Blablerius
New member
סיפור פנטזיה...
טוב לא ממש פנטזיה, יותר אימה אבל מספיק קרוב...בבקשה תקראו ותגידו לי מה דעתכם (זה מחולק לכמה הודעות...ההמשך בתגובות): המוות הזורם בעורקיך פרולוג הדרך הנקרעת לפניהם לא היוותה עבורם דבר זולת מטרד שיש לעוברו. ההרים הרמים שהתנשאו מעל עמקים ירוקים ופרחוניים ממזרח והשמש הנגנזת בתוך הים ממערב והתמונה הפסטורלית ככלל, שנראה היה שנקלחה מתוך עלון תיירות- מכונית משפחתית נוסעת כנגד הגבעות לתוך השקיעה- לא ליבתה אצליהם את תחושות ההתרגשות וההתפעלות שהגיוני היה שיתגרו לנוכחותה. שכן מה שהיה להם בתוך המכונית היה מלהיב ומשמח פי אלפי מונים מהנוף הנשקף מהחלונות. היה להם זה את זה. חיוך של ששון ניסח על פני כל אחד משלושת הפרצופים שנכחו במכונית הדוהרת קדימה, והדמיון שהיה בהם יצר אשליה כמו נמשחו הם האחד מהשני. המנוע המטרטר ושאון הרוח הנקרעת בין גלגליו של האוטו לא נשמעו כלל בתוכו, וכל שהדהד שוב ושוב בתוך מוחות שני ההורים, האב ליד ההגה ואילו האם לצידו היתה בת צחוקו המתגלגלת של ילדם. אכן, אחרי זמן כה רב של קשיים ומריבות ומרירות אינסופית, סוף סוף מצאו שלושת אלו את דרך הישר, את השביל המוביל אל האושר, והם התעגנו עליו, ושאבו ממנו ככל שיכלו. ואולי, אולי כיוון שהיו כה מקובעים על אושרם, וכה מסוגרים בינם לבין עצמם הם כלל לא השימו דעתם לרוע קדום אשר שכן בקרבם עוקב אחר כל תזוזה שלהם... ג'ון דיוויס הביט באהבה בבנו, מסיר את עיניו מהדרך, ומפנה אותן אל הוולד, עושה עווית מצחיקה וצחוק מאושר, עליצות שיש בה שלמות ממשית גועה מגרונו של הילד. אחר כן העביר מבטו לאישתו ובחן את תווי פניה העדינים, את שיערה האדמוני הנשפך על כתפיה ואת עיניה שמאז ומתמיד היו לו למסתורין. מחד הן היו כה שלוות, כה שקטות, כה בוטחות, מאידך הן אחזו בהן את עברה של לורה... עבר כה נורא עד שלא הגיוני היה שיוכל להקלט לתוך מבע כל תמים. העיניים הצטמקו וחיוך דק החושף שיניים צחורות ומתיז זיו עמום בחלל המכונית התפרש בשפתיה. ועוד הוא שבוי בעיניה הבחין ג'ון כי הם מתקרבים במהירות מסרחררת לעיקול בכביש ההררי...אך מנוע מלהוריד עיניו מאישתו, מהופנט במלוא מובן המילה לפתע, הוא גישש את דרכו לדוושת המעצורים והידקה לריצפה. אולם רק כעבור כמה רגעים, כאשר כבר היה מאוחר מדי והמכונית החלה שועטת מעטה לכיוון הים הוא הבין שדבר לא ארע... המעצורים לא פעלו... ועוד הים השחור הלכוד בתוך עיניה של אשתו חרוט במוחו, וברקע מצטלצלת צהלת בנו... הוא חש את המכונית ניתחת כנגד הגלים הסוערים ברוח...ורגע לאחר מכן הכרתו כבר לא הייתה עימו... ים...עלטה... עיניים ירוקות בורקות מתוך שכמיה שחורה...חיוך זדוני נמהל במים... דמות מטושטשת מתחילה לצחוק... "לורה...אנדי..." "זה בסדר אדוני, הכל יהיה בסדר" "איפה הבן שלי? איפה אישתי?" אך דבר לא הדהד אליו בחזרה...