנושות בילד. מצטערת לא שכנעת אותי בכלל, אפילו חיזקת את דעתי. את מוזמנת לנסות שוב. אני עם מיכל.

 

[ros007]

הי ביצה אני נהנית לקרוא אותך. התוכנית אתמול

קצת בלבלה אותי אולי תוכלי לעשות לי סדר. הבנתי שמה שהיה שם זה מאבק כוחות ועל כן היה חשוב להתעקש עם הילד. יחד עם זאת אני מבינה שבנושא של שיעורי בית החוכמה היא להעביר את האחריות לילד. זו המטלה שלו ואם לא יבצעה יצטרך לשאת בתוצאות, אז מה השתנה אתמול. אני מקוה שזה בסדר שאני פונה אליך ישירות מעינינית אותי השקפתך. תודה יום נפלא.

 

[בי3ת קינדר]

תודה רבה על המחמאה../images/Emo9.gif

אם מעניין אותך לקרוא עוד מהגיגי

, את מוזמנת בחום ובשימחה לבלוג ולקומונה שבחתימה שלי. בנוגע לאתמול כלום לא השתנה, שתי המסקנות שהגעת אליהן נכונות באותה מידה ולא עומדות בסתירה זו לזו. האחריות שלו להכין שיעורי בית, האחריות של ההורים לודא שזה יקרה. האחריות שלו לבחור האם ומתי יסיים שיעורים, ברגע שהוא החליט לא לסיים, הוא מעביר את הכדור למגרש של ההורה. עכשיו על ההורה להחליט איך יגיב. האם יוותר או ישאר איתן. ההורה מחליט לעמוד במילתו. שוב הכדור חוזר לילד וכן הלאה. האם יחליט לעשות את הדבר הנכון? האם יקבל על עצמו את האחריות? משחק הפינג פונג לא נמשך לנצח, בסוף יש הכרעה. במקרה של אתמול - לטובת ההורים. בטווח הארוך - לטובת הילד. למחרת היה לו הרבה יותר קל לקחת אחריות. למה? כי ההורים מעבירים מסר ברור הקשור לא להכנת שיעורים, אלא לביטחון שלהם במסוגלות של הילד להגיע להחלטה הנכונה ולקחת אחריות על מטלותיו. הורה שמוותר, בעצם אומר לילד שלו "אני לא סומך על היכולת שלך, אתה זקוק לי שאשמש בשבילך מקור חיצוני לאחריות" הילד מבין את המסר הזה בבהירות רבה. הורה שמוותר לילד, אבל ממשיך לנדנד לו, נוטל מהילד כל סיכוי להפגין רצון טוב. מי רוצה לעשות שיעורים לבד, אם אפשר לטרטר הורה תוך כדי? מי בכלל רוצה לעשות שיעורים אם מנדנדים לו במשך שעות? ראית פעם ילד בן 7 שבא לאבא ואומר, אבא תן לי להיות אחראי עד כיתה י"ב על שיעורים? סביר להניח שלא.. הוא יצרח ויבכה שקשה לו, שלא בא לו שהוא לא יודע ולא יכול.

 

[עפרהבש]

כנראה לא הבנת אותי לעומק

אני איתך שלא תביני, אך אני מסתכלת על זה בצורה אחרת , מה שרוצים בעצם ללמד את הילד זה להכין את שיעורי הבית ואם לא הוא לא ישחק או יראה טלויזיה או כל דבר אחר שהוא אוהב, ולכן אמרתי שאם אמרו לילד אתה לא יוצא מהחדר עד שאתה מסיים את השיעורים אז בסדר , הוא לא יצא לשחק , לראות טלויזיה או מחשב. אך לארוחת ערב מה הקשר! אם הילד עושה צרות באוכל אז באמת צריכים להעמיד אותו על מקומו ולא לתת לו לאכול ואפילו ללכת לישון על בטן ריקה לא יקרה לו שום דבר והוא ילמד לקח, אני עשיתי זאת על ילדיי שהיו קטנים, אני מקווה שאת מבינה אותי

 

[lironsa]

מסכימה בהחלט

היה פרק מדהים. ועוד משפט שסופר נני אמרה להורים מספר משלי בתנך: "חוסך שבטו שונא בנו". זה נכון. במשמעות של לחנך לערכים ע"י הצבת גבולות וחוקים. ותגובה על הפרת החוקים שנקבעו. מי שלא מכין את הילדים שלו להצבת גבולות וחוקים ברורים מזיק לילדים שלו בכך שאינו מכין אותם למסגרות בחיים. בכל מסגרת בחיים : ביה"ס, צבא, עבודה יש חוקים ברורים . ההורים הם הורים טובים שצריכים להציב גבולות וחוקים בבית.

