הפעם הראשונה שלי-Take 2/ל נ ו ן
(הגיג שנכתב על ידי בפלנטה אחרת לחלוטין בפורום רחוק רחוק ולאחר תלאות רבות מצאה לה מקום ראוי לשכון בו. ו\או אנקדוטה חסרת פשר ו\או התקליט הלבן למתקדמים) את הטיול הראשון שלי להודו התחלתי , כמו כולם , באיזור הדמדומים שבין הצבא ושאר 50-60 שנה שנותרו לי לחיות לאחריו. נחיתה שלווה בדלהי , בנזין אוקטן 88 שרוף בנחיריי, פקידי קבלה מיוזעים , אלפי פרות מופתעות... התחנה הראשונה שלי במסע , נחה לה, מעשה פלאים, בדיסקמן שלי וכך מצאתי את עצמי, בצהרי יום המחרת, בטמפרטורה ממוזגת ונעימה של כ45 מעלות בצל ולחות יחסית שלמיטב זכרוני לא היתה יחסית כלל וכלל כי אם מוחלטת בעליל בתוך תוכה של רכבת הודית נאנקת אשר פילסה לה את דרכה צפונה מעיר בירתה המאובקת של התת יבשת למקום שעל פי השמועות היה אמור להרגיע מעט את עצביי הרוטטים ובלוטות הזיעה הפעילות מדי שלי - רישיקש וכך, בצהריו של יום הגעתי לי לתחנתי, תיק גדול על גבי, ממנו משתרכת גם הגיטרה החבוטה שלי, עיירה קסומה על גדותיו של נהר הגאנגאס השוצף . למצוא מקום מניח את הדעת ברישיקש , התברר כמשימה לא פשוטה , 365 ימי השנה בהודו מחולקים להם, באופן לא קטגורי, לכ365 פלוס חגים ומועדים שגורמים לכל הודי ממוצע להימצא בכל מקום אפשרי ולכל תייר ממוצע להימצא היכן שכל הודי ממוצע נמצא בו. לאחר שיטוטים ברחבי סימטאות העיירה ולאחר שהוברר מעבר לכל ספק סביר שמיטה פלוס מקלחת מינוס עכברושים גדולים מדי אני לא אזכה למצוא מצאתי לי גינה נחמדה שאליה, אחר כבוד, הושלך תיקי העצום, שאותותיו לגבי ולאורתופד העתידי שלי לא השאירו מקום לספק, זו תחנתי הסופית. הדמדומים החלו לתת את אותותיהם, אם כי אני, במסירות אין קץ, הנחתי את החברה החבוטה על גבי והלכתי לחפש לי מידע אודות היעד הבא שלי- האשראם של המהרישי מאהש יוגי, סקסי סיידי בשבילכם. באורח פלא, ההודים המקומיים לא ידעו דבר וחצי דבר לגבי המקום "אשראם? ביטלס?" נו נו ,הביטו בי ההודים החביבים בתדהמה, אם כי תייר טרוט עיניים חביב הסכים לנפק לי מידע שימושי אודות הדרך למקום, והוסיף שאולי כדאי שאדחה את הביקור למחר, אחרי הכל, החושך החל לרדת ואם אינני רוצה למצוא את עצמי בדרך לאיבוד ובנוסף לכל הצרות, מוקף באלפי קופים לא ידידותיים ... ולא הוסיף. וכך מצאתי את עצמי צועד, בערבו של יום,לכיוונו המשוער של האשראם, אותו מקום ש30 שנה מוקדם יותר ישבו בו כמה חבר´ה בריטים מוכשרים, הציקו לקופים, כתבו שירים לילדות פעוטות על מנת לגרום להן להפסיק למרר בבכי, והאזינו רוב קשב לציוצי הציפורים. הדרך לא היתה ארוכה,אם כי, שוב, שלא באופן מפתיע, לא הובילה לשום מקום...