הנה הסיפור(ים) שלי
למי שתזהה אותי דרך הסיפור-אשמח לאי-חשיפה
ואפשר להוסיף את הסיפורים לפורום למען כל הנשים שמתלבטות או חוששות או חושבות שהן לא יכולות או הכל יחד... 2001 לידה ראשונה. הריון נהדר. הרגשתי מצויין אבל הלכתי מאד בתלם. ביקרתי בטיפת חלב כמו ילדה טובה ירושלים למרות שלא חידשו לי שם חצי דבר. עשיתי את כל הבדיקות השגרתיות וממש ניהלתי יומן מדוקדק עם זמנים והכל. הייתי נורא לחוצה מתחת לפני השטח. ממש לא נתתי מקום לתחושות של הגוף. עשיתי יוגה והתעמלות ומאד הרגשתי תותחית בגלל זה והייתי בטוחה שתהיה לי לידה מהירה וקלה ושזה בקושי יכאב. לא רציתי לחשוב על הלידה שלי שהיתה קיסרית. לא חשבתי לרגע ללדת בבית כי אנחנו גרים 50 דקות מבי'ח ופסלתי את האפשרות ללדת אצל אילנה.יש לי הרבה תובנות לגבי מה היה אז אבל זה ארוך מידי.לקצר את הדרך...נסענו לאילת.הלידה התחילה בירידת מים בלי צירים ובלי פתיחה וכד'.הצירים התחילו כשכבר הייתי בבי'ח אבל הקצב היה איטי ולא היתה לי תמיכה נכונה/מוצלחת. הרבה התערבויות והחלטות שגויות שהביאו לקיסרי עגום ומיותר. אהבתי להיות אמא לבן מקסים אבל נותר בי חלל שחור. 2003 לידה שנייה. מין מיסטיות שכזאת,התל'מ אמור להיות ביום ההולדת של הבכור. לא חשבתי על לידת בית אבל רציתי ללדת רגיל ויהי מה. עדיין היו בי חלקים לא בטוחים ולא בוטחים.בעצמי,בגופי. יצרתי קשר עם מיילדת בית שגם מיילדת בבי'ח ונפגשנו. היא נסכה בי את הבטחון ואת ההכרה באפשרות של לידת בית.כשהגיע יום הלידה נבהלתי מאד מהצירים וקראתי למיילדת לבוא מאד מוקדם. היו בי המון פחדים לא מעובדים ולכן לא יכולתי לתהליך לתפוס תאוצה. הגוף שלי היה מכווץ מאד. הצירים היו מאד טובים והייתי בלידה אבל הגוף עצר ואני חסמתי. היינו בבית והגעתי לתחושה של מותשות.לא היתה לי תמיכה מוצלחת,שוב. בעלי היה איתי ותמך בי במילים או בנוכחות אבל הייתי זקוקה ליותר מגע. בשלב מסויים החלטתי לבדי לעבור לבי'ח וללדת כמו שרציתי,שם.החלטתי באופן מאד ברור שהמטרה שלי היא ללדת וגינלית ולא בהכרח בבית.מכיוון שלמיילדת היתה משמרת באותו לילה בביה'ח עברנו לשם והיא יילדה את בני השני שם. כשנולד הוא לא נשם ונזקק לשתי החייאות אח'כ היה בסדר.אולי טוב שעברתי לבי'ח.ספקולציות... שמחתי מאד מאד על הלידה אבל עדיין נשאר חלל לא שלם. השהייה בבית החולים לאחר הלידה,החזרה הביתה עם תחושת ניתוק אדירה מבני הבכור,הכאבים... 2005 לידה שלישית. ההריון היה לא מתוכנן כל כך ועימת אותי עם הרבה סוגיות בחיים שלי. אבל דבר אחד היה ברור-הפעם אני כבר אחרת,באה ממקום אחר ומודעת/מחוברת הרבה יותר. זה התבטא במעט מאד בדיקות שערכתי. רק מה שלתחושתי היה נחוץ. סמכתי מאד על תחושות הבטן שלי. קיבלתי טיפול בדיקור סיני שמאד עזר לי.רציתי מאד ללדת בבית הפעם. המיילדת הראשונה(זו מהלידה הקודמת)לא יכלה לקבל את הלידה מסיבות אישיות. מיילדת אחרת ששמה הולך לפניה החליטה לא לקבל את הלידה כי אני נחשבת יולדת ויב'ק ובאותה תקופה היה כל הבלאגן של הביטוח וכל מיני סיפורי בובה מעייסס. היה לי קשה מאד למצוא מיילדת שיכולה להגיע למקום מגוריי(רחוק מאד)ומוכנה ליילד ויב'ק. היו בי הרבה כעסים ודיכאונות על המצב שלי והתחלתי לחשוב על דולה,אסף הרופא,טיולים ברחבי הארץ עד לניאדו. הכל לא הסתדר לי ב---כלל. לא הרגיש נכון. בסופו של דבר יצרתי קשר עם מיילדת שלא שייכת לאירגון אימה'י אבל מאד מקצועית ועם המלצות חמות מאילנה שמש(שעליה אני סומכת). היא הסכימה לקחת את הלידה למרות שהיא גרה במרחק שעתיים נסיעה ממני. בגלל המרחק גם לא יצא לנו להפש לפני הלידה אלא רק לדבר בטלפון ולשלוח אי מיילים. דווקא נהנתי מאד מצורת הקשר הזו כי היתה בי השלמה שהתמיכה הנשית שלי בלידה לא תהיה ממילא מהמיילדת.