תודה
לגבי העבודה - זה מצטבר, אין ספק, אבל זה מורגש יותר חזק כי עכשיו אני בחופש מהלימודים ויוצא לי לעבוד כל יום.
בתקופת הלימודים אני עובד בעיקר בסופ"ש, אז אני יותר בגישה של "יאללה, בקטנה, נסבול כמה שעות ונחזור לשגרה שלי".
כשאתה סובל כל יום מחדש מכל הטעויות של כל האנשים מסביבך, ומהלקוחות הבלתי נסבלים, זה מצטבר לתסכול. אשכרה תסכול, זו המילה.
לגבי החג - בעבודה מרגישים יותר את הסבל מהחג, תאמין לי.
בארוחת חג - מה אני אגיד לך, מרגיש לי מגוחך לשבת בשולחן כשחצי מהאנשים במשפחה שלי לא מדברים זה עם זה, או נמצאים ב"שלום קר", וזה ככה כל שנה. אבל זה כבר תלוי במשפחה של כל אחד, אני מניח.
זה מרגיש לי צבוע. בשביל מה כולם חייבים להתכנס ולקנות אחד לשני מתנות אם אתם לא באמת אוהבים אחד את השני?
אני יכול לחשוב על אלף דברים יותר טובים לעשות עם הזמן שלי בזמן הזה.
או שתפתרו את האישיוז שלכם, או שאל תארגנו מפגשים משפחתיים.
אנחנו לא בגן. חלאס.