tempo rary היי
התייחסת לרעיון בו "נדלק לי הפיוז" ואגיב עליו. ובכן, אותן נשים האשימו את אותה אישה במצב הפיגועים בארץ. היתה פה אשמה ברורה וחריצת גורל. היה פה עיוות דין. מבחינתי בכל אופן. מה אשמה אותה אישה ושכמותה , שהלכה חשופה ביותר ברחוב? איפה פה הבחירה החופשית? איפה פה הרצון החופשי? הבחירה החופשית של אותה אישה זה ללכת כפי שהיא מוצאת לנכון. הבחירה החופשית של אותם מפגעים הגורמים לפיעודים היא לנסות ולמגר אותנו מעל הארץ ואם אפשר, מעל פני האדמה. ואין שום קשר בין הדברים. ומכיוון שאני לא רואה שום קשר בין הדברים, ניצתתי וכמו שהתבטאתי: "נדלק לי הפיוז". במידה מסויימת זה הכעיס אותי. אספר לך סיפור אמיתי שקרה לי שחשתי בו חוסר אונים. ובכן, יום אחד בנוסעי בעירי, עשיתי פניית פרסה, ומיד לאחר פנייתי, עצר אותי שוטר ואמר כי דיברתי בטלפון סלולרי, בלי דיבורית. מה שלא היה ולא נברא - בכלל לא דיברתי! מה שכן היה, עישנתי סיגריה וכנראה השוטר ראה את ידי קרובה לפניי והוא החליט כי דיברתי בטלפון. אגב, הפאלפון היה בכלל בדיבורית. מה שקרה פה, זה שחשתי חוסר אונים אל מול אשמה שאינה במקומה. כל מה שאמרתי לו וניסיתי להסביר לו ולהראות לו כי הפלאפון בדיבורית והסיגריה ביד שלי ואני פונה בפניית פרסה ועוד נתפסת על ידי שוטר - כך ניסיתי להסביר לו שאיני יכולה לעשות כל כך הרבה דברים בעת ובעונה , לא הואילו - ומבחינתו של השוטר, נשפטתי והואשמתי. אגב, הלכתי למשפט וזוכיתי מכל אשמה. זה היה משפט קשה עבורי, לא הגעתי עם עורך דין ואני במשך שעה וחצי, נחקרתי וחקרתי ודיברתי והבהרתי - עד שהדין מוצה כהלכה. ובכן, לגבי מה שהרגשתי זה חוסר אונים מוחלט. ובמידה מסויימת, האשמה של אותן נשים, גרמה לי במידה מסויימת לחוסר אונים. שהרי הן שפטו והאשימו. כמו במשפט עם השוטר - שחרץ את דיני וגרם לי לחוסר אונים והתקוממות על כך, כך גם אותן נשים, גרמו לי לחוסר אונים והתקוממות כי האמת שלי שובשה על ידן. לתזכורת - האמת שלי שאין שום קשר בין הדברים לעומת חריצת הדין של אותן נשים, שיש קשר. לא היה לי מצב של לחנך וללמד, היה לי מצב של להראות את האמת בכללותה. והרחמים שחשתי לגבי אותן נשים, זה על הדרך הראיה שלהן, שפוטרת אותן מאחריות, מלקיחת אחריות על החיים - שהרי היא אשמה בכל והן בסדר. היא אשמה שרע להן. ואם את זוכרת כי בסיפורי, חברתי לעבודה מיד התערבה ואמרה כי כל אחד באמונתו יחיה, וזה בעצם גרם לי לטלטלה מסויימת והנחתי לנושא משום שהיא הביא אותי למקום בו אני רגילה להיות - במקום של סבלנות וסובלנות. לדבריך: ליפול באותו כשל שהוא רואה את הזולת - לא תמיד אפשר להימנע בכך וזאת משום שאחרים לעיתים משפיעים עלינו כמו שאנו משפיעים לעיתים על אחרים. אנרגיות אלו הן בר קיימא וניתנות לשליטה אך לא תמיד - לתזכורת, אנו בני אדם עם רגשות והרגשות ואי אפשר גם להתעלם מהאגו - עצם העובדה שהוא קיים, אומר כי הוא נחוץ. ולא נעסוק כרגע בנחיצות האגו. לסיכום, החיים מאוד דינמיים ונתונים לעליות ולמורדות ועלינו לצפות בהם ולחוות אותם במלואם.
