תשובה מפורטת שניה ל NY ../images/Emo47.gif
צר לי שתגובתי התאחרה, אבל הנה התייחסות מפורטת ומפורשת לכל הנקודות שהעלית. תשובה לנקודות, אחת לאחת: כללי: אני משתמש בעולם של טולקין ובחלק מהעקרונות שלו. מעולם לא התכוונתי לחקות אותו מא´ ועד ת´, מה שהיה שולל מהיצירה כל ערך עצמאי, וסביר להניח שהיה יוצא מאד-מאד לא מוצלח. לכן, כאשר יצרתי שליט כושל (שעיקר תפקידו בעלילה ליצור את הרקע למה שיתרחש בכרכים המאוחרים), הקפדתי שלא יהיה דומה לדנתור או לסארומאן. טולקין נותן לי השראה, ולא אובייקט לפלגיאט. לעניין הקסם: טולקין משתמש לא פעם בקסמים גלויים, שאינם הולמים מה שכתבת. כך למשל האצטרובלים הבוערים שמטיל גנדלף בזאבים ב"הוביט", או הדרך בה הוא מטפל בהם בשה"ט, האש המאכלת בה משתמשים משרתיו של סארומאן להפיל את שערי נקרת הלם, ועוד כהנה וכהנה. קיבלתי את התפיסה הטולקינאית לפיה הקסם מוגבל לבריות מיוחדות, בד"כ מזרע המייאר, ואני אינני חורג ממנה. לעניין ´הפרת האיזון שבשימוש בקסם´: לא מיני ולא מקצתי. אכן, קסמיה של נארוון משמשים אותה להפטר מקלגסי יונאים שמתקיפים אותה, אולם אין בהם בכדי להכריע בן-רגע את יריביה היותר מסוכנים. ולראיה, למרות כל כוחותיה של נארוון, הכרך הראשון לא נגמר דווקא בנצחונה. מערכת האיזונים והבלמים היא מורכבת מכמה וכמה אלמנטים. ואגב, לא דיברתי על "אגירת כוחות" אלא על משהו אחר; כוחות האש של נארוון הם הרסניים כאשר עושים בהם שימוש בעוצמה גבוהה מדי, ועשויים להבטיח את חורבנה שלה, אם תגזים בשימוש בהם. לפחות בהזדמנות אחת (פרק שעוד לא נכתב) היא תשלים עם תבוסה, רק כדי לא להאלץ לעבור את הסף הזה. אין דבר בין זה לבין "אגירת הכוחות" בפנטזיה ה"נוסחתית" המחליפה את המגבלה הטכנית של דמות הקוסם במו"ד. לעניין אמרייל: לא כל בני הלילית (עלפים) התנהגו באופן שונה כל כך מבני אדם. כך לדוגמא את סירוס, יועצו הנבל של תינגול. לא היה דבר נעלה בהתנהגותו (שהזכירה לי לא פעם את לשון-כחש). דעתך יכולה היתה לחשב נכונה, לו היינו מתבססים על שה"ט לבדו, ומתעלמים מהסיל´ והסל"נ. אמרייל, היא אכן, חריגה מהמוסכמות. ראשית, היא צעירה מאד-מאד, ממש ילדה במושגים של עלפים. אין ולא יכול להיות בה זכר ל"עצב השנים החולפות" אותו לא חוותה מעולם. שנית, וחשוב הרבה יותר; יש באמרייל גם פן אחר, עלפי הרבה יותר, שאינו מודגש בפרקים הראשונים, אולם ילך ויתגבר בהמשך העלילה. שלישית, וכאן אני חוזר להתחלה: זכותי, ככותב (להבדיל ממשכתב, ע"ע לוטם) לשנות ולהציג גם עלפית מטיפוס חדש ולא מוכר. לפי הרקע, האופי והבסיס לדמותה של אמרייל, רקע זה אינו חסר הגיון. בתחילה, לפחות, כל הופעתה (ומה שמזעזע ומרגיז את סיריל, להבדיל מארגלאנד), היא ניפוץ של "מיתוס הגבירה העלפית". אמרייל