זקוקה לעזרה 1
New member
סיפור חיי,
לפני שאני כותבת מבקשת שלא תנסו להבין מי אני. כשהייתי ילדה עברתי התעללות מינית ע"י אדם מאוד קרוב אלי (חשוב להגיד שזה לא אבי ולא סבי), ההתעללות נמשכה קצת יותר משלוש שנים (בהיותי ביסודי), אותו אדם ניצל כל מצב וכל מקום אפשרי (לא הלאה אותכם בפרטים לא נעים) אף אחד לא ראה ולא הבין, פשוט חשבו שהתבגרתי קצת, מילדה שמחה ומלאת חיים הפכתי לילדה עצובה מאוד ואגב יש לי משפחה מדהימה ותומכת ואינני רוצה לחשוב מה היה קורה לו אבי גילה זאת. במשך שנים הדחקתי זאת, לא הבנתי את העצבות שלי, לא יכולתי להתמודד עם הרגשות. היו לי חברים-בנים, תמיד הייתה דחיה מסוימת מגברים פשוט פחדתי ויחסי מין התחלתי לקיים בגיל מבוגר יחסית. כשהכרתי את בעלי הכל החל להתפרץ, גרנו יחד ובלילות התחלתי להתעורר בבהלה נוראית, מתוך שינה הייתי צורחת ורועדת ונכנסת להתקפים מוזרים של חרדות וחוסר נשימות (שוב הכל מתוך שינה- הבעל- אז חבר ניסה להעיר אותי ולא תמיד הצליח) לאט לאט הדברים התחילו לחזור ולצאת, אישי, האדם המדהים ביותר והתומך ביותר עלי אדמות היה עבורי בכל רגע נתון. הוא שכנע אותי לפנות למרכז לנפגעות אונס בת"א (ופה אני חייבת להעצר ולציין את עזרתם הקדושה ולהגיד את תודתי), הגענו לשם, תמיד מלווה באיש שהחזיק את היד, חיבק, נישק וידע גם להתרחק כשלא יכולתי לבוא במגע עם גבר. הוא לימד אותי מהי אהבה, הוא נגע בי ברכות וגרם לי להרגיש ואף להנות מקיום יחסי מין שעד אז היו מכניים לחלוטין תוך התבוננות בתקרה במחשבה "שיגמר כבר", הוא ידע לחבק ולעצור באמצע קיום היחסים כשבכיתי. התמיכה של הבעל תוך העזרה המדהימה של המרכז עזרה לי להתמודד עם הדברים, שלא תבינו לא נכון, אין יום שאני לא חושבת על מה שהיה, זה תמיד יושב אצלי איפשהו ועולה בכל מיני רגעים מוזרים, אבל אני יכולה לחיות עם עצמי בשלום ולא מרגישה אשמה, שזה באמת באמת המון. כשחשבנו על ילד היה ברור שיבוא, אני חיה למען ילד, אבל הפחדים- הפחדים שרודפים אותי כל חיי. כשגיליתי בהריון שיש לי בת, הייתה שמחה עצומה בליבי ובו בעת חושך, כשנולדה, כל כך יפה, כל כך תמימה הפחדים געו ועלו ואינני יכולה להתמודד איתם עוד, זה מחשבה טיפשית ונוראית, אך מה יקרה עם היא תפגע כמוני? איך אני יכולה לסמוך על מישהו כשאדם קרוב כל כך פגע בי? והגרוע מזה- מה יקרה עם יקרה משהו ולא אראה זאת? עם בתי לא תוכל לבוא ולספר לי על כך? אני לא ישנה בלילות, המחשבות רודפות אותי, בתי אהובתי, אני חיה למענך, את כל עולמי ואני מתפללת בכל כוחי שתמיד אהיה עבורך ותמיד תפני אלי. המוזר מכל, שאין בי כעס על אותו אדם, אני יודעת שהוא חולה, אני יודעת שאת עונשו יקבל מלמעלה, אני יודעת שיש לו משפחה וילדים משלו ואני יודעת שהוא כבר לא יכול לפגוע באחרות בשל ריתוק לביתו. תודה למי שהגיעה עד פה, אחרי שנים הייתי חייבת לפרוק את ליבי ושוב מבקשת אל תעסקו במחשבות על מי אני.
