YossihNew
Well-known member
8 בדצמבר, 2003:
- ג'רי לולר היה אמור לחגוג יום הולדת ולערוך לילה נוסטלגי של ממפיס משנות ה-80 במיד סאות' קולוסיאום. אבל זה לא היה כיף כי לארי בוקר, שעבד כמיין איבנטר עשרים שנה, מת מהתקף לב בזמן קרב שפעם עזר להיאבקות. בוקר התפרסם כמונדוג ספוט, תפקיד שהשיג ב-1981 כשנתקל באלוף זוגות בהמלצת אנדרה הענק. הוא היה בן 51, והתאבק 28 שנה ועוד עבד באינדיז. ללא ידע של אף אחד פרט לאנשים הקרובים אליו, הוא היה סוכרתי כמה שנים. הייתה לו בטן מונדוג. הוא ירד מאוד במשקל מאז שהופיע במרץ ב-TNA אבל עוד היה גדול. המוות שלו מעלה שאלות לגבי רגולציה על היאבקות, כי בגילו ובמשקלו ובמצב שלו הוא התאבק. הוא ושותפו, מונדוג פאפי לאב, נלחמו מול ריקי מורטון ורוברט גיבסון ועוד שני צמדים בקטטה.
- ספוט התמוטט וחשבו שהוא בסדר, אבל הוא התמוטט שוב. המתאבקים חשבו שהוא מוכר והפעם הוא לא הגיב. מורטון וגיבסון ניצחו והמאבטחים והפרמדיקים הגיעו. גיבסון הודיע שצריך לקרוא לאמבולנס. ג'רי לולר חש פלאשבקים לאואן הארט, שמת מולו. מונדוג פונה באלונקה ויצאו להפסקה. נאמר למעריצים מה קרה. רבים חשבו שהוא יהיה בסדר כי הוא עוד נשם. לקח חצי שעה עד שהאמבולנס הגיע והוא הוכרז כמת. האירוניה היא שהוא קידם את האירוע עם לולר. ג'ימי הארט ערך מופע בו קורט הניג מת, וגם מופע בו הוק נחשף כמת. הבן של בוקר היה בקהל. היה לו גם בן יותר בוגר בשם באבה, שלא מזכיר מי אבא שלו. בפיוד של המונדוגס-לולר וג'ף ג'ארט, הם רק צעקו "באבה". דייב מספיד את מונדוג.
- מיק פולי חזר ל-RAW ממש ברגע האחרון. הוא יהיה המנכ"ל בשבועות הקרובים לקראת החזרה של אוסטין. הוא יופיע עוד קצת לאחר מכן, עד מרץ ברסלמניה. הוא הציע רעיונות לחזרה אבל לא השלימו את הפרטים עד לרגע האחרון. הוא רמז לקרב מול טריפל אייץ' ברסלמניה, כי שמע את השמועות. אמרו שטריפל אייץ' כנראה ילחם מול רנדי אורטון ברסלמניה, אבל יש גם רעיונות אחרים, ופולי כנראה יתאבק ברסלמניה. הוא עומד לכתוב תוכנית ב-CBS בה ישחק בלש. פולי היה אמור לשחק בקומדיה על מתאבק שפרש. וינס וסטפני מקמהן גם עזרו לו.
- ההאוס שואוז, שהיו מקור ההכנסה העיקרי בעסק, הן מתחת לאירועים ותוכניות בסדר העדיפויות של ה-WWE. דייב כותב על השינוי בהאוס שואוז וגם על האוס שואו שהיה בה.