מודעת לכללים האלו, בזה להם ונהנית מאד מהחופש שניתן לה לנהוג בדיוק כ"פרחחית אדם". מאוחר יותר, כאמור, העניינים נעשים מורכבים יותר. זכור שמדובר בתכנון של טרילוגיה, והתפתחות הדמויות (גם כן בהתאם לקו הטולקינאי) היא איטית. לעניין ´נפילתם של גדולים´: לא תמיד. הוזכרו בסל"ן וגם בדברי ימי נומנור די והותר שליטים שהיו ´קטנים´ ולא ראויים מן ההתחלה. שנית, כפי שציינתי בפתיחה, אני לא מחוייב לכבד כל עקרון טולקינאי, גם אם אכן היה זה עקרון. אלאדו אינו אדם גדול; הוא ילד מתוסבך ואכזרי שלא התבגר, וחי תמיד בצל של אביו, כנגדו הוא מתריס כל העת. הוא אינו דנתור, אין לו ולא תהיה לו את הדרת הכבוד של האחרון. זכור עוד דבר; שר הטבעות, ככל שבגונדור עסקינן, עוסק בתחייתה וחידוש ימיה כקדם. שלהבת הגבירה עוסקת בהתנוונותה, שפלה ומפלתה. הדבר ניכר לא רק בדמותו של אלאדו ובלאנראד וחבר מרעיו הפרוורטיים. הדבר ניכר גם באופיים של אחרים שלכאורה אינם שותפים עמם לאותם מטרות: החל מאופיו חסר המעצורים והתככני של אר-קאהרדול, אשר שימש מצע נאות להתפתחותו ולהתחזקותו של אנטרל (שמת לב לדמות זו, אני מניח), על כל המשתמע מכך, וכלה בחולשתם ובחוסר עמוד השדרה של בכירים אחרים, כגון מפקד משמר המגדל ומושל לוסארנאך. "הגדול" שנופל, הינו למעשה גונדור עצמה, ואילו האנשים, בהתאם ל"דור המפלה" הם קטנים מאד ברובם. ולעניין סיבת המפלה (ועצם הופעתם של טיפוסים בנוסח היונאים); אני לא רוצה לפרט כרגע עניינים שיתגלו רק בכרכים המאוחרים, אולם הסיבות הן מגוונות, ובראשן אכן סיבה שהיית יכול להגדירה בהחלט כ"גדולה". לעניין העימות בדעות: יתכן, אם כי נדמה לי שפספסת כמה קטעים, או הבנתם אותם בדרך לא נכונה. אין כל פסול בנקיטת עמדה ברורה. טולקין עשה זאת, וגם אני עושה זאת בדרכי. כפי שטולקין אינו מסביר במיוחד את "הצד של הבריונים" שזיהמו את הפלך וגורשו ממנו בחוזק יד, כך אני איני מסביר (אם אני בכל זאת עושה זאת יותר מטולקין), את "הצד של היונאים". מניעיו האישיים של לאנראד, מכל מקום, יובהרו בכרכים המאוחרים יותר. לעניין סיבות מדוע היונאים "רעים", נתתי כמה וכמה: 1. היהירות, האכזריות והבוז שלהם כלפי כל מי שאינו חושב כמוהם. מרגע שאתה "לא נאור", אזי מותר להשתיק אותך ולעשות לך הכל. כל זאת, כמובן, תוך שימוש נוסחתי במילים יפות כגון ´שלום ואהבה´, שהופכות פלסתר להסתיר צרות אופקים, שחיתות ואכזריות. 2. הלהט של היונאים ומנהיגם להשמיד ולהשכיח כל תפיסת עולם (כגון הטולקינאית) המנוגדת לדעתם. אחד השיאים הוא בתאורו של ארגלאנד על אודות שריפת הספרים הגדולה במינאס-איתיל. 