סטלנים כבדים!!!

[melancholy man]

אבל זה לא להגיד כלום בעצם

אדם שהיה באפגניסטן, חווה מן הסתם דברים שאדם שלא היה באפגניסטן לא חווה, אדם שחלב פרות, חווה מן הסתם דברים וכו'... כל חוויה מוסיפה, העניין הוא וכך לפחות אומרים כל המחקרים שאני קראתי (ויצא לקרוא כמה כאלה במסגרת העבודה שלי) וכל ההתיחסויות לעניין מצד אומנים, שאני קראתי, מעידים שתחת השפעה ישירה של סמים, יכולת הריכוז יורדת לרמה כזאת שגם אם בראש מתנגת לך מוסיקה מדהימה, היכולת לתרגם את זה (בין בכתיבה ובין באמצעות נגינה) למעשה היא מאוד נמוכה. כל מי שהתנסה בסמים יכול לספר, שבזמן ה high, אתה מרגיש שהכל הגיוני ולפעמים אתה מוצא תשובות שנראות לך מדהימות, כשיורדים מה High, או שהכל נשכח או שפתאום התשובות נראות טיפשיות, נדמה לי שזה מצב דיי דומה.

 

[buffa]

זה להגיד המון

כל דבר בחיים שלך מוסיף עוד משהו. סמים לא שונים בעניין הזה. גם אני קראתי ראיונות שמעידים על כך שהסמים האטו, פגעו וכו' אבל כמו-כן גם קראתי כאלו שאמרו שהסם היה חלק מהעניין, אם באופן ישיר ואם בעקיף. אי אפשר להתעלם מהעובדה שתעשיית המוסיקה ממלאה בסמים, ושהם כן השפיעו על המוסיקה. זו עובדה. אם זה טוב או לא? זה כבר דיון אחר.

 

[ציףציף1000]

אבהיר את מה שכתבתי מקודם

ומ"מ כתב דברים דומים, למעשה. יש הרבה סמים בתעשיית המוסיקה, כמו בעולם בכלל. הסמים היו ויהיו מושא להרבה שירים. אך הם אינם הזרז ליצירה. הם אינם גורמים לאנשים להיות יצירתיים ואינם משפרים את יצירתם של אמנים פעילים. זוהי טעות נפוצה, ופטאלית: הרומנטיזציה והאידאליזציה שנעשית לשימוש בסמים ע"י אמנים נערצים, גרמה לרבים לנסות לחקותם, עם תוצאות הרסניות. בנוסף, יש גם נטיה אנושית להתעלם ממידע הסותר את התדמית האידאלית שיש לנו על דברים. כך, נוח לך למשל להתעלם מכך שהסמים גרמו כמעט להרס הקריירה של אריק קלפטון (שלא לדבר על כך שהוא כמעט מת) ומה שקרה לבארט, לפיטר גרין, ולמאות אמנים אחרים בתחום הרוק והג'אז, כנראה לא עושה עלייך רושם. אבל, מה לעשות, החיים הם לא פשוטים. על כל high שהסמים מביאים, יש גם מחיר. ואמנים משלמים מחיר גבוה אף יותר מאשר סתם עמך, לדעתי.

 

[buffa]

אני בהחלט מודעת לכך שהסמים מוטטו

קריירות רבות, ולא בנו אותן. העניין כאן שאני בכלל לא טוענת שסמים משפרים משהו, בסה"כ אמרתי שהם חלק בלתי נפרד מהמוסיקה ולפי טעמי גם מהיצירה עצמה, בלי קשר לטיבה.

 

[ציףציף1000]

זה לא מה שכתבת מקודם...

אבל לא משנה.

 

[holo]

ניסיתי את זה שאת כל כך בטוחה?

כי את כל כך בטוחה בדבריך..

 

[holo]

ניסית*

 

[MetalliKosta]

ממש לא נכון

אפשר בכיף לנגן לשיר ולכתוב תחת השפעת מריחואנה (לגבי LSD אין לי מושג) ואפילו זה יכול לצאת יותר טוב תחת ההשפעה. בדיוק כמו שנהגים תחת השפעה נוהגים יותר טוב.

