סיפור שזקוק לביקורות בונות.
- פותח הנושא GurThaur
- פורסם בתאריך
וואלה.טוב!חלק | פה!!!
פגיון הסילמריל פרולוג ממהמורות שחורות עלה לאחר עידן עידנים שר המתים,עיניו הנעוצות בראש הגולגולת המאוס מלאות תועבה.שנים רבות מאז התאספו נגדו צבאות גדולים והביסוהו, ומאז נרקב באופל, ממתין לשעתו לחזור, חזק יותר מכפי שהיה אי פעם. אחר שהמתין זמן רב כל כך,הגיעה השעה.הוא קם מחדש, ותכנן את תוכניותיו האפלות.הוא קבע את משכנו בשדה קרב קדום, ירניין-"ההרים השחורים" בלשון הקדומה, שם הפיל את אויביו בקרב הראשון של המלחמה הראשונה, ולאחר מכן הפך להיות מקום שכון אימה, מעין שרשרת הרים שחורים ואפלים, מלא במשרתיו המאוסים. שם יצר הוא את שלושת נתיניו, רוכבים על ירקים, עורבי ענק נוראים. שניים מנתיניו שוטטו בארץ,מקיימים כל מה שפקד עליהם אדונם,ואף שנזהרו לא להיראות עד שתגיע השעה,ממעלה השמיים המיטו אימה בקסדותיהם העגולות ובראשיו הלטאה המרתיע שלהם, ובעיניהם הצהובות שמבטם ארסי.גלימותיהם השחורות והקרועות מרפרפות אחריהם ברוח , ונחיריהם שואפות את האוויר ומרעילות אותו. השלישי שכן באלפרין-"שדה הקרב", עוזר לאדונו במלאכתו, יוצר גובלינים, קורא לבני ברית ישנים וחדשים, מביא לאדונו את הביירונים. אך נודע לרבים שרק הוא שוכן באותה ממלכה, ויוצא ממנה לפעמים, וששום חייה לא נכנסת אליה, כה גדולה האימה במקום, כי כל הגובלינים ויצורי האופל העתיקים שוכנים המצודות אחרות של שר המתים, המפוזרות בארץ. רחוק משם, בשלהי המזרח, שם רוחות המלחמה רק החלו מנשבות בארץ נערכה ישיבה, שבה ישבו חכמים מכל רחבי הארץ. "הוא חזר" אמר אחד "רוחות רעות מנשבות, האופק גועש". "חסר לו רק פגיון, את פגיון הסילמריל, שנאבד לפני עידנים רבים" אמר שני. "אתה פלואי, תצא אל העמים שיותקפו קודם.אתה פלואי, תעדכן אותם." איש מזוקן קם, עטוף בגלימה חומה, הילה זוהרת בוהקת ממנו ועיניו כחולות. "הולך אני". פרק | קיסר רין "קירהיר!" צעק איש מזוקן "קירהיר! הביירנים פרצו את השער!" קירהיר,הקיסר של ממלכת רין, הביט בעיניים שטופות אימה ממעלה הצריח על השער המבוקע ועל הביירנים, צבי הענק בעלי ראש הבהמה המרתיע ועל טופריהם הגדולות, שפרצו לעיר וטבחו באנשיו עם ירנים, רוכבי חזירי הבר, ועם גובלינים מגודלים. רם היה, כיאה למלך ברין.שערו החום גלש אל כתפיו ופני היו גם נעימות גם סגורות וקשוחות. חצים פלחו את האוויר לכל כיוון וקירהיר אשר נקרא קשת הזהב בשל מיומנותו הגדולה בקשת,הרקיד את מיתר קשתו הגדולה והמעוטרת גם הוא.הוא קלע לגובלין מכוער חץ בעין,והלזה נפל על ערמות הגופות ונחלי הדם שטימאו את אדמת העיר היפה שהתמלאה במלחמה,החל מן חומת האבן היפה ושערי העץ שלה, עד לרגלי הצריח השחור, שעמד זקוף באור השמש,שטפחה למצער גם על קסדות הגובלינים. הוא פנה אל המזוקן :"מה עם השליחים ששלחנו לשאר בשרי, באין?" "אני חושש, כבוד הקיסר, ששום שליח לא יצא חי ממלכתנו, אם בכלל מההרים". "אם כך, המפלה קרבה". בנו של קירהיר , סומיגיג, נלחם מטה בעיר, עומד על ביירין משופד חצים, ממיט קלון על האויבים הסובבים אותו, ופלוגת מסביב לו, מבודדת מן שאר האנשים, כאי שנים מאיים למחקו לעד.הוא ערף ראשו של ירן וחיזק את אנשיו, שעמדו איתן, כחומה בלתי נראית. לעיר נכנסו כעט מאות גובלינים שירו חצים לכל עבר, החיילים שעוד עמדו ליד השער זרקו נשקם בבהלה, ונסו לכל עבר. סומיגיג קיבל חץ בבתנו ועף לאחור, אל ידי סגנו,נושם בכבדות. קירהיר צפה בזאת ולבו זעק זעקה גדולה, כי לא היו לא עוד בנים, וכי אהב את בנו כשם שאהב את אשתו שמתה כשנולד סומיגיג, אזי פתח הוא את פיו וצעק בקול אל החיילים חסרי המפקד: "כולם אל הצריח !פנו דרך אל הצריח"! כל אנשיו, כולל מה שנשאר מפלוגתו של סומיגיג, שלקחו את מפקדם הגוסס, עטו אל העיר, קוטלים ונקטלים. רק מעטים הגיעו אל הצריח, פצועים ועייפים. פלוגת קשתים שלחה חצים אל האויב, ואז נסגר השער, ציריו חורקים ברעש. סומיגיג הועלה אל הצריח, וקירהיר פנה אליו, תופס את החץ העקום, ושולף אותו בתנועה חדה ומהירה מבטנו של סומיגיג."הוציאו את השריון" כמה מאנשיו לקחו את השריון הזהוב שהיה שתוף דם. הוא ליטף את שערו השחור הלח של סומיגיג והניח את ידו על צוואר בנו, ותיקווה ניצתה בו כששמע את לב בנו פועם בחולשה.הוא עטף את בטן בנו בחיבה בתחבושות רכות לבנות,בעוד שלמקום הגיע איש זקן בצליעה, גלימותיו עפות ברוח: "אני אטפל בו, טפל בענייניך, מפקדי". קירהיר הנהן קלות ופנה אל אנשיו. "הרוזן סייזרון, קח את הקשתים!" *** בעיר אינבורג בארץ אין הממוקמת ליד ימה מזרחה מרין, ישבו דילהיל ואביו גראיל, שאבות אבותיו היו קרובים לקיסרי רין. הם ישבו על שולחן אבן קטנה בדשא בגינה ירוקה ליד הכניסה לעיר הגדולה, בלב ההר.מסביב להם צמחו עצים גדולים, וציפורי שיר צייצו, והחיים היו יפים. דילהיל, הבן, בעל שער זהוב ועיניים תכולות, לבוש מחלצות אבירים כחול שנשא ללא קושי על כתפיו החסונות.עמד מול אביו, גראיל שזקן חום קטן עיטר את פניו, וכתר כסוף ומעוטר שעליו היו חרוטים דברי קסם עתיקים היה מונח לו על ראשו. השניים דיברו וצחקו, ושתו יין אדום כדם. לתוך שערי העיר הלבנים דהר סוס שחור ומיוזע, שעליו אדם מעולף וחץ אדום תקוע בגבו, וממנו שטת דם רן על חולצתו, שללא ספק הייתה יפה פעם. גראיל שעט אליו בריצה, כועס בלבו על שהופרה המציאות השקטה כל כך. " גראיל מאין, רין, רין, האויב, עיר המלכים" גמגם האיש בבהלה. "מה קורה ברין?" מחשבותיו של גראיל נדדו כמה שנים אחורה, כשביקר ברין הגדולה והמישורית, ובבירתה היפיפייה שם שכנו המלכים, שאצלם שהה כמה ימים. האיש דמם והיה שטוף זיעה:" שר המתים" ואז,לעיני מלך אין ואנשיו, דמם האיש. "טינופת!" פלט גראיל בכעס" אם כך,התחיל שר המתים במלאכת התועבה שלו, ידענו כולנו שהוא חזר, אך לא שיערתי שהוא, שהוא-" גראיל קם במהירות,פנה לכאן ולשם, כמתלבט, ואז אץ לבנו דילהיל,כרוצה לקיים מלאכה כלשהי לפני שישנה דעתו:" אסוף את צבאותינו,אנחנו פונים לרין!" "אבל הדרך ארוכה,אבי,שבועיים כמעוף הירק,ועד שנגיע לשם כל רין תהיה איי חורבות בשממה". גראיל חשב שעה קלה,ולאחר מכן אמר אל דילהיל:"ישנה דרך אחרת". "לא,מלכי" פניו היפות חיוורות היו כעט כי דילהיל ידע מהי הדרך,משום שאחיו פנה לשם ולא חזר כשהיה דילהיל רק נער צעיר,ומאז המקרה,שקט דילהיל,כבאבל נצחי והתרחק מן הדרך הזאת,מפנה את כל אהבתו להוריו,ונוקם נקמתו על הגובלינים הרבים שנעשו,למצער,שכיחים יותר באזור. "אם צריכים אנו לעזור לרין,אז זוהי הדרך שנגזר עלינו לקחתיה".גראיל ידע את כאבו של דילהיל מן הרגע שבו התעכב בנו השני זמן רב מדיי ולא חזר. "כן" ענה דילהיל כהד. "אסוף את הצבאות". "שדה הקרב יחצה ע"י צבאותינו" דילהיל שאף אוייר" ואולי נמצא זכר לאחי הבכור",ובאומרו זאת, דלקו ניצוצות בעיניו,שלא נראו זמן רב. גראיל פתח את פיו,כרוצה לומר משהו,אך הוא התחרט,כי לא רצה להחריב את התקווה חסרת השחר הזו מלב בנו:" פעל במהירות". הוא פנה ללכת לארמון הגדול והזהוב שנצץ וניפנף בדגליו שניצב מולם,ותוך כדי צעק הוראות לאנשיו שיתארגנו לקרב. לאחר כשעה,חצצרו החצוצרות והונפו הדגלים וצבא אין הגדול,שריונות החיילים הבוהקות והדגלים שרפרפו ברוח היו מוכנים. "אל רין!" צעק דילהיל.הוא הרגיש כאיש ההולך לצלול אל מים עמוקים, עמוקים מאוד,וזיעה קרה שטפה את פניו,שלא הייתה קשורה כלל למזג האוויר. "אל רין!" חזרו אחריו החיילים. קולות רעם נשמעו,שערי הצריח רעדו בקול עמום,האנשים עמדו בדממה,כמפחדים שהרעש ימהיר את תבוסתם,מוכנים להכריע את הגובלינים בעלי הראש הפחוס שיפרצו לצריח.עמדו הם באולם הכניסה הגדול של הצריח,שתקרתו גדולה ורצפתו שחורה ובוהקת.בצד השני האולם,הייתה לה דלת שהובילה מעל מעלה אל ראש הצריח.