מילאתי אחר ההוראות שניתנו לי בצורה חריגה אפילו לטיפוס שכמותי, 500 מטר עד סוף השביל, פנייה שמאלה, הליכה קצרה עד הנחל,הליכה קצרה על הגדה, מעבר לצדו השני, עוד 300 מטר, ימינה לתוך הסבך, שם אתה כבר תבחין בכניסה לאשראם, מבנה גדול מרוצף חלוקי נחל.ובכן, לא דובים ולא יער, ליתר דיוק - דובים לא נמצאו במקום, לעומת זאת, יער-ועוד איך. מאיזושהי סיבה מוזרה החלטתי שזה הזמן לעשות אחורה פנה, ייתכן שהיתה זו האפילה שהחלה לחדור לתוך עיני, ייתכן שהיו אלה צווחות הקופים מסביבי, ייתכן שסתם לא הבנתי לחלוטין מה אני עושה שם. אחורה, דא עקא, לא חזרתי. במקום, המשכתי להיכנס עמוק ועמוק יותר לתוך היער, יתכן שהיתה זו שירת הציפורים שהחלו לצפצף מסביב שהקנתה לי תחושת בטחון, ייתכן שהיו אלה קולות המיתרים הרחוקים שהזיתי שעתה נדמו כה קרובים, אם כי סביר יותר שאני סתם טמבל. המשכתי לצעוד ומהר מאוד הבנתי שאכן הלכתי לאנשהו, הלכתי לאיבוד. מצאתי את עצמי מוקף במאות בונגלוס קטנים, ועל כל אחד מהם, באופן מופגן, התנוסס מספר, התיישבתי לי לנוח מעט, (איך אני אצא מזה) בפתחו של בונגלו שעל פתחו התנוסס המספר 9. המספר ללא ספק הזכיר לי משהו אם כי באותם רגעים הטרק הפסיכדלי שכמעט חותם את התקליט שעדיין ישב לו אחר כבוד בדיסקמן שלי ולא התנגן באוזניי. הבונגלו הנ"ל ללא ספק היה מעט שונה מעשרות קודמיו, בתור התחלה, לא היו בו את שירותי הבול פגיעה שכל כך אהובים על ההודי והחי"רניק הממוצע כי אם, באופן מפתיע, היתה בו אסלה, אסלה אמיתית, היתה בו גם מקלחת-אמנם ניכר היה שלא השתמשו בה כבר שנים רבות אם כי הקולות עדיין הדהדו בה לא היה קל לזהות את הקולות הללו, אך מבטא בריטי כבד ניכר בהם, כזה שאי אפשר לטעות בו, כזה שרק למתי מעט יש, כזה שלא מייצרים יותר. הלילה מסביבי היה מלא עתה, עבות וחד כמו שרק מקום שלא ראה אור שמש יכול להיות.החלטתי להתמקם שם ,"נעביר כאן את הלילה" , בבוקר הראות תשתפר ללא ספק. נכנסתי לתוך הבונגלו הזעיר, עליתי לקומה השנייה, התיישבתי בתוך החלל האקוסטי שקיים רק בבונגלוס שעליהם מתנוסס המספר תשע, הוצאתי את החברה החבוטה שלי מתוך תיקה, כיוונתי (הסול זייף , כרגיל), ולפתע, הכל התחוור לי: ציוצי הציפורים, בכי הילדה, עיניה, חיוכה, משחקה, הקופים שנראה היה כאילו אין להם מה להסתיר ממני, המבטא המטורף שעלה מקירות הבונגלו. הרגשתי לפתע כמו איזה ילד טבע, אוחז בגיטרה ,מבוהל לחלוטין, בקושי 48 שעות בהודו אבל מאושר עד הגג. סוף סוף זכיתי לפגוש אותם , ואיזו פגישה... הפעם היחידה בחיי שנכנסתי כל כולי לתוך יצירה. The Beatles White album - רק בחנויות המובחרות. אגב, באופן לא פחות מפתיע , הסיפור אמיתי לחלוטין.
מ ק ר ט נ י (שכרגע מיקומו מוגדר כתעלומה) הביא לנו ביקורת לאלבום שכבר נכנסה למאמרים.
אף אחד לא חשב שהאלבום לא צריך להיות מוערך יותר.