 

[One Echoe]

תגיד, אתה רציני?

זה כמו שתגיד שכשנוהגים שיכורים נוהגים בזהירות רבה יותר.

 

[brotos]

אוי, תגובה מקוצרת...

ללא קשר לשימוש בסמים דווקא, אני כן חושב שבשביל ליצור אומנות (וסיד בארט, כך אני מאמין, יצר אומנות) צריך להיות 'לא-רגיל'. ומה זה לא רגיל? אדם לא רגיל זה אדם שהוא לא קונפורמיסט, שהוא לא 'זורם', שלא איכפת לו יותר מידי מארציות. לכן, כך אני מאמין, יש יוצרים רבים יותר מיוצרות. לגבי סמים: אני לא חושב כמוך, ציף. אני זוכר שחברים שלי סיפרו לי על שיחות בזמן עישון נרגילה (שזה לא סמים, אבל ממסטל "אחו-שרמוטע"[!!!]), שאלה השיחות הכי מצחיקות והזויות שיש. והמוזיקה של פלויד הייתה הזויה, מה לעשות. לא צריך לחטוא בצדקנות תמיד.

 

[buffa]

../images/Emo45.gif

 

[ציףציף1000]

הם כולם לקחו LSD מספר פעמים

הם כולם לקחו LSD מספר פעמים ווטרס לקח רק פעמיים, לדבריו. גילמור ורייט אני מניחה שיותר. בכל מקרה, הם כולם הפסיקו כשהם ראו מה זה עושה לבארט. (וזה בדיוק מה שגרם לי להרים גבות כשקראתי את הסיפור של אינדיה ווטרס בעתונות. מה, היא לא שמעה על סיד?? אבא שלה לא נחרד כשראה מה היא עושה?? לווטרס הפתרונים. ) בכל מקרה, להערכתי, על סמך דברים שאמרו ושמועות פה ושם, בסך הכל צריכת הסמים שלהם בשנות השבעים היתה נמוכה מהממוצע בקרב אמנים. ריק רייט היה, כנראה, היחיד שנפל קורבן למגיפת הקוקאין של סוף שנות השבעים.

 

[wommer]

ציףציף אני איתך בדעה...

כאילו הלו?! סמים?! סתם סתם נהיה רציניים... אפשר לעשות מוזיקה מדהימה בלי סמים...לא צריך להיות היי כדי להפיק את הצליל המדהים(כמו שפ"פ עשו..)

 

[wommer]

סליחה...המשך

צריך להיות עם ראש פתוח לכל דבר, וזה מה שפ"פ עשו, ועוד אמנים רבים אחרים. וסמים זה בכלל לא קשור לעניןן בכלל בכלל לא, זה רק הורס תאי מוח, מוחק זיכרון, גורם לראות פילים ורודים מעופפים, אבל ליצור מוזיקה? לא צריך את זה, וזה לא עוזר בגרוש

 

[buffa]

כאן נעוצה הטעות

כי הסמים כן 'עזרו' ליצור מוסיקה. אדם שניסה LSD או מריחואנה חווה דברים שאדם שלא ניסה סמים בחייו לא ולכן המוסיקה שלו יכולה לבוא ממקום אחר לגמרי ו'הזוי' יותר. שימוש ממושך אכן פוגע ביצירה, ביכולת ההופעה וכפי שציינת בתאי מוח, ובשילוב עם משברים נפשיים לא פתורים זה יכול להיות הרסני (כמו בארט, קלפטון ועוד ועוד).

 

[MellowShip]

אכן כן..