פגיון הסילמריל פרולוג ממהמורות שחורות עלה לאחר עידן עידנים שר המתים,עיניו הנעוצות בראש הגולגולת המאוס מלאות תועבה.שנים רבות מאז התאספו נגדו צבאות גדולים והביסוהו, ומאז נרקב באופל, ממתין לשעתו לחזור, חזק יותר מכפי שהיה אי פעם. אחר שהמתין זמן רב כל כך,הגיעה השעה.הוא קם מחדש, ותכנן את תוכניותיו האפלות.הוא קבע את משכנו בשדה קרב קדום, ירניין-"ההרים השחורים" בלשון הקדומה, שם הפיל את אויביו בקרב הראשון של המלחמה הראשונה, ולאחר מכן הפך להיות מקום שכון אימה, מעין שרשרת הרים שחורים ואפלים, מלא במשרתיו המאוסים. שם יצר הוא את שלושת נתיניו, רוכבים על ירקים, עורבי ענק נוראים. שניים מנתיניו שוטטו בארץ,מקיימים כל מה שפקד עליהם אדונם,ואף שנזהרו לא להיראות עד שתגיע השעה,ממעלה השמיים המיטו אימה בקסדותיהם העגולות ובראשיו הלטאה המרתיע שלהם, ובעיניהם הצהובות שמבטם ארסי.גלימותיהם השחורות והקרועות מרפרפות אחריהם ברוח , ונחיריהם שואפות את האוויר ומרעילות אותו. השלישי שכן באלפרין-"שדה הקרב", עוזר לאדונו במלאכתו, יוצר גובלינים, קורא לבני ברית ישנים וחדשים, מביא לאדונו את הביירונים. אך נודע לרבים שרק הוא שוכן באותה ממלכה, ויוצא ממנה לפעמים, וששום חייה לא נכנסת אליה, כה גדולה האימה במקום, כי כל הגובלינים ויצורי האופל העתיקים שוכנים המצודות אחרות של שר המתים, המפוזרות בארץ. רחוק משם, בשלהי המזרח, שם רוחות המלחמה רק החלו מנשבות בארץ נערכה ישיבה, שבה ישבו חכמים מכל רחבי הארץ. "הוא חזר" אמר אחד "רוחות רעות מנשבות, האופק גועש". "חסר לו רק פגיון, את פגיון הסילמריל, שנאבד לפני עידנים רבים" אמר שני. "אתה פלואי, תצא אל העמים שיותקפו קודם.אתה פלואי, תעדכן אותם." איש מזוקן קם, עטוף בגלימה חומה, הילה זוהרת בוהקת ממנו ועיניו כחולות. "הולך אני". פרק | קיסר רין "קירהיר!" צעק איש מזוקן "קירהיר! הביירנים פרצו את השער!" קירהיר,הקיסר של ממלכת רין, הביט בעיניים שטופות אימה ממעלה הצריח על השער המבוקע ועל הביירנים, צבי הענק בעלי ראש הבהמה המרתיע ועל טופריהם הגדולות, שפרצו לעיר וטבחו באנשיו עם ירנים, רוכבי חזירי הבר, ועם גובלינים מגודלים. רם היה, כיאה למלך ברין.שערו החום גלש אל כתפיו ופני היו גם נעימות גם סגורות וקשוחות. חצים פלחו את האוויר לכל כיוון וקירהיר אשר נקרא קשת הזהב בשל מיומנותו הגדולה בקשת,הרקיד את מיתר קשתו הגדולה והמעוטרת גם הוא.הוא קלע לגובלין מכוער חץ בעין,והלזה נפל על ערמות הגופות ונחלי הדם שטימאו את אדמת העיר היפה שהתמלאה במלחמה,החל מן חומת האבן היפה ושערי העץ שלה, עד לרגלי הצריח השחור, שעמד זקוף באור השמש,שטפחה למצער גם על קסדות הגובלינים. הוא פנה אל המזוקן :"מה עם השליחים ששלחנו לשאר בשרי, באין?" "אני חושש, כבוד הקיסר, ששום שליח לא יצא חי ממלכתנו, אם בכלל מההרים". "אם כך, המפלה קרבה". בנו של קירהיר , סומיגיג, נלחם מטה בעיר, עומד על ביירין משופד חצים, ממיט קלון על האויבים הסובבים אותו, ופלוגת מסביב לו, מבודדת מן שאר האנשים, כאי שנים מאיים למחקו לעד.הוא ערף ראשו של ירן וחיזק את אנשיו, שעמדו איתן, כחומה בלתי נראית. לעיר נכנסו כעט מאות גובלינים שירו חצים לכל עבר, החיילים שעוד עמדו ליד השער זרקו נשקם בבהלה, ונסו לכל עבר. סומיגיג קיבל חץ בבתנו ועף לאחור, אל ידי סגנו,נושם בכבדות. קירהיר צפה בזאת ולבו זעק זעקה גדולה, כי לא היו לא עוד בנים, וכי אהב את בנו כשם שאהב את אשתו שמתה כשנולד סומיגיג, אזי פתח הוא את פיו וצעק בקול אל החיילים חסרי המפקד: "כולם אל הצריח !פנו דרך אל הצריח"! כל אנשיו, כולל מה שנשאר מפלוגתו של סומיגיג, שלקחו את מפקדם הגוסס, עטו אל העיר, קוטלים ונקטלים. רק מעטים הגיעו אל הצריח, פצועים ועייפים. פלוגת קשתים שלחה חצים אל האויב, ואז נסגר השער, ציריו חורקים ברעש. סומיגיג הועלה אל הצריח, וקירהיר פנה אליו, תופס את החץ העקום, ושולף אותו בתנועה חדה ומהירה מבטנו של סומיגיג."הוציאו את השריון" כמה מאנשיו לקחו את השריון הזהוב שהיה שתוף דם. הוא ליטף את שערו השחור הלח של סומיגיג והניח את ידו על צוואר בנו, ותיקווה ניצתה בו כששמע את לב בנו פועם בחולשה.הוא עטף את בטן בנו בחיבה בתחבושות רכות לבנות,בעוד שלמקום הגיע איש זקן בצליעה, גלימותיו עפות ברוח: "אני אטפל בו, טפל בענייניך, מפקדי". קירהיר הנהן קלות ופנה אל אנשיו. "הרוזן סייזרון, קח את הקשתים!" *** בעיר אינבורג בארץ אין הממוקמת ליד ימה מזרחה מרין, ישבו דילהיל ואביו גראיל, שאבות אבותיו היו קרובים לקיסרי רין. הם ישבו על שולחן אבן קטנה בדשא בגינה ירוקה ליד הכניסה לעיר הגדולה, בלב ההר.מסביב להם צמחו עצים גדולים, וציפורי שיר צייצו, והחיים היו יפים. דילהיל, הבן, בעל שער זהוב ועיניים תכולות, לבוש מחלצות אבירים כחול שנשא ללא קושי על כתפיו החסונות.