לפני שאני כותבת מבקשת שלא תנסו להבין מי אני. כשהייתי ילדה עברתי התעללות מינית ע"י אדם מאוד קרוב אלי (חשוב להגיד שזה לא אבי ולא סבי), ההתעללות נמשכה קצת יותר משלוש שנים (בהיותי ביסודי), אותו אדם ניצל כל מצב וכל מקום אפשרי (לא הלאה אותכם בפרטים לא נעים) אף אחד לא ראה ולא הבין, פשוט חשבו שהתבגרתי קצת, מילדה שמחה ומלאת חיים הפכתי לילדה עצובה מאוד ואגב יש לי משפחה מדהימה ותומכת ואינני רוצה לחשוב מה היה קורה לו אבי גילה זאת. במשך שנים הדחקתי זאת, לא הבנתי את העצבות שלי, לא יכולתי להתמודד עם הרגשות. היו לי חברים-בנים, תמיד הייתה דחיה מסוימת מגברים פשוט פחדתי ויחסי מין התחלתי לקיים בגיל מבוגר יחסית. כשהכרתי את בעלי הכל החל להתפרץ, גרנו יחד ובלילות התחלתי להתעורר בבהלה נוראית, מתוך שינה הייתי צורחת ורועדת ונכנסת להתקפים מוזרים של חרדות וחוסר נשימות (שוב הכל מתוך שינה- הבעל- אז חבר ניסה להעיר אותי ולא תמיד הצליח) לאט לאט הדברים התחילו לחזור ולצאת, אישי, האדם המדהים ביותר והתומך ביותר עלי אדמות היה עבורי בכל רגע נתון. הוא שכנע אותי לפנות למרכז לנפגעות אונס בת"א (ופה אני חייבת להעצר ולציין את עזרתם הקדושה ולהגיד את תודתי), הגענו לשם, תמיד מלווה באיש שהחזיק את היד, חיבק, נישק וידע גם להתרחק כשלא יכולתי לבוא במגע עם גבר. הוא לימד אותי מהי אהבה, הוא נגע בי ברכות וגרם לי להרגיש ואף להנות מקיום יחסי מין שעד אז היו מכניים לחלוטין תוך התבוננות בתקרה במחשבה "שיגמר כבר", הוא ידע לחבק ולעצור באמצע קיום היחסים כשבכיתי. התמיכה של הבעל תוך העזרה המדהימה של המרכז עזרה לי להתמודד עם הדברים, שלא תבינו לא נכון, אין יום שאני לא חושבת על מה שהיה, זה תמיד יושב אצלי איפשהו ועולה בכל מיני רגעים מוזרים, אבל אני יכולה לחיות עם עצמי בשלום ולא מרגישה אשמה, שזה באמת באמת המון. כשחשבנו על ילד היה ברור שיבוא, אני חיה למען ילד, אבל הפחדים- הפחדים שרודפים אותי כל חיי. כשגיליתי בהריון שיש לי בת, הייתה שמחה עצומה בליבי ובו בעת חושך, כשנולדה, כל כך יפה, כל כך תמימה הפחדים געו ועלו ואינני יכולה להתמודד איתם עוד, זה מחשבה טיפשית ונוראית, אך מה יקרה עם היא תפגע כמוני? איך אני יכולה לסמוך על מישהו כשאדם קרוב כל כך פגע בי? והגרוע מזה- מה יקרה עם יקרה משהו ולא אראה זאת? עם בתי לא תוכל לבוא ולספר לי על כך? אני לא ישנה בלילות, המחשבות רודפות אותי, בתי אהובתי, אני חיה למענך, את כל עולמי ואני מתפללת בכל כוחי שתמיד אהיה עבורך ותמיד תפני אלי. המוזר מכל, שאין בי כעס על אותו אדם, אני יודעת שהוא חולה, אני יודעת שאת עונשו יקבל מלמעלה, אני יודעת שיש לו משפחה וילדים משלו ואני יודעת שהוא כבר לא יכול לפגוע באחרות בשל ריתוק לביתו. תודה למי שהגיעה עד פה, אחרי שנים הייתי חייבת לפרוק את ליבי ושוב מבקשת אל תעסקו במחשבות על מי אני.
