סיפורים פה! ../images/Emo119.gif
שבתי ובאמתחתי סיפורי יריד... ובכן, הגעתי ב10 וחצי בבוקר לגבעת רם. היה יום שמש אביבי וחם. התחלתי להקים את הדוכן, האוירה נרגשת, בסביבה כדבורים עמלות סטודנטים נוספים מקימים עוד דוכנים- בעיקר תכשיטים אך גם תיקים, כובעים סרוגים, תמונות מאוריגמי ועוד. מוסיקה ברקע - הכל עומד ב11. אני יושבת ומנסה לפתור פלונטר שנוצר לי בחוטי המוביילים. חם לי, ני מזיעה, נעשית חסרת סבלנות ומתעצבנת. הקשר רק הולך ומסתבך. בסוף חותכת חוט אחד ומשביתה מובייל פיות אחד. לא נורא, יש מספיק אחרות. מספיקה עוד לצלם את הדוכן בשבילכן לפני שהארוע מתחיל ב12. האנשים מתחילים לטפטף. איפה כל הכמויות של האנשים שקיוו שיבואו? בטח עוד ישנים, גם ככה ההופעות מתחילות רק באיזה 4 או 5, לא יודעת. הדוכן שלי ראשון, כולם רואים, חלק עוצרים, מחמיאים, שאלים שאלות. אף אחד לא קונה. הדברים ה"איכותיים" יקרים להם מדיי, הדברים הזולים, דווקא מתלהבים אבל מכיוון שאני ראשונה הם ממשיכים לדרכם ומבטיחים לחזור. השעה אחת. אנחנו ליד המזרקה של גבעת רם. מדי פעם מגיע משב רוח המביא איתו טיפות מרעננות מהמזרקה. זה נחמד, עד שזה מתחיל להיות יותר ויותר תכוף. בסוף אני מבינה שזה גשם. מטפטף קצת, אני נעמדת ואיתי עוד כמה סטודנטים מתחת לשמשיה שמשמשת כמקום לתליית המוביילים. מכוונת את השמשיה שתגן גם על השולחן. הכל בסדר. פתאום טלפון- חברה שגרה במרכז העיר (לאורית דותן- זו עינת) -" יורד פה גשם ואני חושבת עלייך". מסתבר שאצלם זה ממש מבול. אני מתחילה להלחץ. תוך חמש דקות הגשם מגיע אלינו. האנשים נעלמים להם. כולם מכסים את דוכניהם. אני עוד מתגוננת עם השמשיה. מקווים שזה גשם מקומי ויפסק במהרה. אחרי 10 דקות מגיע משב רוח שהופך את השמשיה. אני מתחילה להוריד את כל התלויים עליה (הכל מסתבך מחדש, שיט!) מהר בשביל לסגור אותה. אני טיפה סוגרת אותה כך שהיא עדיין מגינה על השולחן, אבל כבר אין מקום בשבילי. הגשם יורד בכל עוזו. אין אף אדם בסביבה, פרט לסטודנט שנשאר וצורח לשמיים שהוא לא מוותר, שאלו שבע השנים הרעות והוא יחכה לשבע השנים הטובות.. אני מתחילה בדחילו ורחימו להכניס את התוצרים חזרה לתיקים, לאט לאט שלא ירטבו לי. אני נרטבת לגמרי, הכל ספוג, הג'ינס, החולצה, הצעיף, הגרביים, השיער, המשקפיים (חבל שאין להם וישרים
). אני חונה רחוק. וצריכה שתי נגלות לאוטו להעמיס. כבד לי, אני רטובה, נתפסות לי הידיים. נקרעת לי השרשרת וכל החרוזים מתפזרים באוטו. קוזט מעלובי החיים? זו אני. נכנסת לאוטו, מתפשטת עד כמה שניתן, מפעילה חימום, עושה מדיטציה 10 דקות, מפעילה רדיו וחוזרת הביתה - כבר בירידה מהרי ירושלים, השמש יוצאת. הכלבה, יבשה לחלוטין, מקבלת את פניי בקשקושי זנב- אין סימן למה שקורה חצי שעה נסיעה בסך הכל. מקלחת חמה, תה חם, ויאללה לישון צהריים! אז זהו, זה סיפור היריד המוצלח שלי. סך הכל - חזרתי מוקדם הביתה, כל הדברים נשארו אצלי, והספקתי ליוגה, שהצטערתי שאפספס... אז מה רע?