3. השנאה הלוהטת והבלתי הגיונית של היונאים, לכאורה, למסורת ארצם, הכוללת הזדהות עם מי שנתפס כאויב, ושאיפה לכפות את תרבותו על מורשת ארצם שלהם. 4. הדקדנס התרבותי המוחלט אותו הם מייצגים, כולל עישון סמים, אורגיות פרועות, ניכור מוחלט מכל צורה של חובה או התעלות והקרבה, וכך הלאה. לעניין רולאנדה: רולאנדה אינה רעה. היא טרובאדורית כושלת (ועניה מאד בנעוריה) שרצתה להצליח, והפכה שלא מדעתה לכלי במשחקם האכזרי של לאנראד ואלאדו. שיריה הם מטופשים ומגושמים, הא ותו-לא. הם לכשעצמם אינם מייצגים פוסט-מודרניזם או כל דבר אחר. הרוע טמון בדרך בה משתמש בהם לאנראד כדי להחניק את המסורת ויצירות האומנות מן העבר – ובכך אין ולו שמץ של גיחוך. מלחמת השירים, אגב, מציגה היטב גם את נימוקיו של לאנראד. לא בחרתי בהטפה ארכנית, אלא פשוט בעימות העמדות זו מול זו, במלואן, מול פניו של הקורא. לעניין "מחרחרי מלחמה": הגיבורים אינם מחרחרי מלחמה, לפחות לא ברובם. סיריל אמנם משתוקק למלחמה חלק מהזמן, בעיקר בכדי לספק לעצמו תירוץ ליפול בקרב ולהחלץ מאומללותו (באופן דומה, אגב, לשאיפתה של איאוון בשה"ט). חלקם הם שואפי הרפתקאות ו"צרות" (ע"ע אמרייל, שלא טעמה עדיין מוראות של מלחמה אמיתית), אולם היחידים שמחרחרים מלחמה בפועל הם אלאדו ולאנראד (וכמובן, בני המזרח, המעוניינים לישב חשבון עם רוהאן). התפיסה הכללית היא ששלום ומלחמה משולבים זה בזה. "היד המרפאת הינה גם היד המוחצת", כלשונו של טולקין בשה"ט. המלחמה היא הרסנית ונוראה, אולם גם מדגישה תכונות נעלות בבני אדם. הרוע האמיתי מצוי אצל מי שמחרחר מלחמה מטעמיו השפלים, ואלו בהחלט אינם הגיבורים ה"חיוביים" כלשונך. כמו כן, שים לב שלחלק מה"טובים" יש גם פן אפל באישיותם. נארוון היתה במשך תקופה ארוכה משרתת של מלקור, וחלק מהאופל וההרסניות של אדונה הקודם השתמר בתוכה גם לאחר ש"החליפה מחנה" והצטערה באמת ובתמים על מעלליה הקודמים. סיריל הולך ונוטה לכיוונים בלתי רצויים ככל שהוא נאכל יותר ביאוש ותסכול. ה"דמגוגיות" כלשונך - אם זו דעתך, אזי אנא הפנה את האשמה בראש ובראשונה אל טולקין עצמו. הוא הקצין בכך הרבה יותר ממני. קשה לי להבין כיצד מצד אחד אתה מהלל את טולקין, ומצד שני מאשים אותי בהאשמות כאלו. לעניין הזהות בין יופי לטוב ובין רוע לכיעור: לא מיני ולא מקצתי. הדבר קיים בשה"ט דווקא ולא בעלילת שלהבת הגבירה. אני מוצא את טיעוניך בעניין זה לא צודקים, שגויים ומעליבים: 1. כמעט כל ה"נבלים" העיקריים שהוצגו עד כה: לאנראד, אנטרל (וגם אלאדו) מוצגים כיפי תואר, או לפחות נאים. בלא ספק, כל אחד משלושתם נאה יותר מסיריל או ארגלאנד, למשל. 2. הדמות השמנה היחידה שהוצגה בפרוטרוט (שלא בחטף, כגון יונאי זה או אחר שנתקל בדמויות) היא הומבאבא, הנסיך מהאראד. מדובר בדמות מורכבת (וחכמה מאד, למעשה), שקשה מאד להציגו כ"רשע", גם אם הוא אויב במידה זו או אחרת של ממלכת גונדור.