- השבוע סמאקדאון באה לסן חוזה ודייב היה. הפציעה לקורט אנגל והיעלמותו של אנדרטייקר פגעה ברוסטר, וריי מיסטריו ואדי גאררו לא התאבקו וזה חבל. כריס בנואה נתן קרב של 4.25 כוכבים מול ברוק לסנר, מהטובים השנה. הוא ניצח את ג'ון סינה והתאבק חצי שעה בתוכנית, וזה עבד. הקהל השתגע ובנואה קיבל קימת כבוד, אבל רוב הקהל גם ברח ליציאה. 4,000 איש הגיעו, רבע מהבניין נחסם. ההיספנים לא הגיעו וחבל. ארנסט מילר התאבק בקרב חושך וקיבל קצת קריאות בוז. הוא נראה טוב מחוץ לזירה אבל הקרב מול צ'אק פאלומבו היה איום. הקהל לא ממש הגיב לסרטון לקראת רסלמניה 20 עם מתאבקים רבים. ברוק לסנר טוב על המיקרופון אבל לוקח לו זמן להגיע לנקודה. פול היימן לא נמשך לדון מארי ונתן למאט מורגן וניית'ן ג'ונס לחסל את שאנון מור. ג'יימי נובל התחיל להשתמש בנידיה העיוורת כמגן אנושי. מדהים שאורלנדו ג'ורדן, קאט וסאקודה מתאבקים ואולטימו דראגון לא התאבק. המיין איבנט היה מצוין ולסנר ניסה לגרום לבנואה להיכנע, הוא גרם לו להיכנע להכנעה משונה. ל-RAW יש יותר כוכבים- לסמאקדאון יש את סינה, בנואה, לסנר, ריי ואדי, ואולי ביג שואו. לסנר אמנם לא מושך קהל מאז פיצול התארים אבל הוא היה מיוחד. בפעם הקודמת הוא נחשב ליותר גדול. סינה נראה כמו כוכב אבל אולי תהיה בעיה אם יקבל פוש ולא ישתפר בזירה. ובנואה מקבל פוש שלוש שנים מאוחר מדי.
- אנשי TNA אומרים שההנהלה מפקפקת אם האלק הוגאן יעבוד אצלם. המקורבים להוגאן אומרים שג'רי ג'ארט סתם מגיב כי ג'ימי הארט הגיע בלי ז'קט של הוגאן. כנראה האנגל עם ג'ף ג'ארט נגמר. ג'ארט עשה הלוויה לקריירה של הוגאן. זה לא נועד לקבור אותו, אבל התחושה היא שצריך לסגור את העניין. רבים כעסו כי חשו שהוגאן לעולם לא יגיע. פציעת הברך גרמה לאנשים לפקפק בו כי לא בא לעשות אנגל חדש, והוא אפילו סירב לראיון טלפוני כשג'ימי הארט מתרץ תירוצים. הארט אמר שהוגאן כן יגיע ורוצה לערוך את האירוע בבסיס צבאי. אחרים אומרים שהוגאן סירב להחזיר שיחות לארגון. הארגון ביקש שהוגאן לפחות יופיע בראיון מוקלט, אבל הוא סירב. הארט אמר שהוגאן לא רצה להתחייב לתאריך לפני שיחלים מפציעת הברך. TNA כבר החליטה שטובי קית', זמר הקאנטרי, יופיע. רבים חשו שהוגאן יגיע לרסלמניה 20 למרות שאמר שגמר עם ה-WWE. וינס מקמהן אמר שלא ישתמש יותר בהוגאן אבל כבר אמר זאת.
- כמו כל שנה, 1993 כללה ארגונים שנפתחו. בניגוד לרוב השנים, חלקם שרדו יותר משנה, ורבים שינו את העסק באופן קבוע. UFC חגגה את העשור והיא אחד מהארגונים ששינו את העסק. יחד איתה הגיעו ECW, פאנקרייס, מיצ'ינוקו פרו ו-K-1. אבל ECW לא שרדה עד גיל 8. למרות זאת, הגישה שלה שינתה את העסק. היא היחידה שלא שרדה. לפני עשור, הייתה תחושה שכל ארגון כלל היאבקות, ברולינג, וסטוריליינים. אנשים צפו בקלטות ושילבו בין הסגנונות. בארה"ב, המעריצים