עמד מול אביו, גראיל שזקן חום קטן עיטר את פניו, וכתר כסוף ומעוטר שעליו היו חרוטים דברי קסם עתיקים היה מונח לו על ראשו. השניים דיברו וצחקו, ושתו יין אדום כדם. לתוך שערי העיר הלבנים דהר סוס שחור ומיוזע, שעליו אדם מעולף וחץ אדום תקוע בגבו, וממנו שטת דם רן על חולצתו, שללא ספק הייתה יפה פעם. גראיל שעט אליו בריצה, כועס בלבו על שהופרה המציאות השקטה כל כך. " גראיל מאין, רין, רין, האויב, עיר המלכים" גמגם האיש בבהלה. "מה קורה ברין?" מחשבותיו של גראיל נדדו כמה שנים אחורה, כשביקר ברין הגדולה והמישורית, ובבירתה היפיפייה שם שכנו המלכים, שאצלם שהה כמה ימים. האיש דמם והיה שטוף זיעה:" שר המתים" ואז,לעיני מלך אין ואנשיו, דמם האיש. "טינופת!" פלט גראיל בכעס" אם כך,התחיל שר המתים במלאכת התועבה שלו, ידענו כולנו שהוא חזר, אך לא שיערתי שהוא, שהוא-" גראיל קם במהירות,פנה לכאן ולשם, כמתלבט, ואז אץ לבנו דילהיל,כרוצה לקיים מלאכה כלשהי לפני שישנה דעתו:" אסוף את צבאותינו,אנחנו פונים לרין!" "אבל הדרך ארוכה,אבי,שבועיים כמעוף הירק,ועד שנגיע לשם כל רין תהיה איי חורבות בשממה". גראיל חשב שעה קלה,ולאחר מכן אמר אל דילהיל:"ישנה דרך אחרת". "לא,מלכי" פניו היפות חיוורות היו כעט כי דילהיל ידע מהי הדרך,משום שאחיו פנה לשם ולא חזר כשהיה דילהיל רק נער צעיר,ומאז המקרה,שקט דילהיל,כבאבל נצחי והתרחק מן הדרך הזאת,מפנה את כל אהבתו להוריו,ונוקם נקמתו על הגובלינים הרבים שנעשו,למצער,שכיחים יותר באזור. "אם צריכים אנו לעזור לרין,אז זוהי הדרך שנגזר עלינו לקחתיה".גראיל ידע את כאבו של דילהיל מן הרגע שבו התעכב בנו השני זמן רב מדיי ולא חזר. "כן" ענה דילהיל כהד. "אסוף את הצבאות". "שדה הקרב יחצה ע"י צבאותינו" דילהיל שאף אוייר" ואולי נמצא זכר לאחי הבכור",ובאומרו זאת, דלקו ניצוצות בעיניו,שלא נראו זמן רב. גראיל פתח את פיו,כרוצה לומר משהו,אך הוא התחרט,כי לא רצה להחריב את התקווה חסרת השחר הזו מלב בנו:" פעל במהירות". הוא פנה ללכת לארמון הגדול והזהוב שנצץ וניפנף בדגליו שניצב מולם,ותוך כדי צעק הוראות לאנשיו שיתארגנו לקרב. לאחר כשעה,חצצרו החצוצרות והונפו הדגלים וצבא אין הגדול,שריונות החיילים הבוהקות והדגלים שרפרפו ברוח היו מוכנים. "אל רין!" צעק דילהיל.הוא הרגיש כאיש ההולך לצלול אל מים עמוקים, עמוקים מאוד,וזיעה קרה שטפה את פניו,שלא הייתה קשורה כלל למזג האוויר. "אל רין!" חזרו אחריו החיילים. קולות רעם נשמעו,שערי הצריח רעדו בקול עמום,האנשים עמדו בדממה,כמפחדים שהרעש ימהיר את תבוסתם,מוכנים להכריע את הגובלינים בעלי הראש הפחוס שיפרצו לצריח.עמדו הם באולם הכניסה הגדול של הצריח,שתקרתו גדולה ורצפתו שחורה ובוהקת.בצד השני האולם,הייתה לה דלת שהובילה מעל מעלה אל ראש הצריח.
חלק ||.
קירהיר אחז בחרבו הגדולה,מוכן לקרב,וחיכה.הרעם נשמע שנית והשער כמעט נפתח,וקרנו המגודלת של אחד מהביירונים הזדקרה מתוכו. "לשלוף חרבות!" צעק קרהיר" הכונו לירי!" ואז זה קרה-שני השערים נפלו בחבטה על רצפת הצריח,וביירונים חדרו פנימה,מיתרי החצים שוחררו,והתנפצו על שריוניהם של הביירונים,מפילים את הראשון,שקיבל את החץ בעינו. "עצרו אותם!" תופים הדהדו,והצדדים הסתערו. לאחר כשעת קרב מתישה,עמד קירהיר,זקוף וגא כשאש בועקת בעיניו החומות וסביבו ערמת גופות,ואנשיו עומדים לצידו,נחושים בדעתם לעמוד שם עש שהמוות ייקחם. קירהיר חשב על סומיגיג בצריח,ועל גורלו וגורל שושלתו לאחר שימות וגם על אחיינו הטיפש בדרום,שלו יינתן השלטון ברין. גובלין מגודל שהניף חרב כבדה בידו המסוקסת רץ אליו והעיף את החרב בתנועה גדולה מידו הרועדת של קירהיר. "אבא! "סומיגיג רץ אל אביו מן הפתח שהוביל אל ראש הצריח,נושם בקושי ומדמם מפיו,אך הגובלין הניף את חרבו לפני שנאמרה מילה,הבן פנה לפני אביו במטרה להגן וחרבו של הגובלין ערפה את ראש בנו,שנפל רפוי על הרצפה. הגובלין,בצווחת שימחה,הניף את חרבו שנית,אך קירהיר פנה מאחוריו ושבר את מפרקתו,ודמעות גדולות זלגו על פניו. כעט ירד במדרגות הקטנות הזקן שטיפל בסומיגיג,"הוא דרש לראות אותך,הוא ברח ו-" הזקן נישאר פתוח פה ועיניו פתוחות,אישוניו הירוקים בולטים מן הרגיל.חץ גדול פילח את גרונו והוא נפל בחבטה על הרצפה,גלימתו הלבנה מתלכלכת בדם וברפש. קירהיר הסיב את עיניו לאחור וראה שהמצב החמיר;תגבורת הגיעה;ואנשיו לא עמדו בפרץ הגובלינים ורוכבי חזירי הבר,שפרצו לצריח,מבתרים כל אדם,אם מת אם חיי. "מעלה! מעלה! אל תראו את האופל! חסמו את המעבר! חשבו על ילדינו ונשותינו!" הוא אחז בחנית שהייתה תקועה באחד מאנשיו,והניף אותה אל פיו של ביירון משתולל,עטף את ראש וגוף בנו בגלימה והתחיל לעלות אל ראש הצריח,בוכה וזועם כאחד. אלפרין-שדה הקרב פרק || צבאות אין התקדמו במהירות בשממה, ושקט מאיים נשמע, רעשי הטבע וציוץ הציפורים שנשמעו בהתחלה פסקו בהדרגה ככל שהתקדמו, וכעט לא נשמע דבר חוץ מפרסות הסוסים ונקישת השריונות.נראה כי השקט הכביד גם על האנשים,כי פחד נורא מילא את עיניהם.דילהיל הביט מעלה והעננים הקודרים השתקפו בעיניו. אפר חום וסמיך עף באוויר, ונדבק לשריונות ולסוסים.לאחר זמן מה הגיעו למישור ישר, ששיחים יבשים צמחו עליו, ומצדו השני נראה פתח קטן, קבוע בסלע. גראיל אסף את מצביאיו: "הולכים אנו לעבור בממלכתו של שר המתים, כי אם לא נעשה כך תיפול ממלכת רין.מכיוון שאלפי בני אדם אנו, והממלכה הזאת זרועה פחד מכדי שיעברו בה גובלינים, סביר להניח-" עיניו זעו באי נוחות ועברו על דילהיל "-שיניחו לנו לנפשנו.מייד שניכנס נפנה ימינה, כך שנצעד בצדו המזרחי של השדה, נדהר במהירות ללא לשלוח סיירים, ונגיע לרין". הוא עלה על סוסו,"קדימה!" הצבא התחיל לצעוד אל הפתח, ונדמה שעברו כמה שעות עד שלא נראו יותר חיילים במישור לפני הפתח. גראיל רכב ראשון, ואחריו דילהיל, הם צעדו באיטיות כמפחדים למראה עיניהם. דילהיל חשב על אחיו, שעשה את הדרך הזאת בשעתו, ושאל את עצמו אם אותו גורל מחכה גם להם.