לכן לא היה לי חשוב לפתח איתה קשר חברי וכד'. בחרתי בחברה טובה כדולה וסמכתי עליה.אפילו חשבתי על האפשרות של ללדת בבית לבד או לקרוא למד'א לאחר יציאת הראש רק ליתר בטחון. ביקור בחדר לידה בשבוע 36 בגלל צירים מוקדמים גרם לי להבין שגם אין בי אנטי כלפי בית חולים. הסיבה שרציתי את הבית היתה כי שם הוא מוקומי. שם נמצאת משפחתי. אין נתק. אין שבירת שגרה. במוצאי פסח הרגשתי שהלידה מתחילה. הפקק הרירי יצא. המשך היום היו לי צירים אמיתיים לגמרי אבל רחוקים(15 דקות). הם הצטופפו לאט לאט. אני המשכתי בשגרה שלי כרגיל. בעלי עבד בבוקר והייתי לבד עם הבנים,עשינו טיול. אכלנו יחד בצהריים. אחר הצהריים ניקיתי את הבית ובילינו באירוע ביישוב. עישנתי סיגריה,שתיתי קולה בתאווה רבה.... לא בדקתי בשעון אבל הרגשתי שהצירים מצטופפים ומתחזקים. איזה מקום בתוכי,מקום חסר בטחון שבאמת אני עומדת ללדת בקרוב מאד-לא התקשרתי למיילדת אבל התחלתי לתזמן צירים. אחרי מקלחת טובה ראיתי שהצירים מתחזקים ואני צריכה לעמוד על שש ואז התקשרתי למיילדת. גם התחיל לכאוב ממש. בשבע בערב הגיעה החברה הנהדרת שלי. רציתי להיות בחדר שבו אף אחד לא ישן אבל יש שם פוטון וכל הצעצועים של הילדים.הכל התחיל להתערפל לי כי הייתי מרוכזת אך ורק בגוף שלי,בצירים. החברה שלי עיסתה אותי וניענעה אותי. בעלי הצליח להשכיב את הבנים לישון. עכשיו כבר ממש ממשממשמשמשמשמששש כאב לי.אז התחלתי לצעוק בשיא הציר. לא לצרוח אלא לצעוק,לפתוח,לפתוח.מין צעקות מהבטן,עם כל הלב והנשמה (-: ביקשתי מבעלי לשים פינק פלויד וזה הטיס אותי למעלה. כאב לי בטירוף.כבר לא רציתי מגע. עליתי על הפוטון "אלוהים תעזור לי" "הצילו" "בטח המיילדת תבוא ותגיד לי שיש לי רק 5 ס'מ פתיחה ואז אני אמות,אני אמות". הכאב בירכיים היה בלי נסבל. אני צריכה לעצור לרגע כדי להתוודות שאני ממש לא אוהבת את הצירים של הפתיחה. הם כואבים נורא בחוויה שלי. ומאד מפתה לקחת אפידורל בשלב הזה. אבל אם מצליחים לצלול לתוך זה זה הופך להיות משהו אחר. והנה פתאום הצירים נרגעים ונהיה לי מין שקט מוזר בגוף. הצירים משתנים ובא לי נורא להפליץ. ואת הצירים האילו אני מאד מאד אוהבת. יש לי מה לעשות איתם. אין לי יתור תחושה של עלה נידף שהרוח מטלטלת לכל הכיוונים. בשלב הזה המיילדת הגיעה. ראתה אותי וישר שמה לי דברים מתחתיי. הרגשתי צורך לשכב על הצד ולהרים רגל. הראש בהכתרה. ניסו לעניין אותי במראה אבל זה עניין יל את הת.. מצד שני צעקתי על בעלי שיצלם כבר. הבנים ישנו כל הזמן הזה ולא התעוררו מהרעש. פשוט פלא ונס. עברתי לעמידת שש ועוד לחיצה והופ הבת שלי יצאה אליי. לא ידעתי מה מין העובר והיתה לנו הפתעה נהדרת!!! שכבתי שם במיטה,בחדר. ההמולה שככה.המיילדת עזרה לי לקום,להשתין. בעלי הביא לי עוגה שהכתי יום קודם.וואלה אפילו לא טרחתי להתקלח,רק למחרת בבוקר. כמובן שהמיילדת ערכה כמה בדיקות וראתה שהכל בסדר אצל התינוקת ואצלי. ההרגשה היתה לחלוטין אקסטזה. הגוף נמצא בסוטול עילאי. היה לי כיף בלילה כי יכולתי לעבור לישון ליד הבן האמצעי שלי ואז לחזור אל הקטנה. ובבוקר הבנים קמו והייתי שם והתינוקת היתה שם והכל זרם אל תוך החיים שלנו. כלום לא נקטע. לא הלכתי. נשארתי שם בכל הוויתי עם כל ההדר וההוד של הלידה. גם התינוקת הזו רגועה במיוחד.יש בה שלווה מיוחדת. זהו.זה הסיפור. זו הדרך שעברתי עד לחווית הלידה בבית וחווית לידה שרציתי בה מאד והאמנתי שהיא נכונה עבורי ועבור משפחתי.הייתי ריכה לעבור הרבה תהליכים עם עצמי כדי להיות במקום הזה שאיפשר לי ללדת בבית,כמו שרציתי. ואני מאחלת לכל אחת ואחת מכן שקוראת ורוצה גם-תאמינו כי זה אפשרי. זה רק תלוי בכן.