שבתי ובאמתחתי סיפורי יריד... ובכן, הגעתי ב10 וחצי בבוקר לגבעת רם. היה יום שמש אביבי וחם. התחלתי להקים את הדוכן, האוירה נרגשת, בסביבה כדבורים עמלות סטודנטים נוספים מקימים עוד דוכנים- בעיקר תכשיטים אך גם תיקים, כובעים סרוגים, תמונות מאוריגמי ועוד. מוסיקה ברקע - הכל עומד ב11. אני יושבת ומנסה לפתור פלונטר שנוצר לי בחוטי המוביילים. חם לי, ני מזיעה, נעשית חסרת סבלנות ומתעצבנת. הקשר רק הולך ומסתבך. בסוף חותכת חוט אחד ומשביתה מובייל פיות אחד. לא נורא, יש מספיק אחרות. מספיקה עוד לצלם את הדוכן בשבילכן לפני שהארוע מתחיל ב12. האנשים מתחילים לטפטף. איפה כל הכמויות של האנשים שקיוו שיבואו? בטח עוד ישנים, גם ככה ההופעות מתחילות רק באיזה 4 או 5, לא יודעת. הדוכן שלי ראשון, כולם רואים, חלק עוצרים, מחמיאים, שאלים שאלות. אף אחד לא קונה. הדברים ה"איכותיים" יקרים להם מדיי, הדברים הזולים, דווקא מתלהבים אבל מכיוון שאני ראשונה הם ממשיכים לדרכם ומבטיחים לחזור. השעה אחת. אנחנו ליד המזרקה של גבעת רם. מדי פעם מגיע משב רוח המביא איתו טיפות מרעננות מהמזרקה. זה נחמד, עד שזה מתחיל להיות יותר ויותר תכוף. בסוף אני מבינה שזה גשם. מטפטף קצת, אני נעמדת ואיתי עוד כמה סטודנטים מתחת לשמשיה שמשמשת כמקום לתליית המוביילים. מכוונת את השמשיה שתגן גם על השולחן. הכל בסדר. פתאום טלפון- חברה שגרה במרכז העיר (לאורית דותן- זו עינת) -" יורד פה גשם ואני חושבת עלייך". מסתבר שאצלם זה ממש מבול. אני מתחילה להלחץ. תוך חמש דקות הגשם מגיע אלינו. האנשים נעלמים להם. כולם מכסים את דוכניהם. אני עוד מתגוננת עם השמשיה. מקווים שזה גשם מקומי ויפסק במהרה. אחרי 10 דקות מגיע משב רוח שהופך את השמשיה. אני מתחילה להוריד את כל התלויים עליה (הכל מסתבך מחדש, שיט!) מהר בשביל לסגור אותה. אני טיפה סוגרת אותה כך שהיא עדיין מגינה על השולחן, אבל כבר אין מקום בשבילי. הגשם יורד בכל עוזו. אין אף אדם בסביבה, פרט לסטודנט שנשאר וצורח לשמיים שהוא לא מוותר, שאלו שבע השנים הרעות והוא יחכה לשבע השנים הטובות.. אני מתחילה בדחילו ורחימו להכניס את התוצרים חזרה לתיקים, לאט לאט שלא ירטבו לי. אני נרטבת לגמרי, הכל ספוג, הג'ינס, החולצה, הצעיף, הגרביים, השיער, המשקפיים (חבל שאין להם וישרים