והפרומוטרים גיוונו. זה התחיל כהיאבקות ריאליסטית. בשנות ה-50 הדמויות והפריקים התחזקו, ושחקני הפוטבול או מתאבקי המכללות שמרו על האמינות. בשום מקום זה היה מופע מצויר כמו ב-AAA. ב-1992, הטריטוריות נעלמו ו-WCW הביאה מוצר מביך אך עם קרבות טובים, וה-WWF התייבשו בלי הסטרואידים. ביפן הסגנון היה יותר ריאלי ופחות מצויר. היו גם גימיקים מוזרים כמו שיק, טייגר ג'יט סינג ועבדאללה הקצב. הארגון הביא רייטינג עם קרבות גדולים, ואמרו שהמוצר הריאלי יצליח. ה-UWF בסוף שנות ה-80 מכרו מלא כרטיסים וחשבו שהם אמיתיים. ההיאבקות הפכה ליותר טכנית ועם פחות סיומות בעייתיות. הקהל ידע שיקבל את מה שמגיע לו, אבל המוצר הזה לא היה צבעוני והרייטינג ירד. הם איבדו את השידור, ולא הצליחו ליצור כוכבים ב-2 בלילה למרות ההצלחה. המתאבקים החדשים לא אהודים כמו הקודמים. ב-1993, להיאבקות היו 40 שנה בפריים טיים ברשתות. בארה"ב היו בכבלים או בסינדיקציה. כעבור עשור, המוצר היפני צריך לפחד מהסגנון החדש. K-1 הייתה הראשונה, עם קיקבוקסינג של היאבקות. אמני הלחימה הטובים נלחמו אחד מול השני. קאזויושי ישיי למד מאקירה מאדה ו-RINGS איך ליצור דמויות וקרבות. הם הצליחו להביא רייטינג לקרבות של זרים. הנוקאאוטס שלהם מדהימים. רשת פוג'י שידרה אותם והציבור הגיב. הציבור מאמין שהם מופע עולמי וביפן המופע הגדול ביותר, והם עקפו את ניו ג'פאן. ניו ג'פאן לא דאגה כי הרוויחה, וארגוני שוט לא שרדו הרבה.
- אצל UFC, ב-1993 אף אחד לא הכיר אותם. הם התפתחו ממש. הם ניסו לוודא מי הכי קשוח. ב-1995 הם הצליחו יותר מה-WWF ו-WCW. פאנקרייס השתמשו במתאבקים בקרבות אמיתיים אבל המתאבקים שלה נשברו. העניין הוא שבלי שידור, UFC עם בעיה רצינית. הם הצליחו לשרוד למרות שעמדו למות. הם אהודים מספיק היום והסגנון שלהם מצליח. מיצ'ינוקו פרו הביאה סגנון מקסיקני ביפן. בזמנו מיל מאסקאראס היה אהוד ביפן כי לא הפסיד והיה מדהים. לכן ניו ג'פאן יצרו את טייגר מאסק שהפך לכוכב בקרבות הפתיחה, כשאנטוניו אינוקי חיסל זר או ריקי צ'ושו וטאטסומי פוג'ינאמי היו בקרבות זוגות. ילדים גדלו על לוצ'ה ליברה וחשבו שיוכלו להיות מתאבקים כמוהו. שלוש שנים קודם לכן יוניברסל פרו רסלינג השתמשה בסגנון לוצ'ה ולא הצליחה, אבל יצרה את אולטימו דראגון שקפץ מחוץ לזירה. הצעירים בארה"ב גם התלהבו מזה באינדיז. מי שהצליח שם היה מתאבק צעיר שאז עבר למקסיקו ונהיה גרייט סאסוקה. לאחר מות יוניברסל הוא הקים ארגון משלו, עם מופעים בשווקים הקטנים ולפעמים בטוקיו. הוא ערך מלא מופעים והצליח בהתחלה עם המהלכים שלו. כולם ישבו על הרצפה. ג'ידו, ג'אדו וסופר דלפין הצליחו שם. רבים מהמתאבקים הגיעו ל-WWF ול-WCW. הם גנבו את ההצגה בקרב שלשות בברלי ליגל ובקנדיין סטמפיד כשסאסוקה נלחם מול טאקה מיצ'ינוקו. הם לא אהודים כמו בעבר. טוריומון מעתיקים מהם.