קירהיר אחז בחרבו הגדולה,מוכן לקרב,וחיכה.הרעם נשמע שנית והשער כמעט נפתח,וקרנו המגודלת של אחד מהביירונים הזדקרה מתוכו. "לשלוף חרבות!" צעק קרהיר" הכונו לירי!" ואז זה קרה-שני השערים נפלו בחבטה על רצפת הצריח,וביירונים חדרו פנימה,מיתרי החצים שוחררו,והתנפצו על שריוניהם של הביירונים,מפילים את הראשון,שקיבל את החץ בעינו. "עצרו אותם!" תופים הדהדו,והצדדים הסתערו. לאחר כשעת קרב מתישה,עמד קירהיר,זקוף וגא כשאש בועקת בעיניו החומות וסביבו ערמת גופות,ואנשיו עומדים לצידו,נחושים בדעתם לעמוד שם עש שהמוות ייקחם. קירהיר חשב על סומיגיג בצריח,ועל גורלו וגורל שושלתו לאחר שימות וגם על אחיינו הטיפש בדרום,שלו יינתן השלטון ברין. גובלין מגודל שהניף חרב כבדה בידו המסוקסת רץ אליו והעיף את החרב בתנועה גדולה מידו הרועדת של קירהיר. "אבא! "סומיגיג רץ אל אביו מן הפתח שהוביל אל ראש הצריח,נושם בקושי ומדמם מפיו,אך הגובלין הניף את חרבו לפני שנאמרה מילה,הבן פנה לפני אביו במטרה להגן וחרבו של הגובלין ערפה את ראש בנו,שנפל רפוי על הרצפה. הגובלין,בצווחת שימחה,הניף את חרבו שנית,אך קירהיר פנה מאחוריו ושבר את מפרקתו,ודמעות גדולות זלגו על פניו. כעט ירד במדרגות הקטנות הזקן שטיפל בסומיגיג,"הוא דרש לראות אותך,הוא ברח ו-" הזקן נישאר פתוח פה ועיניו פתוחות,אישוניו הירוקים בולטים מן הרגיל.חץ גדול פילח את גרונו והוא נפל בחבטה על הרצפה,גלימתו הלבנה מתלכלכת בדם וברפש. קירהיר הסיב את עיניו לאחור וראה שהמצב החמיר;תגבורת הגיעה;ואנשיו לא עמדו בפרץ הגובלינים ורוכבי חזירי הבר,שפרצו לצריח,מבתרים כל אדם,אם מת אם חיי. "מעלה! מעלה! אל תראו את האופל! חסמו את המעבר! חשבו על ילדינו ונשותינו!" הוא אחז בחנית שהייתה תקועה באחד מאנשיו,והניף אותה אל פיו של ביירון משתולל,עטף את ראש וגוף בנו בגלימה והתחיל לעלות אל ראש הצריח,בוכה וזועם כאחד. אלפרין-שדה הקרב פרק || צבאות אין התקדמו במהירות בשממה, ושקט מאיים נשמע, רעשי הטבע וציוץ הציפורים שנשמעו בהתחלה פסקו בהדרגה ככל שהתקדמו, וכעט לא נשמע דבר חוץ מפרסות הסוסים ונקישת השריונות.נראה כי השקט הכביד גם על האנשים,כי פחד נורא מילא את עיניהם.דילהיל הביט מעלה והעננים הקודרים השתקפו בעיניו. אפר חום וסמיך עף באוויר, ונדבק לשריונות ולסוסים.לאחר זמן מה הגיעו למישור ישר, ששיחים יבשים צמחו עליו, ומצדו השני נראה פתח קטן, קבוע בסלע. גראיל אסף את מצביאיו: "הולכים אנו לעבור בממלכתו של שר המתים, כי אם לא נעשה כך תיפול ממלכת רין.מכיוון שאלפי בני אדם אנו, והממלכה הזאת זרועה פחד מכדי שיעברו בה גובלינים, סביר להניח-" עיניו זעו באי נוחות ועברו על דילהיל "-שיניחו לנו לנפשנו.מייד שניכנס נפנה ימינה, כך שנצעד בצדו המזרחי של השדה, נדהר במהירות ללא לשלוח סיירים, ונגיע לרין". הוא עלה על סוסו,"קדימה!" הצבא התחיל לצעוד אל הפתח, ונדמה שעברו כמה שעות עד שלא נראו יותר חיילים במישור לפני הפתח. גראיל רכב ראשון, ואחריו דילהיל, הם צעדו באיטיות כמפחדים למראה עיניהם. דילהיל חשב על אחיו, שעשה את הדרך הזאת בשעתו, ושאל את עצמו אם אותו גורל מחכה גם להם.
חלק 
לפניהם נגלה שטח ענק שבו שכבו אלפי שלדים, ונשקים שבורים היו מפוזרים.האוויר היה קפוא,קשה היה לחשוב שכלפני רגע היו בחוץ,שם היה חם ולח.הם נשמו את האוויר הקר שחדר לגופם והעביר בהם חלחלה. היה קשה לראות למרחק, מכיוון שערפל סמיך היה שרוי במקום.שלוליות מים קפואות היו פזורות פה ושם, והדשא הירוק והבוהק נגד לגמרי את המקום הקפוא, והשווה לו חזות מאיימת עוד יותר.נדמה שההרים השחורים צמחו מסביב לשדה הקרב הזה בעיגול.המקום היה דומם,כאילו קפא בפתאומיות. "צריך לצאת מפה,וכמה שיותר מהר" אמר גראיל הוא התחיל לדהור שמאלה,קרוב ללוח הסלע שבו נקבעה הדלת,ואחריו דילהיל,עיניו צופות מסביב,מחפש זכר לגופת אחיו.לאחר כעשר דקות רכיבה קצרות,צנף סוסו החום של גראיל. "מה זה?" צעק גראיל באימה. מתוך הצללים בקע עוף גדול,שחור וממית אימה,כנפיו נפתחו באיטיות,נוצותיו מזדקרות לכל עבר.על גבו רכב יצור גדול בעל ראש לטאה,וצורת ראשו כשל סוס,ולראשו קסדה עגולה מפלדה שאליה מחובר שריון קשקשים גס שנפל על צווארו של היצור,ושאר גופו היה מוסתר בבדים שחורים.כי היה זה ראש נתיניו של שר המתים,השר ללא-שם. ריח פיגולים נדף ממנו,כאילו ממיס את הקור שהיה במקום.הציפור פתחה את מקורה הגדול,וחשפה שורה של שיניים קטנות ומחודדות. "קודם שלחת לכאן את בנך,ועכשיו אתה בא לכן עם האספסוף שלך,גראיל,בן פאגורין". "צא מדרכי,נבלה!" צעק גראיל באומץ "פנה את דרכי!" הוא שלף את חרבו הארוכה ואת מגנו שעליו צויר סמל אין,יד אוחזת בכדור בדולח.הוא התקדם מעט,ורגלו שקעה בשלולית מים קפואים,הוא חש צמרמורת קלה כשהמים חדרו אל תוך מגף העור שלו. "באת לכאן להתקיף אותי,שוטה,או שמה רוצה אתה לפנות לחברייך ברין? אם כן,חזור חזרה ולך מסביב להרים,אולי תצליח להרוג גובלין או שניים, ולקבור את גוויות חבריך". הוא פרץ בצחוק גדול,כאומר להרוג אותם בצחוקו. גראיל רעד מזעם,ואמר בלי להיות בטוח בדבריו: "לא תהרוג את כולנו! לא תוכל!" "אני? לא, לא אני.יש לי פה מספיק חיילים לשלוח את כולכם למותכם" ובאומרו זאת, קמו עשרה מהשלדים העבשים ונעמדו לפניו,אוחזים בנשקיהם המאובקים ונראים שמחים למדיי להילחם שוב,אחריי אלפי שנות שינה. גראיל חש קור פושט בקרבו והוא הסתכל באיימה על השלדים.דילהיל, מצדו, ירד מן הסוס והתכונן להילחם בשלדים המכוערים. "פנה אחור,כפי שלבכורך לא הייתה מספיק תבונה בקדקודו לעשות" הוא הביט בגראיל בהתגרות. אך גראיל זעם,והוא קפץ מסוסו והסתער על השר,ניפץ את גולגולתו של השלד הקרוב אליו לאלפי חתיכות, וקפץ אל השר בחרב שלופה. השר לא ניבהל, והרים את ידו במהירות.הכפפה השחורה נפתחה ואבק ניגר ממנה. גראיל נפל אחור,בצריחה.עורו נמתח על הגולגולת כאילו נמאס לו ממנה,בשרו נעלם ועצמותיו בלטו יותר ויותר.עורו נעלם וקורי עכביש הופיעו מן הריק על גופו, שהתמלא בעפר.קסדתו נפלה לאחור, ואט אט, היה ניתן לראות את הגלימה מבצבצת בין עצמותיו. גראיל הדגול, מלך אין, נעשה לשלד מצומק בין רבים אחרים, בשדה קרב שומם, רחוק מביתו בהרים. דילהיל זעק והוא רץ אל אביו,מתיז מים לכל עבר,אחז בפגיון שהפיל השלד שאותו אביו ריסק,והסתער אל מול השר ללא שם. "גם בשרך יאכל עכשיו,אם בחרת במוות".לחש השר כמתענג על צלי חזיר בפונדק טוב,ולא בשדה קרב קפוא. דילהיל,לא ענה,אך צפה בו במבט מלא הבעה בעיני התכולות,והשר נרתע,מלא זעם ופחד עמום,והחליט להמשיך להקניט את קורבנו,כעכבישה המשתעשעת בזבוב שנלכד ברשתה. "לא ידעתי שבני התמותה טיפשים כל כך" הוא לגלג בשמחה והרים את ידו בשנית" אם כך,הסתיימה יורשת אי-אאההה" דילהיל כרת את היד,ותקע את הפגיון החלוד בגלימות השחורות. "הפגיון!" הוא פער את פיו באימה "הפיגי-"השר צרח צריחת אימים שפילחה את האוויר ולא נשמעו עוד רבות כמוה,ולאחר מכן רפרפו הגלימות לכל עבר,כמועפים על ידי רוח בלתי מורגשת,ואז נפל,והתפורר לאבק על קשקשיו המאובקים ועורו הדוחה,שהתעופף והתפזרה ברוח המאוסה של אלפרין. העורב הגדול,שנשאר ללא מפקד,צרח והניף את כנפיו,ורץ לתוך תוכה של אלפרין,ומאז לא נודעו עקבותיו. השלדים התרסקו ארצה,לתוך השלוליות,גורמים לכתמי אפר לצוף על פני המים.והמגור והפחד הסתלקו מן המקום.