ולפתע הוא ידע שבועת אושרו, שהעולם הפרטי והמושלם שלו התנפץ, ואפילו רסיסיו נעלמו כלא היו... *** הדרך היחידה. זו הייתה חייבת להיות הדרך היחידה. ג'ון חשק את שפתיו עד כאב. הוא העביר את הסכין שהיה לכוד בידו על שפתיו וחש את המתיקות הקרירה של הפרורים הספוגים בסוכר שנותרו דבוקים במתכת לאחר שהזו פרסה עוגה שלמה לחתיכות. זה ארע בדיוק לפני שנה, ביום הולדתו החמישי של בנו. יום הולדתו האחרון. וכעת, באופן אירוני כמעט, הסכין שאז פרסה את העוגה כעת תבקיע את גרונו ותשים קץ לחייו. אך זו הייתה חייבת להיות הדרך היחידה! האחת שתובילהו אל הניצחון! אך עדיין מוקדם מדי היה לרקד עם הסכין על צוורו החשוף. יש עוד איברים רבים שיש לשסע לפני כן. ועוד המחשבה חולפת במוחו היד חיזקה אחיזתה בסכין, ונראה היה שידית הפלסטיק הקשיחה עומדת בכל רגע להתנפץ בין אצבעותיו. ואז הלהב התפרצה מטה והחלה מפלסת את דרכה בבשר ברכו והוא כרע שעה שזעקת כאב הצטלצלה מגרונו. אך לא היה די בכך. הוא חש שאשר עשה לא הספיק. הסכין נשלפה מתוך הרגל וננעצה ברגלו השנייה של ג'ון כיתד בליבו של ערפד. הפעם לא צעק. הפעם בלם את היבבה עוד לפני שהחלה להבנות והסימנים היחידים לכאב האדיר שרקע בו היו הדמעות שהבריקו בעיניו אך נשאבו פנימה מידית והרעד הקל שעבר בפניו. עדיין לא... יש להמשיך. הסכין נמשתה החוצה שוב והוחדרה חמש פעמים נוספות לתוך גופו בשתי ידיו, בגוו פעמיים ופעם אחת סמוך לליבו. ואז, כאשר היה יותר דם מסביב לג'ון מאשר בתוך גופו הוא חש שאפשר להרפות. החלף נשמט מידיו והוא מחא את הזיעה ממצחו, מטמא אותו בדם מזוהם. ומתי שדמו שלו מצא דרכו אל פיו והמרירות התפשטה בלועו הוא הרגיש כי כעת מותר לו לבכות. את אשר רצה השיג. מכאן כבר אין דרך חזרה. חייו החלו חולפים מול עיניו... (המשך בתגובה הראשונה)
טוב לא ממש פנטזיה, יותר אימה אבל מספיק קרוב...בבקשה תקראו ותגידו לי מה דעתכם (זה מחולק לכמה הודעות...ההמשך בתגובות): המוות הזורם בעורקיך פרולוג הדרך הנקרעת לפניהם לא היוותה עבורם דבר זולת מטרד שיש לעוברו. ההרים הרמים שהתנשאו מעל עמקים ירוקים ופרחוניים ממזרח והשמש הנגנזת בתוך הים ממערב והתמונה הפסטורלית ככלל, שנראה היה שנקלחה מתוך עלון תיירות- מכונית משפחתית נוסעת כנגד הגבעות לתוך השקיעה- לא ליבתה אצליהם את תחושות ההתרגשות וההתפעלות שהגיוני היה שיתגרו לנוכחותה. שכן מה שהיה להם בתוך המכונית היה מלהיב ומשמח פי אלפי מונים מהנוף הנשקף מהחלונות. היה להם זה את זה. חיוך של ששון ניסח על פני כל אחד משלושת הפרצופים שנכחו במכונית הדוהרת קדימה, והדמיון שהיה בהם יצר אשליה כמו נמשחו הם האחד מהשני. המנוע המטרטר ושאון הרוח הנקרעת בין גלגליו של האוטו לא נשמעו כלל בתוכו, וכל שהדהד שוב ושוב בתוך מוחות שני ההורים, האב ליד ההגה ואילו האם לצידו היתה בת צחוקו המתגלגלת של ילדם. אכן, אחרי זמן כה רב של קשיים ומריבות ומרירות אינסופית, סוף סוף מצאו שלושת אלו את דרך הישר, את השביל המוביל אל האושר, והם התעגנו עליו, ושאבו ממנו ככל שיכלו. ואולי, אולי כיוון שהיו כה מקובעים על אושרם, וכה מסוגרים בינם לבין עצמם הם כלל לא השימו דעתם לרוע קדום אשר שכן בקרבם עוקב אחר כל תזוזה שלהם... ג'ון דיוויס הביט באהבה בבנו, מסיר את עיניו מהדרך, ומפנה אותן אל הוולד, עושה עווית מצחיקה וצחוק מאושר, עליצות שיש בה