התייחסת לרעיון בו "נדלק לי הפיוז" ואגיב עליו. ובכן, אותן נשים האשימו את אותה אישה במצב הפיגועים בארץ. היתה פה אשמה ברורה וחריצת גורל. היה פה עיוות דין. מבחינתי בכל אופן. מה אשמה אותה אישה ושכמותה , שהלכה חשופה ביותר ברחוב? איפה פה הבחירה החופשית? איפה פה הרצון החופשי? הבחירה החופשית של אותה אישה זה ללכת כפי שהיא מוצאת לנכון. הבחירה החופשית של אותם מפגעים הגורמים לפיעודים היא לנסות ולמגר אותנו מעל הארץ ואם אפשר, מעל פני האדמה. ואין שום קשר בין הדברים. ומכיוון שאני לא רואה שום קשר בין הדברים, ניצתתי וכמו שהתבטאתי: "נדלק לי הפיוז". במידה מסויימת זה הכעיס אותי. אספר לך סיפור אמיתי שקרה לי שחשתי בו חוסר אונים. ובכן, יום אחד בנוסעי בעירי, עשיתי פניית פרסה, ומיד לאחר פנייתי, עצר אותי שוטר ואמר כי דיברתי בטלפון סלולרי, בלי דיבורית. מה שלא היה ולא נברא - בכלל לא דיברתי! מה שכן היה, עישנתי סיגריה וכנראה השוטר ראה את ידי קרובה לפניי והוא החליט כי דיברתי בטלפון. אגב, הפאלפון היה בכלל בדיבורית. מה שקרה פה, זה שחשתי חוסר אונים אל מול אשמה שאינה במקומה. כל מה שאמרתי לו וניסיתי להסביר לו ולהראות לו כי הפלאפון בדיבורית והסיגריה ביד שלי ואני פונה בפניית פרסה ועוד נתפסת על ידי שוטר - כך ניסיתי להסביר לו שאיני יכולה לעשות כל כך הרבה דברים בעת ובעונה , לא הואילו - ומבחינתו של השוטר, נשפטתי והואשמתי. אגב, הלכתי למשפט וזוכיתי מכל אשמה. זה היה משפט קשה עבורי, לא הגעתי עם עורך דין ואני במשך שעה וחצי, נחקרתי וחקרתי ודיברתי והבהרתי - עד שהדין מוצה כהלכה. ובכן, לגבי מה שהרגשתי זה חוסר אונים מוחלט. ובמידה מסויימת, האשמה של אותן נשים, גרמה לי במידה מסויימת לחוסר אונים. שהרי הן שפטו והאשימו. כמו במשפט עם השוטר - שחרץ את דיני וגרם לי לחוסר אונים והתקוממות על כך, כך גם אותן נשים, גרמו לי לחוסר אונים והתקוממות כי האמת שלי שובשה על ידן. לתזכורת - האמת שלי שאין שום קשר בין הדברים לעומת חריצת הדין של אותן נשים, שיש קשר. לא היה לי מצב של לחנך וללמד, היה לי מצב של להראות את האמת בכללותה. והרחמים שחשתי לגבי אותן נשים, זה על הדרך הראיה שלהן, שפוטרת אותן מאחריות, מלקיחת אחריות על החיים - שהרי היא אשמה בכל והן בסדר. היא אשמה שרע להן. ואם את זוכרת כי בסיפורי, חברתי לעבודה מיד התערבה ואמרה כי כל אחד באמונתו יחיה, וזה בעצם גרם לי לטלטלה מסויימת והנחתי לנושא משום שהיא הביא אותי למקום בו אני רגילה להיות - במקום של סבלנות וסובלנות. לדבריך: ליפול באותו כשל שהוא רואה את הזולת - לא תמיד אפשר להימנע בכך וזאת משום שאחרים לעיתים משפיעים עלינו כמו שאנו משפיעים לעיתים על אחרים. אנרגיות אלו הן בר קיימא וניתנות לשליטה אך לא תמיד - לתזכורת, אנו בני אדם עם רגשות והרגשות ואי אפשר גם להתעלם מהאגו - עצם העובדה שהוא קיים, אומר כי הוא נחוץ. ולא נעסוק כרגע בנחיצות האגו. לסיכום, החיים מאוד דינמיים ונתונים לעליות ולמורדות ועלינו לצפות בהם ולחוות אותם במלואם.