efratlevant
New member
סיפור אישי של פציפיסטית מבולבלת.
שלום לכולם זהו הביקור הראשון שלי בפורום, ורציתי לשתף אתכם בתהליך שאני עוברת בחודשיים האחרונים בערך. לפני זמן לא רב חשבתי קצת על היותי צמחונית, והבנתי שהתנגדות לרצח של בע"ח תמימים מקבילה להתנגדות לרצח של אנשים תמימים, או לאלימות בכלל. באופן כללי תמיד הייתי אדם הסולד מאוד מאלימות. לא בדיוק הגדרתי את עצמי פציפיסטית, אבל אני מניחה שתמיד חשתי כזאת. ולפני חודש, החבר שלי, אדם שאותו אני אוהבת בצורה מטורפת, התגייס ושינה את כל השקפת העולם שלי. פתאום כאשר אני רואה חיילים עם נשק ברכבת אני לא חשה כלפיהם טינה. אני לא חושבת "רוצחים." אני מרגישה אמפתיה עצומה. אני נהיית קצת יותר סבלנית כלפי הפעולות נגד ערבים. אני מתמלאת זעם עצום כלפי מתנחלים, שהם לדעתי אנשים חסרי אחראיות, אנוכיים ועקשנים להפליא. כלומר, החבר שלי צריך לסכן את חייו כדי שחבורה של דוסים תוכל לחיות על פיסת אדמה חרוכה וטיפשית? וכשאני קוראת את ההודעות פה, אני גם מתמלאת בזעם. יותר קלוש, פחות מהדהד, אבל הוא עדיין שם. ותוכנו דומה מאוד לתוכן של הודעות החיילים שהגיבו כאן כאשר הפורום נפתח. אתם יושבים ומפטפטים על סוגיות מוסריות נעלות, בזמן שהחבר שלי מסכן את חייו כדי שתוכלו לעשות את זה. אני מתחילה להתמלא בהרגשה שפציפיזם הוא לא ריאליסטי, לא בישראל הנוכחית. אני מתחילה להתמלא בגועל כלפי סרבנים. מבולבלת, כבר אמרתי? וכן, אני מודעת לכך שחלק מן הדעות כאן מקוממות מאוד, אולם זהו הרגש הבסיסי ביותר שלי. אשמח לקבל את תגובותכם. אולי דעתי תתבהר מעט, לטוב או לרע.
שלום לכולם זהו הביקור הראשון שלי בפורום, ורציתי לשתף אתכם בתהליך שאני עוברת בחודשיים האחרונים בערך. לפני זמן לא רב חשבתי קצת על היותי צמחונית, והבנתי שהתנגדות לרצח של בע"ח תמימים מקבילה להתנגדות לרצח של אנשים תמימים, או לאלימות בכלל. באופן כללי תמיד הייתי אדם הסולד מאוד מאלימות. לא בדיוק הגדרתי את עצמי פציפיסטית, אבל אני מניחה שתמיד חשתי כזאת. ולפני חודש, החבר שלי, אדם שאותו אני אוהבת בצורה מטורפת, התגייס ושינה את כל השקפת העולם שלי. פתאום כאשר אני רואה חיילים עם נשק ברכבת אני לא חשה כלפיהם טינה. אני לא חושבת "רוצחים." אני מרגישה אמפתיה עצומה. אני נהיית קצת יותר סבלנית כלפי הפעולות נגד ערבים. אני מתמלאת זעם עצום כלפי מתנחלים, שהם לדעתי אנשים חסרי אחראיות, אנוכיים ועקשנים להפליא. כלומר, החבר שלי צריך לסכן את חייו כדי שחבורה של דוסים תוכל לחיות על פיסת אדמה חרוכה וטיפשית? וכשאני קוראת את ההודעות פה, אני גם מתמלאת בזעם. יותר קלוש, פחות מהדהד, אבל הוא עדיין שם. ותוכנו דומה מאוד לתוכן של הודעות החיילים שהגיבו כאן כאשר הפורום נפתח. אתם יושבים ומפטפטים על סוגיות מוסריות נעלות, בזמן שהחבר שלי מסכן את חייו כדי שתוכלו לעשות את זה. אני מתחילה להתמלא בהרגשה שפציפיזם הוא לא ריאליסטי, לא בישראל הנוכחית. אני מתחילה להתמלא בגועל כלפי סרבנים. מבולבלת, כבר אמרתי? וכן, אני מודעת לכך שחלק מן הדעות כאן מקוממות מאוד, אולם זהו הרגש הבסיסי ביותר שלי. אשמח לקבל את תגובותכם. אולי דעתי תתבהר מעט, לטוב או לרע.