- בזמנו ECW השפיעה המון. ג'ואל גודהארט פתח את הארגון שלו וטוד גורדון מימן את הארגון מחנות התכשיטים שלו. היו לו מלא מופעי ברול בסגנון ממפיס, עם ג'רי לולר-טרי פאנק ושיק-עבדאללה הקצב. הוא הכניס 32,629 דולר. קקטוס ג'ק ואדי גילברט הביאו קרב אגדי בלי הרבה קהל וב-1992 לגודהארט נגמר הכסף. ב-1993 הוא הקים את איסטרן צ'מפיונשיפ רסלינג, עם גילברט כבוקר ושידור. פול היימן החליף אותו והפך אותם לאקסטרים, כששיין דאגלס זכה בתואר ה-NWA וזרק אותו לטובת תואר ECW. היימן לקח את הארגון מגורדון ו-FMW למדו מהם. היימן השתמש במתאבקים קטנים. היימן למד את הסגנונות שהצליחו בעולם, ואריק בישוף ווינס מקמהן, שהאמינו בבחורים גדולים או כוכבים מהעבר, למדו ממנו. כולם למדו את הסיכון של ECW. אבל כשהקהל לא האמין למיתוס זה לא עבד. כוכבי ECW עברו לארגונים הגדולים ולא ממש הצליחו שם, היימן נאלץ להציע להם חוזים ולא הרוויח. בסוף 1999 הם קיבלו שידור שבועי ב-TNN, שחשבו שהארגון מוצלח, והם חשבו שבזכות זה יצליחו. אבל לאחר שמייק אוסום עזב ל-WCW, ולא קיבל את הפיוד מול רוב ואן דאם, זה נכשל. גם אם ה-WWF לא היו מגיעים ל-TNN, הארגון קרס ולא הצליח להגיע ל-USA. פול היימן האמין שאם אין דימנד היו משלמים להם, הם היו יכולים לשרוד. אבל היימן חוסל כי המתאבקים שלו עזבו. רק רכישה שלו בידי ארגון גדול הייתה מצילה אותו. הוא הבין שהוא גדול מדי להיות קטן וקטן מדי להיות גדול. הוא חשב שיגיע ל-USA או ל-TBS, אבל החליטו שלא רוצים שם היאבקות. ECW שינתה את המצב, אבל לפחות הקהל זוכר אותה ואת הכוכבים. מעט ארגונים הצליחו מאז. CZW, IWA ועוד נוצרו מ-ECW, ו-ROH גם ואפילו MLW. אבל רק TNA הצליחה. ואין לה חשיפה ויצירתיות. ביפן הארגונים הצליחו- PRIDE, זירו-1, טוריומון ו-NOAH. נשים צעירות הגיעו לטוריומון, PRIDE ענקית. NOAH היא אול ג'פאן. זירו-1 כנראה לא תשנה את המצב כמו ב-1993.
- בשנות ה-70 וה-80, זה היה האירוע הגדול של השנה. בשנות ה-90 אמרו שזה האירוע הכי טוב שיש. זאת המסורת הכי ישנה שיש, אבל זה מת. טורניר הזוגות של אול ג'פאן הסתיים מול 2,600 איש, קאז היאשי וסאטושי קוג'ימה ניצחו את ג'מאל וג'סטין קרדיבל. ב-1977 זה היה הפאנקים-שיק ועבדאללה הקצב. הם לראשונה לא היו בבודוקן הול. רמת העניין הייתה נמוכה ולא רצו להביך את עצמם. די-לו בראון וטאקה מיצ'ינוקו היו בחצי גמר, וגם בול ביוקנן ואל ג'יגאנטס.
- הארגון מעריך שסרבייבור סירייס, עם גולדברג-טריפל אייץ', וינס מקמהן-אנדרטייקר וצוות אוסטין-צוות בישוף הביאה 360,000 רכישות או 0.67%, מקום שישי השנה, ומעל ה-350,000 של שנה שעברה, עבור בכורת הצ'יימבר והזכייה של שון מייקלס, וההפסד הראשון של ברוק לסנר. וינס-טייקר הביא המון בנייה, אבל אנשים התעניינו באוסטין ובבישוף, מה שהעלה את העסקים מנו מרסי של וינס-סטפני.
- בגלל חג ההודיה, אין ממש רייטינג. סמאקדאון השיגה 3% או 3.40%, דווקא המספר הכי טוב מזה שנים בחג ההודיה. שאנון מור-ניית'ן ג'ונס הביא 211,000 צופים כצפוי. אדי-האס איבד 215,000, דווקא בשעה טובה. איי טריין-סינה הביא 342,000, צריך לראות אם סינה מתחיל לפרוץ. ארנסט מילר הביא 106,000 צופים, היה יכול להיות גרוע יותר. הבאטל רויאל הביא 473,000, ושיא של 3.35%.
- כבר ממשיכים...