לפניהם נגלה שטח ענק שבו שכבו אלפי שלדים, ונשקים שבורים היו מפוזרים.האוויר היה קפוא,קשה היה לחשוב שכלפני רגע היו בחוץ,שם היה חם ולח.הם נשמו את האוויר הקר שחדר לגופם והעביר בהם חלחלה. היה קשה לראות למרחק, מכיוון שערפל סמיך היה שרוי במקום.שלוליות מים קפואות היו פזורות פה ושם, והדשא הירוק והבוהק נגד לגמרי את המקום הקפוא, והשווה לו חזות מאיימת עוד יותר.נדמה שההרים השחורים צמחו מסביב לשדה הקרב הזה בעיגול.המקום היה דומם,כאילו קפא בפתאומיות. "צריך לצאת מפה,וכמה שיותר מהר" אמר גראיל הוא התחיל לדהור שמאלה,קרוב ללוח הסלע שבו נקבעה הדלת,ואחריו דילהיל,עיניו צופות מסביב,מחפש זכר לגופת אחיו.לאחר כעשר דקות רכיבה קצרות,צנף סוסו החום של גראיל. "מה זה?" צעק גראיל באימה. מתוך הצללים בקע עוף גדול,שחור וממית אימה,כנפיו נפתחו באיטיות,נוצותיו מזדקרות לכל עבר.על גבו רכב יצור גדול בעל ראש לטאה,וצורת ראשו כשל סוס,ולראשו קסדה עגולה מפלדה שאליה מחובר שריון קשקשים גס שנפל על צווארו של היצור,ושאר גופו היה מוסתר בבדים שחורים.כי היה זה ראש נתיניו של שר המתים,השר ללא-שם. ריח פיגולים נדף ממנו,כאילו ממיס את הקור שהיה במקום.הציפור פתחה את מקורה הגדול,וחשפה שורה של שיניים קטנות ומחודדות. "קודם שלחת לכאן את בנך,ועכשיו אתה בא לכן עם האספסוף שלך,גראיל,בן פאגורין". "צא מדרכי,נבלה!" צעק גראיל באומץ "פנה את דרכי!" הוא שלף את חרבו הארוכה ואת מגנו שעליו צויר סמל אין,יד אוחזת בכדור בדולח.הוא התקדם מעט,ורגלו שקעה בשלולית מים קפואים,הוא חש צמרמורת קלה כשהמים חדרו אל תוך מגף העור שלו. "באת לכאן להתקיף אותי,שוטה,או שמה רוצה אתה לפנות לחברייך ברין? אם כן,חזור חזרה ולך מסביב להרים,אולי תצליח להרוג גובלין או שניים, ולקבור את גוויות חבריך". הוא פרץ בצחוק גדול,כאומר להרוג אותם בצחוקו. גראיל רעד מזעם,ואמר בלי להיות בטוח בדבריו: "לא תהרוג את כולנו! לא תוכל!" "אני? לא, לא אני.יש לי פה מספיק חיילים לשלוח את כולכם למותכם" ובאומרו זאת, קמו עשרה מהשלדים העבשים ונעמדו לפניו,אוחזים בנשקיהם המאובקים ונראים שמחים למדיי להילחם שוב,אחריי אלפי שנות שינה. גראיל חש קור פושט בקרבו והוא הסתכל באיימה על השלדים.דילהיל, מצדו, ירד מן הסוס והתכונן להילחם בשלדים המכוערים. "פנה אחור,כפי שלבכורך לא הייתה מספיק תבונה בקדקודו לעשות" הוא הביט בגראיל בהתגרות. אך גראיל זעם,והוא קפץ מסוסו והסתער על השר,ניפץ את גולגולתו של השלד הקרוב אליו לאלפי חתיכות, וקפץ אל השר בחרב שלופה. השר לא ניבהל, והרים את ידו במהירות.הכפפה השחורה נפתחה ואבק ניגר ממנה. גראיל נפל אחור,בצריחה.עורו נמתח על הגולגולת כאילו נמאס לו ממנה,בשרו נעלם ועצמותיו בלטו יותר ויותר.עורו נעלם וקורי עכביש הופיעו מן הריק על גופו, שהתמלא בעפר.קסדתו נפלה לאחור, ואט אט, היה ניתן לראות את הגלימה מבצבצת בין עצמותיו. גראיל הדגול, מלך אין, נעשה לשלד מצומק בין רבים אחרים, בשדה קרב שומם, רחוק מביתו בהרים. דילהיל זעק והוא רץ אל אביו,מתיז מים לכל עבר,אחז בפגיון שהפיל השלד שאותו אביו ריסק,והסתער אל מול השר ללא שם. "גם בשרך יאכל עכשיו,אם בחרת במוות".לחש השר כמתענג על צלי חזיר בפונדק טוב,ולא בשדה קרב קפוא. דילהיל,לא ענה,אך צפה בו במבט מלא הבעה בעיני התכולות,והשר נרתע,מלא זעם ופחד עמום,והחליט להמשיך להקניט את קורבנו,כעכבישה המשתעשעת בזבוב שנלכד ברשתה. "לא ידעתי שבני התמותה טיפשים כל כך" הוא לגלג בשמחה והרים את ידו בשנית" אם כך,הסתיימה יורשת אי-אאההה" דילהיל כרת את היד,ותקע את הפגיון החלוד בגלימות השחורות. "הפגיון!" הוא פער את פיו באימה "הפיגי-"השר צרח צריחת אימים שפילחה את האוויר ולא נשמעו עוד רבות כמוה,ולאחר מכן רפרפו הגלימות לכל עבר,כמועפים על ידי רוח בלתי מורגשת,ואז נפל,והתפורר לאבק על קשקשיו המאובקים ועורו הדוחה,שהתעופף והתפזרה ברוח המאוסה של אלפרין. העורב הגדול,שנשאר ללא מפקד,צרח והניף את כנפיו,ורץ לתוך תוכה של אלפרין,ומאז לא נודעו עקבותיו. השלדים התרסקו ארצה,לתוך השלוליות,גורמים לכתמי אפר לצוף על פני המים.והמגור והפחד הסתלקו מן המקום.