 

[שישה לשלטון]

ממש, אבל ממש לא

אני לא מאמינה בפעם אחת ולא מאמינה בסבנג וגמרנו. יהיה סיטואציה דומה וההורים ינהגו שוב כך, שקול למי שמנסה סמים רק פעם אחת. בל נשכח שמדובר בהדיוטות ולא באנשי מקצוע כמו מיכל דליות, שלא יידעו להבחין מתי זה כן ומתי זה לא ויגרמו נזק כפי שרשמתי בתגובתי הקודמת. אין כל הבדל בין פעולה זאת להחטפת פליק/סטירה ולגבי אלימות כולנו בדע אחת שזה עבר מן העולם המודרני, אז מה ההבדל בין אקט זה לאקט ההרעבה? אני יודעת שאני נשמעת מלודרמטית, אך אני דוגלת בלא לאלימות בכל מצב

, למעט הגנה עצמית שזאת לא הסיטואציה כאן.

 

[noahle]

בעיניי זולא הרעבה

הרעבה זו מילה מוקצנת. בסה"כ הילד לא אכל ארוחת ערב אחת. אז הוא היה קצת רעב. אני מבטיחה לכן שגם אם הוא היה אמור לשבת בשולחן הייתה איתו מלחמה אחרת. קצת נסחפתם בהגדרה של הרעבה. צאו מזה. לא יצא לכם פעם לפספס ארוחה? בגלל מחשבה כזו יש ילדים כאלה. מסכן שיאכל מסכן ניתן לו מסכן... ואיפה התחושות של האמא שחוטפת קללות מילד בן 7? זה הגיוני? זו לא הרעבה. האמא המרעיבה ילש נמצא בד"כ עם זונדה. כנסו לפרופורציה.

 

[בי3ת קינדר]

../images/Emo45.gif

 

[noahle]

היי

אני חושבת שהתכנית אתמול גרמה לסוג של זעזוע מסויים. ראינו זוג שומרי מסורת שבניגוד לכל החוקים מגדלים ילדים בתאכלס - לא מחונכים, לא ממושמעים שרחוקים מלהיות ילדים שמצפים מהחזות הזו של הזוג. (אנשי דת, רציניים). גם אני כמו רבים הזדעזעתי לראות איך אנשים מצליחים לגדל ככה ילדים שרודים בהוריהם בציווי מקבלים ארוחה ועוד ליד המחשב. אני אמא צעירה ויש לי ילד אחד כרגע. ואני יודעת שהקניית הרגלים זה דבר שאנו אמורים להעביר לילדנו ותוך כדי שיגרה, לחצים והתמודדויות אינסופיות לפעמים אנו כבר לא שמים לב ומוותרים. התכנית אתמול הראתה לי כמה ילדים זקוקים מעבר להכל לגבולות, דורשים את הגבול - זועקים לו. מתחננים לתשומת לב, להקשבה ופתאום לקראת סוף התכנית כולם ישבו בנחת ובאהבה על הרצפה בסלון על הרצפה במין אידלייה שהיתה צריכה להיות כאמור טבעית. הראש שלי עדיין אצל משפחת אסרף שוודאי לימדה עוד הרבה משפחות כיצד יש להתנהג כבוגרים כאנשים בעלי סמכות כאנשים שצריכים לחנך את ילדנו. אוספת אליי את הרגע הזה תודה לשיטת אדלר שכל פעם מצליחה להפתיע אותי מחדש. אני דובקת בחינוך הזה ומאמינה בו.... נועה

 

[בי3ת קינדר]

אני איתך בכל מילה

כמו שאמרת רבים הזדעזעו, אבל כל אחד ממשהו אחר, את ואני מהמצב העגום של המשפחה. אחרים ממניעת ארוחת ערב. יאמר לזכות התוכנית שלא נשארו אדישים. הזוג של אתמול, אנשים רציניים שומרי מסורת כדברייך, לא היו פחות רציניים בעיני כי לא הצליחו להעביר לילדיהם ערכים. בעיני הם היו רגישים, עדיני נפש, נוגעים ללב, מקסימים ובעיקר מאד מאד מבולבלים... אם נשווה הורות למשטרים מדיניים, הם היו שלטון אנרכיה. לעומתם בקיצוניות השניה יש דיקטטורים, כמו ההוא שהתאבד אתמול בתא המעצר. הרבה הורים מתבלבלים מהמילה דמוקרטיה. מהי דמוקרטיה? זה לא אומר שהילדים מכתיבים מהלכים. זה אומר שהורה הוא מנהיג, יש היררכיה, יש חוקים, יש עונשים קבועים בחוק, יש זכויות, יש חום ואהבה, אבל גם חובות, אחריות וגבולות. כשהורה מתקשה להנהיג, הוא מוצא את עצמו באחת משני הקצוות. או כדיקטטור שלא רואה זכויות מלבד אלו של עצמו, או אנרכיסט שנדרס על ידי כל אחד הישר בעיניו יעשה. מיכל לימדה את ההורים האלו אתמול להיות מנהיגים, לאסוף את כל הרכות והמתיקות שלהם ולתת להם גם את הכוח להוביל את המשפחה קדימה.