שלמות ממשית גועה מגרונו של הילד. אחר כן העביר מבטו לאישתו ובחן את תווי פניה העדינים, את שיערה האדמוני הנשפך על כתפיה ואת עיניה שמאז ומתמיד היו לו למסתורין. מחד הן היו כה שלוות, כה שקטות, כה בוטחות, מאידך הן אחזו בהן את עברה של לורה... עבר כה נורא עד שלא הגיוני היה שיוכל להקלט לתוך מבע כל תמים. העיניים הצטמקו וחיוך דק החושף שיניים צחורות ומתיז זיו עמום בחלל המכונית התפרש בשפתיה. ועוד הוא שבוי בעיניה הבחין ג'ון כי הם מתקרבים במהירות מסרחררת לעיקול בכביש ההררי...אך מנוע מלהוריד עיניו מאישתו, מהופנט במלוא מובן המילה לפתע, הוא גישש את דרכו לדוושת המעצורים והידקה לריצפה. אולם רק כעבור כמה רגעים, כאשר כבר היה מאוחר מדי והמכונית החלה שועטת מעטה לכיוון הים הוא הבין שדבר לא ארע... המעצורים לא פעלו... ועוד הים השחור הלכוד בתוך עיניה של אשתו חרוט במוחו, וברקע מצטלצלת צהלת בנו... הוא חש את המכונית ניתחת כנגד הגלים הסוערים ברוח...ורגע לאחר מכן הכרתו כבר לא הייתה עימו... ים...עלטה... עיניים ירוקות בורקות מתוך שכמיה שחורה...חיוך זדוני נמהל במים... דמות מטושטשת מתחילה לצחוק... "לורה...אנדי..." "זה בסדר אדוני, הכל יהיה בסדר" "איפה הבן שלי? איפה אישתי?" אך דבר לא הדהד אליו בחזרה...ולפתע הוא ידע שבועת אושרו, שהעולם הפרטי והמושלם שלו התנפץ, ואפילו רסיסיו נעלמו כלא היו... *** הדרך היחידה. זו הייתה חייבת להיות הדרך היחידה. ג'ון חשק את שפתיו עד כאב. הוא העביר את הסכין שהיה לכוד בידו על שפתיו וחש את המתיקות הקרירה של הפרורים הספוגים בסוכר שנותרו דבוקים במתכת לאחר שהזו פרסה עוגה שלמה לחתיכות. זה ארע בדיוק לפני שנה, ביום הולדתו החמישי של בנו. יום הולדתו האחרון. וכעת, באופן אירוני כמעט, הסכין שאז פרסה את העוגה כעת תבקיע את גרונו ותשים קץ לחייו. אך זו הייתה חייבת להיות הדרך היחידה! האחת שתובילהו אל הניצחון! אך עדיין מוקדם מדי היה לרקד עם הסכין על צוורו החשוף. יש עוד איברים רבים שיש לשסע לפני כן. ועוד המחשבה חולפת במוחו היד חיזקה אחיזתה בסכין, ונראה היה שידית הפלסטיק הקשיחה עומדת בכל רגע להתנפץ בין אצבעותיו. ואז הלהב התפרצה מטה והחלה מפלסת את דרכה בבשר ברכו והוא כרע שעה שזעקת כאב הצטלצלה מגרונו. אך לא היה די בכך. הוא חש שאשר עשה לא הספיק. הסכין נשלפה מתוך הרגל וננעצה ברגלו השנייה של ג'ון כיתד בליבו של ערפד. הפעם לא צעק. הפעם בלם את היבבה עוד לפני שהחלה להבנות והסימנים היחידים לכאב האדיר שרקע בו היו הדמעות שהבריקו בעיניו אך נשאבו פנימה מידית והרעד הקל שעבר בפניו. עדיין לא... יש להמשיך. הסכין נמשתה החוצה שוב והוחדרה חמש פעמים נוספות לתוך גופו בשתי ידיו, בגוו פעמיים ופעם אחת סמוך לליבו. ואז, כאשר היה יותר דם מסביב לג'ון מאשר בתוך גופו הוא חש שאפשר להרפות. החלף נשמט מידיו והוא מחא את הזיעה ממצחו, מטמא אותו בדם מזוהם. ומתי שדמו שלו מצא דרכו אל פיו והמרירות התפשטה בלועו הוא הרגיש כי כעת מותר לו לבכות. את אשר רצה השיג. מכאן כבר אין דרך חזרה. חייו החלו חולפים מול עיניו... (המשך בתגובה הראשונה)