על ג'אז שמעת ציף? לי אין זמן למחקר אינטרנטי מעמיק בנושא, אבל אני מבטיח לך שאם תחפשי תגלי שהמון מאמני הג'אז הגדולים ביותר (mile davis, herbie hancock..and many more) היו בסטלה רצינית מאוד כשהם כתבו\עיבדו מחדש חלק מהיצירות הכי מטורפות ומדהימות שנוצרו אי פעם. בסופו של דבר זה באמת לא משנה...מוזיקה היא מוזיקה ללא יחס לאופן בו היא נעשתה. בסופו של דבר 2: כולם בסוף מעשנים ירוק, חוץ מאלה שמתים.

 

[ציףציף1000]

שמעתי על ג'אז

צ'ארלי פרקר מת מסמים. היה גדול הסקסופוניסטים בתחום. בילי הולידיי מתה מסמים. צ'ט בייקר כמעט ומת, והקריירה שלו הלכה פייפן במשך שנים רבות. הרשימה ארוכה מאוד. ראה מה שכתבתי למעלה בשרשור: ההערצה וההערכה שלנו כלפי אמנים גורמת, לעיתים, לרומנטיזציה של הצדדים הפחות חיוביים ויותר הרסניים בחייהם. אני מעדיפה לראות אמנים כאנשים בשר ודם, תלת מימדיים, עם כשרון וגם עם חולשות. וכמה שהייתי רוצה את הכשרון שלהם, לא הייתי רוצה את החולשות, ואין לי כוונה לחקות את ההתנהגויות ההרסניות שלהם.

 

[melancholy man]

דוגמא מעניינת

נעשתה כאן הפרדה מלאכותית בין השפעה לטווח ארוך (לטווח ארוך סמים מזיקים) לבין השפעה לטווח קצר (מעודד יצירה), יש לי הקלטות של הולידיי, שבא היא מנסה לשיר כשהיא מסוממת, דבר עצוב כזה לא שמעתי בחיי, האישה המדהימה הזו עם הקול המדהים, לא מסוגלת לשיר שורה שלמה בלי לזייף או בלי שישבר לה הקול. אני לא יודע מה זה מעודד, אבל זה לא יצרתיות, נדמה לי שהעניין נובע מהרומנטיזציה שעשו לזה יותרים באמצע/סוף שנות השישים שכתבו על חווית הסמים ומכאן נעשתה השלכה דיי מטופשת לגבי היכולת של הסמים לעודד את היצרתיות של אותם אמנים.

 

[ציףציף1000]

לגבי התיזמון

הרומנטיזציה של הסמים הגיעה לשיאה בשנות השישים, אכן, אבל היא התחילה קודם, אצל הסופרים והמשוררים מדור הביט, בשנות החמישים: ג'ק קרואק, אלן גינזבורג, לורנס פרלינגטי ויוצרים אחרים, שכתבו בהשפעה ברורה של הג'ז, ובעיקר של זרם הבי-בופ. יוצרים אלו העריצו את אמני הג'ז וניסו לחקותם. אך בעוד אצל רבים מהמוסיקאים לקיחת סמים היתה פשוט השלכה של התרבות השחורה ממנה באו (סמים היו נפוצים בגטאות השחורים), היוצרים הלבנים היו זקוקים ל"תירוץ" כלשהו על מנת להצדיק לקיחת סמים, ומכן הרומנטיזציה של הסמים והקישור בינם לבין מוסיקה. בשנות השישים פשוט לקחו את זה צעד אחד קדימה, וקישרו את זה לרוק. הייתי ממליצה על קריאת יצירות מאותה תקופה, ע"מ שתראו בדיוק את התהליך. בכלל, תמיד כדאי לקרוא את גיזבורג, וכמובן קרואק - למרות הבעייתיות שבכתיבתו - ובמיוחד ספרו המעולה On the Road (עד היום הספר הכי אהוב על קית' ריצ'רדס, וזה לא ממש מפליא).

 

[melancholy man]

אכן

וגם הספר באמת מומלץ, ואפשר אפילו ללכת יותר אחורה מקרואק וגינזבורג וזרם הביט, העניין הוא שרק בשנות השישים זה באמת קושר לפופ ותרבות הרוק.