חלק |
דילהיל התעורר,והרגיש רפוי לגמרי.הוא פקח את עיניו והא גילה שהוא בין שריו,שהשקו אותו במים צוננים בבקבוק בדולח קטן.הוא קם באיטיות: "מה קרה?". "אתה הרגת את שר האופל מלכי,רק בפגיון עלוב ובהרבה אומץ". "מלכי? אבל-"הוא רץ אל אביו שהיה רק כעט אך ורק שלד מצומק,הוא ניסה להרימו,אך השלד נשבר והתפורר. דילהיל פרץ בבכי וירד על ברכיו על האדמה הקפואה לפני אביו.הוא הרגיש פתאום חמימות פושטת בקרביו,והנה הרים עיניו ושם לב שהערפל התמוגג מעט וקרן שמש חדרה והאירה אותו ואת אנשיו. "כשסילקתי אותו,סילקתי מעט מן המגור במקום הזה" אמר חצי לעצמו חצי לאנשיו ואז פניו נבהלו,כזוכר מטלה שניטלה אליו לעשותה,והוא זעק: "רין!". הוא אסף במהירות את בגדי אביו המרופטים,ואת חרבו וקסדתו,ואת הכתר העניק לראש שריו:" יהיה זמן לטקסים והמלכות". כששם את שברי אביו על אבן שטופת אור שמש,פנה להסתכל פעם אחרונה על שארי השר הלא שם,שואל את עצמו כיצד חיסל אותו ללא קושי, מבין הגלימות בצבץ דבר קטן, הפגיון של השלד שאתו שיפד את השר. הוא היה חלוד, ומאובק, אבל לדילהיל לא היה זמן לפתור תעלומות.הוא הרים את הפגיון ופנה לזורקו הלאה משם,אך הוא התחרט: "למזכרת" הוא מלמל,תקע את הפגיון בין דבריו ועלה על סוסו. "דהרו!" הם המשיכו לדהור,אך הפעם בהתלהבות.המקום המשיך להיות קפוא ומאיים, אך האימה פגה מל האנשים, כי הנה ראו את מלכם ואדונם ממית את השר ללא שם. והנה התחיל דילהיל לשיר, דמעות זולגות באיטיות על פני היפות,ואנשיו איתו: " מאינבורג יצאתי בנפש רמה חרב חדה ומגן נושא אני אל הקרב אני עט חיוך מר על פני אל הקרב אל הקרב" לאחר כשעת רכיבה נראה אור קלוש בצד השני של השדה,ודילהיל זעק בשמחה. "ימינה!" הוא צעק, ודהר החוצה, זורק מבט מהיר על הגבעות הירוקות לפניו ועל השמיים הכחולות. "לחשוב ששם,היו עננים שחורים". הוא חשב והביט באנשיו מאחור,שגם הם הביטו בתמיהה לשמיים. הוא דהר אל מעלה גבעה גדולה,ונופים אדירים נגלו לפניו,בשלל צבעים,ואגמים ונחלים ויערות והרים ודשא, שמש נופלת עליהם ומייפה אותם עוד יותר."עצרו!" הוא צעק בקול. הוא ניסה להימנע מלצפות בנוף המושך ותר את האופק בחיפוש אחר משהו. הוא גילה נקודה שחורה קטנה, מעגל וצריח עולה ממנו, ועשן רב עולה לשמיים. "רין ועיר המלכים" הוא אמר" שם תקפו את רין, לדברי השליח" "אכן" ענה מישהו לצדו "וכיצד לכם למהר, הם גוועים". "מי?" דילהיל סובב את ראשו.לצידו ניצב איש מזוקן,עטוף בגלימה חומה,הילה זוהרת בוהקת ממנו עיניו כחולות וממוקדות בעיר המלכים, רכוב על זאב גדול ואפור. היה זה פלואי, אדון הזאבים. פרק מסדר טהורי הלבב דילהיל נכנס לצריח הגדול בריצה,עובר דרך השער המבוקע והורג גובלין משוקץ שניסה לברוח החוצה בחרבו הגדולה. קירהיר רץ אליו,חיוך גדול על פניו העייפות,שבהן ניכר חתך גדול ומכוער.בגדיו היו מרופטים ודם הכתים את גלימתו ושריונו ."איפה אביך? האם הוא זקן מכדי לרכוב לקרב?" קירהיר צחק,אך הפסיק כשראה את חיוכו הגדול של דילהיל נמוג ואת פניו נשמטות. "עברנו באלפרין" גמגם דילהיל. "ספר לי הכל,שאר בשרי". פלואי עמד בחדר גדול, שקירותיו זהובים ותקרתו גדולה.הוא השקיף מחלון אבן גדול אל השמש השוקעת,שהחדירה קרן אור בודדת,זהובה, על פני הפסל שלו.בחדר ישבו גם דילהיל וקירהיר,לבושים במיטב מחלצותיהם. פרשי אין רדפו את הגובלינים ואת רוכבי החזירים צפונה,ולבסוף חיסלו את כולם,ואת השאר הבריחו אל הגבעות, שם גוועו. "העברתי הודעה בכמה מקומות שבהם עברתי בחיפזון " הפר פלואי את הדממה "שכל עם שמתנגד לשר המתים,ישלח נציג שכוחו במותניו ואז,הוא אמר" נראה מה לעשות". לאט לאט התחילו הנציגים להגיעצועדים או רוכבים מעל לגיבעה. תחילה הגיע בנו של שליט פריינר, עיר הנוודים בדרום, רכוב על סוס גדול ובפרוות נמר שחורה. מייד אחריו הגיעו ין, שליח הגמדים ממכרות קלאזור, רכוב על לטאה גדולה וגרזנו על כטפו.בחברתו רכב באן,יצור מעם הבינים,עם קטן שדמה לגמדים,מלבד זאת שהיו גוצים קטנים ושמנמנים,ולא חכמים במיוחד. הדבר ניכר ברגע שבו הצופים בעיר המלכים צפו בפרה שרכב עליה זורקת אותו וממשיכה לדהור אל העיר ללא רוכבה. . שבועיים אחריי שהגיעו צבאות אין לרין, הגיע עוד איש, ששער כחול קהה ומבריק עד מאוד נח על כתפיו, לבוש בכחול הדור, הוא הגיע מן מבצר האי, אי שעליו נבנה מבצר גדול ובו אנשים שהיו חכמים גדולים וידעו לנתח את נפש כל איש,כי היו צאצאים לגזע עתיק יומין. פלואי עמד בחדר שהיה בו שבועיים קודם,אך הפעם שעת צהריים הייתה זו."אני חושב שלא יגיעו עוד" הוא התחיל, "ו-לא ייתכן! בורארום!" עיניו שנראות כאילו אינן יודעות פליאה התעוררו בניצוץ לבן.