 

[שישה לשלטון]

לא, זו כן הרעבה וזו כן מילה מוקצנת

מבחינתי, זה אקט קיצוני שלא מתאים למאה שלנו. אני לא רואה כל הבדל בין האקט הזה לאלימות. לפי מה שאתן רושמות פה, גם תגידו שזה בסדר להרים יד עליו ולהראות לו מי יותר חזק. מה שנעשה כאן זה השפלה ומתאים לשיטות עינוי ומבחינתי האקט הזה שקול למעשיה של האמא המרעיבה. אסור למנוע אוכל מילד כאקט חינוכי ולא משנה הסיבה

חוץ מזה, שאסור לשכוח שהיא בעלת מקצוע והדיוטות שיחכו אותה יכולים לעשות נזק עצום, כמו שנקרא "אל תנסו בבית". אולי אני רואה שחורות, אך בעקבות זה, יגיעו הרבה תלונות למשטרה בדמות האמא המרעיבה.

 

[בי3ת קינדר]

האימא המרעיבה

סיפור מאד עצוב ובכלל לא דומה. האמא המרעיבה סבלה מהפרעה נפשית קשה ומסוכנת "תסמונת מינכהאוזן בידי שליח" מניעיה לא היו חינוכיים כלל ועיקר, אלא נגזרת אומללה של מצבה הנפשי המעורער. באמת שאין מקום להשוואה. לכל אורך הדרך היייתה בידי הילד היכולת להחליט שמצטרף למשפחה, הוא בחר שלא. ובשום מקרה לא יומלץ כאן על אלימות או ענישה פיזית. לפני שבועיים בערך הגיעה לכאן גולשת ששאלה מה לעשות עם ילדה שמסרבת להצטרף לארוחה ואחר כך דורשת חטיף או ממתק. מה תמליצי כאן?

 

[שישה לשלטון]

זה מקרה שאני מתמודדת כל יום והוא בדיוק הפוך

כי זה קודם תאכלי ורק אח"כ חטיף או ממתק. חטיף או ממתק הם קינוחים והם לא חשובים ועליהם כן ניתן לעשות מניפולציות חינוכיות. אוכל לעומת זאת זה צורך של הגוף, לכן כפי שרשמת "באמת שאין מקום להשוואה".

 

[בי3ת קינדר]

אני זורמת איתך

יש ויש מקום להשוואה. ילדים לא בוחרים את שדות המאבק לפי הנוחות שלנו, הם יודעים לאבחן במומחיות יוצאת דופן את מוקדי התורפה שלך. אוכל זו נקודת תורפה לרבים וטובים. שיחה בין אמא וילדה: בואי חמודה, שבי לשולחן, יש ארוחת צהרים. לא רוצה. זה לא טעים לי. בואי, אני מגישה אוכל. הכנתי אורז ושניצל. לא רוצה את האוכל הזה, זה איכס. אבל את אוהבת שניצל, בואי לאכול חמודה. איכס שניצל, רוצה ממתק. קודם אוכל אחר כך ממתק. תאכלי ואמא תיתן לך משהו טעים אחר כך. לא רוצה אחר כך! רוצה עכשיו ממתק! לא אוכלת! (צורחת ובוכה..) הבכי נמשך שעות, שום הסבר לא עובד,כל מאמציך לשכנע עולים בתוהו. מה תעשי? א. תכיני משהו אחר, גם זה לא ימצא חן בעיניה, בסוף תתפשרו אולי על סוג מזון שלישי וזה יהפוך להיות סרט יומיומי, אבל את חורקת שיניים כי זה צורך של הגוף ב. תתני לה ממתק כדי שלא תישאר רעבה, הילדה צריכה לאכול משהו, שיהיה ממתק, מה כבר יכול להיות, רק שלא תגיע לי לתת תזונה ג. תעמדי על שלך, והילדה לא תאכל עד שמאבק הכוח יעבור לה, הצורך של הגוף יחכה עד שהילדה תחליט ליישר קו עם הגבול הברור שהעמדת כאן אני אדגיש נקודה חשובה: הצבת גבול - הורה אומר קודם אוכל, אחר כך ממתק אכיפת גבול - הורה לא נותן ממתק בנחישות עד שהילד אוכל (גם אם זה לוקח שעות, או עד הבוקר לצורך העניין)

 

[שישה לשלטון]

אבחר בחלופה ג' שלך

שוב, בדוגמתך זאת הבחירה של הילד אם לאכול או לא וגם יש לו את האפשרות לקחת לבד מה שהוא רוצה (בן 7). זאת כמובן בהנחה שאני בתור אמא יודעת שהוא אוכל את המאכל המדובר ואין לו כל בעיה אחרת כמו ויסות חושי וכד'.

 

[בי3ת קינדר]

הללויה! ../images/Emo6.gif

מנעת אוכל מהילדה, בגלל שניסתה להכתיב לך תנאים. משמע שהתעלמת מצורך של הגוף שלה כדי להעביר מסר הרבה יותר גדול וחשוב, משמע השתמשת בכלים שלך כדי לאכוף הצבת גבול ולא להשאירו כהמלצה בלתי מחייבת. כנ"ל גם אתמול, הוא קיבל אין ספור הזדמנויות ליישר קו עם הגבול שהציבו ההורים. הבחירה לסיים עם שיעורי הבית הייתה רק שלו, בדיוק כמו הבחירה של הילדה לוותר על ממתק. בתור הורים, הם עשו מלאכתם נאמנה. ומה הקשר לויסות חושי?