|דילהיל התעורר,והרגיש רפוי לגמרי.הוא פקח את עיניו והא גילה שהוא בין שריו,שהשקו אותו במים צוננים בבקבוק בדולח קטן.הוא קם באיטיות: "מה קרה?". "אתה הרגת את שר האופל מלכי,רק בפגיון עלוב ובהרבה אומץ". "מלכי? אבל-"הוא רץ אל אביו שהיה רק כעט אך ורק שלד מצומק,הוא ניסה להרימו,אך השלד נשבר והתפורר. דילהיל פרץ בבכי וירד על ברכיו על האדמה הקפואה לפני אביו.הוא הרגיש פתאום חמימות פושטת בקרביו,והנה הרים עיניו ושם לב שהערפל התמוגג מעט וקרן שמש חדרה והאירה אותו ואת אנשיו. "כשסילקתי אותו,סילקתי מעט מן המגור במקום הזה" אמר חצי לעצמו חצי לאנשיו ואז פניו נבהלו,כזוכר מטלה שניטלה אליו לעשותה,והוא זעק: "רין!". הוא אסף במהירות את בגדי אביו המרופטים,ואת חרבו וקסדתו,ואת הכתר העניק לראש שריו:" יהיה זמן לטקסים והמלכות". כששם את שברי אביו על אבן שטופת אור שמש,פנה להסתכל פעם אחרונה על שארי השר הלא שם,שואל את עצמו כיצד חיסל אותו ללא קושי, מבין הגלימות בצבץ דבר קטן, הפגיון של השלד שאתו שיפד את השר. הוא היה חלוד, ומאובק, אבל לדילהיל לא היה זמן לפתור תעלומות.הוא הרים את הפגיון ופנה לזורקו הלאה משם,אך הוא התחרט: "למזכרת" הוא מלמל,תקע את הפגיון בין דבריו ועלה על סוסו. "דהרו!" הם המשיכו לדהור,אך הפעם בהתלהבות.המקום המשיך להיות קפוא ומאיים, אך האימה פגה מל האנשים, כי הנה ראו את מלכם ואדונם ממית את השר ללא שם. והנה התחיל דילהיל לשיר, דמעות זולגות באיטיות על פני היפות,ואנשיו איתו: " מאינבורג יצאתי בנפש רמה חרב חדה ומגן נושא אני אל הקרב אני עט חיוך מר על פני אל הקרב אל הקרב" לאחר כשעת רכיבה נראה אור קלוש בצד השני של השדה,ודילהיל זעק בשמחה. "ימינה!" הוא צעק, ודהר החוצה, זורק מבט מהיר על הגבעות הירוקות לפניו ועל השמיים הכחולות. "לחשוב ששם,היו עננים שחורים". הוא חשב והביט באנשיו מאחור,שגם הם הביטו בתמיהה לשמיים. הוא דהר אל מעלה גבעה גדולה,ונופים אדירים נגלו לפניו,בשלל צבעים,ואגמים ונחלים ויערות והרים ודשא, שמש נופלת עליהם ומייפה אותם עוד יותר."עצרו!" הוא צעק בקול. הוא ניסה להימנע מלצפות בנוף המושך ותר את האופק בחיפוש אחר משהו. הוא גילה נקודה שחורה קטנה, מעגל וצריח עולה ממנו, ועשן רב עולה לשמיים. "רין ועיר המלכים" הוא אמר" שם תקפו את רין, לדברי השליח" "אכן" ענה מישהו לצדו "וכיצד לכם למהר, הם גוועים". "מי?" דילהיל סובב את ראשו.לצידו ניצב איש מזוקן,עטוף בגלימה חומה,הילה זוהרת בוהקת ממנו עיניו כחולות וממוקדות בעיר המלכים, רכוב על זאב גדול ואפור. היה זה פלואי, אדון הזאבים. פרק
מסדר טהורי הלבב דילהיל נכנס לצריח הגדול בריצה,עובר דרך השער המבוקע והורג גובלין משוקץ שניסה לברוח החוצה בחרבו הגדולה. קירהיר רץ אליו,חיוך גדול על פניו העייפות,שבהן ניכר חתך גדול ומכוער.בגדיו היו מרופטים ודם הכתים את גלימתו ושריונו ."איפה אביך? האם הוא זקן מכדי לרכוב לקרב?" קירהיר צחק,אך הפסיק כשראה את חיוכו הגדול של דילהיל נמוג ואת פניו נשמטות. "עברנו באלפרין" גמגם דילהיל. "ספר לי הכל,שאר בשרי". פלואי עמד בחדר גדול, שקירותיו זהובים ותקרתו גדולה.הוא השקיף מחלון אבן גדול אל השמש השוקעת,שהחדירה קרן אור בודדת,זהובה, על פני הפסל שלו.בחדר ישבו גם דילהיל וקירהיר,לבושים במיטב מחלצותיהם. פרשי אין רדפו את הגובלינים ואת רוכבי החזירים צפונה,ולבסוף חיסלו את כולם,ואת השאר הבריחו אל הגבעות, שם גוועו. "העברתי הודעה בכמה מקומות שבהם עברתי בחיפזון " הפר פלואי את הדממה "שכל עם שמתנגד לשר המתים,ישלח נציג שכוחו במותניו ואז,הוא אמר" נראה מה לעשות". לאט לאט התחילו הנציגים להגיעצועדים או רוכבים מעל לגיבעה. תחילה הגיע בנו של שליט פריינר, עיר הנוודים בדרום, רכוב על סוס גדול ובפרוות נמר שחורה. מייד אחריו הגיעו ין, שליח הגמדים ממכרות קלאזור, רכוב על לטאה גדולה וגרזנו על כטפו.בחברתו רכב באן,יצור מעם הבינים,עם קטן שדמה לגמדים,מלבד זאת שהיו גוצים קטנים ושמנמנים,ולא חכמים במיוחד. הדבר ניכר ברגע שבו הצופים בעיר המלכים צפו בפרה שרכב עליה זורקת אותו וממשיכה לדהור אל העיר ללא רוכבה. . שבועיים אחריי שהגיעו צבאות אין לרין, הגיע עוד איש, ששער כחול קהה ומבריק עד מאוד נח על כתפיו, לבוש בכחול הדור, הוא הגיע מן מבצר האי, אי שעליו נבנה מבצר גדול ובו אנשים שהיו חכמים גדולים וידעו לנתח את נפש כל איש,כי היו צאצאים לגזע עתיק יומין. פלואי עמד בחדר שהיה בו שבועיים קודם,אך הפעם שעת צהריים הייתה זו."אני חושב שלא יגיעו עוד" הוא התחיל, "ו-לא ייתכן! בורארום!" עיניו שנראות כאילו אינן יודעות פליאה התעוררו בניצוץ לבן.חלק ||
ואכן,לעבר בעיר פסע לו בורארום.ענק שגובהו 6 מטר,רזה והולך בהליכה כפופה מאוד: ראשו נמצא מתחת לכתפיו.רגליו הענקיות היו החלק הגדול בגופו,שעליו נשא מגן גדול;קסדה קטנה;ושריון;וכל אלו משנהב לבן.על מותניו נשא חצאית קטנה מעור עז. כולם היו מכונסים בחדר אחד,חדר הישיבות של עיר המלכים חדר ענק שעמודים החזיקו את תקרתו הגדולה המעוטרת באלפי פרחים וסמלים לבל תיפול על יושביה.כיסאות רבים עמדו סביב כיסא אחד,גדול יותר מכול,כיסא המלך של רין.שם ישב המלך קירהיר;לבוש בבגדים ירוקים קהים.על כתפיו עמדה גלימה גדולה,שחורה ובוהקת;ועל ראשו כתר רין.על כיסא האבן הגדול שלו הוא נראה כפסל,חוץ מעיניו האפורות,העמוקות. פלואי עמד על כיסא אבן לידו,ולרגליו נח זאב גדול,מוכן לזנק אל מי שיתגרה באדונו.סביבם ישבו השליחים,ואנשים מכובדים אחרים. פלואי קם באיטיות: "שליחים נכבדים,שרי מלחמה,לוחמים ומלכים.גמדים,בני אדם,קוסמים,אבירים ופרינסייטינזים ושאר דברים מהלכים על פני הארץ,קראתי לכם לכאן לדון בעתידה של הארץ,בעקבות חזרתו של שר המתים" מלמולים נשמעו בקהל, אך פלואי התעלם מהם."ובעקבות... אירועים אחרים" הוא לחשש. "אך קודם, לאלה שלא מכירים את הנוכחים." הוא הצביע על דילהיל שישב בשורה הראשונה" דילהיל בן גראיל בן פאגורין,מלך אין". רוזן מכובד שאל כקול המבטא את כל הלחשושים: "מלך?" פלואי ענה לו:" כן,מלך,הרוזן סיפק,גראיל נספה בידי השר ללא שם" הרוזן פלט זעקה: "מה חבל!" "אכן,הרוזן סיפק,מצער מאוד,ונסיבות מותו מוזרות גם הן ומתקשרות לסיפורנו,שאותו לא סיפרתי לאף אחד מאורחינו כאן" הוא גירד את זקנו הזהוב וזרק מבט קטן, מתנצל, אל דילהיל וקירהיר. קירהיר ודילהיל החליפו מבטים מהירים.דילהיל הרגיש לא בנוח בין כל האישים הגדולים האלו, בעיקר שכינוהו "מלך",ופלואי התמיהה אותו עוד יותר.מה יכול להיות מתמיהה בצורה המצמררת שבה הרג השר ללא שם את אביו,ואיך זה מתקשר לסיפורו של פלואי? פלואי עבר במהירות על שמות הרוזנים ושאר בני האצולה בעלי השם הארוך והמיותר באולם,עד שהגיע לגמד. "זהו ין"אמר פלואי "או יותר נכון הברון ינגראד" הוא הוסיף ופלט צחוק קצר. הגמד הביט בו בזעם: "שמי הוא ין!" פלואי התעלם ממנו בחיוך והמשיך: "הוא שליח מן הגמדים ממכרות קלאזור שבדרום,גמד קשוח וזעוף פנים" הגמד הביט בו בזעף ומרט את זקנו. הוא עבר לבאן לידו: "זהו באן,מעם הבינים,ידידיהם הטובים של הגמדים,עם חביב שנקרא גם רוכבי הפרות" הבין השמנמן קם,וקד קידה,אך החליק ונפל מושב קדימה על פריין,בנו של השליט פריינר,שעדיין היה עטוף בגלימת נמר שחורה. הוא הדף את באן לאחור בעוצמה ובאן הסתכל סביבו בהתנצלות: "סליחה" הוא חייך והתיישב חזרה על הגמד במקום במקומו ונדחף שנית על ידי הגמד. "והנה הזדמנות להכיר ידיד אחר" אמר פלואי" פריין,בנו של שליט פריינר,עיר הנוודים המפורסמת". האיש הסתכל אל פלואי במבט קודר. "טוב,הלאה,אם כך" הוא הגיע לאיש מן מבצר האי, שהביט בו באצילות ובשוויון נפש. "וזהו לוקלוס, ידיד אחר, ממבצר האי" לוקלוס קד לו קידה עמוקה ואמר: "תודה לך פלואי, אדון הזאבים,הישיש בעל הזקן הזהוב." דילהיל הביט בו,ואז שם לב למשהו "אתה, אתה..." הוא אמר. "כן,אני עיוור" ענה לו לוקלוס "כדי להכיר את נפש האדם ואת סודותיה אין לראות את הדברים החומריים,כך רשום לפחות במגילותינו,דילהיל טהור הלבב." "סלח לי" דילהיל הסמיק. .פלואי המשיך לצעוד באיטיות על פני כמה מושבים ריקים,נעלי העור שלו מחליקות על פני רצפת האבן.הוא הגיע לבורארום שישב כפוף,וגם כך נראה ענק יחסית לכיסא האבן,וגובהו כשהוא יושב היה גבוה יותר מפלואי,שעמד מולו."שלום,גריימף,ראש הבורארומים" אמר פלואי בנועם.הבורארום פלט גרגור "שלום" שנשמע כאילו אבן החליטה לדבר. "הבורארומים,עם הפילים" הוסיף פלואי "שעליהם הם שומרים כאילו היו אחיהם". הבורארום הנהן באיטיות בראשו. פלואי הפנה ראשו,"סיימנו,אם כך"."אז נתחיל". הוא חזר לשבת על כיסאו,ליד הזאב העירני. "הכל מתחיל שנים רבות מכאן,הרחק אל העבר של העולם.העלפים,שנכחדו מהעולם,היו אז בשיא כוחם.הם חיו בכל מקום והביאו אושר לארץ,מרחיקים את המפלצות ומסלקים את הרוע". על חופי הים הלך לו עלף כביר ברוחו או בנפשו,גוראק היה שמו,באותם שנים התקיפו ענקי קרח מהצפון את העלפים.גוראק היה להוט להדוף אותם ולהפוך למלך גדול בקרב העלפים". לוקלוס זע בכיסאו למשמע השם,ושערו הכחול נע קלות. "הוא הילך על שפת הים,במים הרדודים,בחול הרך" המשיך פלואי "לפתע,הוא ראה משהו בוהק במים,אדמדם וחשוך.אך תוכנו היה בוהק,כאילו כלאה האבן חלק מעור השמש וסגרה אותו במעמקים האינסופיים שבתוכה.גוראק חש כוח גדול,עוצמה אדירה מכפי שיכל להאמין שיש.הוא שלח את ידו להחזיק באבן,אך המגע במים הצוננים הוחלפו ע"י המגע הצורב של האבן.כפות ידיו השחירו והמים העלו עשן". הוא נאנח קלות: "אך גוראק היה חזק מאוד והוא נשא את הכאב.הוא פנה למשכנו ושם הוא הפעיל כישוף חזק מאוד,עד כדי כך שברוחו נשקפה עברה של האבן.הוא גילה דברים רבים,כל מה שידוע לנו,החכמים,הוא שלאבן קוראים הסילמריל וכוח גדול טמון בתוכה.גוראק קבע את האבן בפגיון קטן,וכישף את הפגיון שרק אתו יוכלו להרוג אותו.מכיוון שהוא ישן ואכל ונלחם עם הפגיון,לא היה סיכוי שיפגעו בו". הוא נשף ונח קצת והמשיך לדבר בשטף."בזמנים אלה התחממו היחסים בין עלפים לבני אדם,והם התייחסו בעליונות זה לזה.קבוצה של עלפים ובני אדם פרשו מעמם ופנו לחיות ביחד.הם עברו לאי,למעשה,האי שלך" הוא פנה אל לוקלוס: "כן,האי שלי,אני חצי עלף,פחות או יותר". "עד לשם הכל הלך כמו שתכנן גוראק.הוא סילק את הענקים ונהפך לאהוד מאוד.אבל מחשבות עלו בראשו של גוראק.מה הוא חייב לעלפים?,הוא חשב.הוא בנה לעצמו ארמונות ושילח את מרגליו ומפלצותיו לכל מקום בעולם.העלפים כיבדו אותם ואות.הוא ניצל את העלפים עד תום ואז הוא הפך את עורו.הוא השתמש בפגיון והתחיל במלחמתו.הוא כעס על העלפים מאוד ובזעמו הכחיד כמעט את כולם."
||ואכן,לעבר בעיר פסע לו בורארום.ענק שגובהו 6 מטר,רזה והולך בהליכה כפופה מאוד: ראשו נמצא מתחת לכתפיו.רגליו הענקיות היו החלק הגדול בגופו,שעליו נשא מגן גדול;קסדה קטנה;ושריון;וכל אלו משנהב לבן.על מותניו נשא חצאית קטנה מעור עז. כולם היו מכונסים בחדר אחד,חדר הישיבות של עיר המלכים חדר ענק שעמודים החזיקו את תקרתו הגדולה המעוטרת באלפי פרחים וסמלים לבל תיפול על יושביה.כיסאות רבים עמדו סביב כיסא אחד,גדול יותר מכול,כיסא המלך של רין.שם ישב המלך קירהיר;לבוש בבגדים ירוקים קהים.על כתפיו עמדה גלימה גדולה,שחורה ובוהקת;ועל ראשו כתר רין.על כיסא האבן הגדול שלו הוא נראה כפסל,חוץ מעיניו האפורות,העמוקות. פלואי עמד על כיסא אבן לידו,ולרגליו נח זאב גדול,מוכן לזנק אל מי שיתגרה באדונו.סביבם ישבו השליחים,ואנשים מכובדים אחרים. פלואי קם באיטיות: "שליחים נכבדים,שרי מלחמה,לוחמים ומלכים.גמדים,בני אדם,קוסמים,אבירים ופרינסייטינזים ושאר דברים מהלכים על פני הארץ,קראתי לכם לכאן לדון בעתידה של הארץ,בעקבות חזרתו של שר המתים" מלמולים נשמעו בקהל, אך פלואי התעלם מהם."ובעקבות... אירועים אחרים" הוא לחשש. "אך קודם, לאלה שלא מכירים את הנוכחים." הוא הצביע על דילהיל שישב בשורה הראשונה" דילהיל בן גראיל בן פאגורין,מלך אין". רוזן מכובד שאל כקול המבטא את כל הלחשושים: "מלך?" פלואי ענה לו:" כן,מלך,הרוזן סיפק,גראיל נספה בידי השר ללא שם" הרוזן פלט זעקה: "מה חבל!" "אכן,הרוזן סיפק,מצער מאוד,ונסיבות מותו מוזרות גם הן ומתקשרות לסיפורנו,שאותו לא סיפרתי לאף אחד מאורחינו כאן" הוא גירד את זקנו הזהוב וזרק מבט קטן, מתנצל, אל דילהיל וקירהיר. קירהיר ודילהיל החליפו מבטים מהירים.דילהיל הרגיש לא בנוח בין כל האישים הגדולים האלו, בעיקר שכינוהו "מלך",ופלואי התמיהה אותו עוד יותר.מה יכול להיות מתמיהה בצורה המצמררת שבה הרג השר ללא שם את אביו,ואיך זה מתקשר לסיפורו של פלואי? פלואי עבר במהירות על שמות הרוזנים ושאר בני האצולה בעלי השם הארוך והמיותר באולם,עד שהגיע לגמד. "זהו ין"אמר פלואי "או יותר נכון הברון ינגראד" הוא הוסיף ופלט צחוק קצר. הגמד הביט בו בזעם: "שמי הוא ין!" פלואי התעלם ממנו בחיוך והמשיך: "הוא שליח מן הגמדים ממכרות קלאזור שבדרום,גמד קשוח וזעוף פנים" הגמד הביט בו בזעף ומרט את זקנו. הוא עבר לבאן לידו: "זהו באן,מעם הבינים,ידידיהם הטובים של הגמדים,עם חביב שנקרא גם רוכבי הפרות" הבין השמנמן קם,וקד קידה,אך החליק ונפל מושב קדימה על פריין,בנו של השליט פריינר,שעדיין היה עטוף בגלימת נמר שחורה. הוא הדף את באן לאחור בעוצמה ובאן הסתכל סביבו בהתנצלות: "סליחה" הוא חייך והתיישב חזרה על הגמד במקום במקומו ונדחף שנית על ידי הגמד. "והנה הזדמנות להכיר ידיד אחר" אמר פלואי" פריין,בנו של שליט פריינר,עיר הנוודים המפורסמת". האיש הסתכל אל פלואי במבט קודר. "טוב,הלאה,אם כך" הוא הגיע לאיש מן מבצר האי, שהביט בו באצילות ובשוויון נפש. "וזהו לוקלוס, ידיד אחר, ממבצר האי" לוקלוס קד לו קידה עמוקה ואמר: "תודה לך פלואי, אדון הזאבים,הישיש בעל הזקן הזהוב." דילהיל הביט בו,ואז שם לב למשהו "אתה, אתה..." הוא אמר. "כן,אני עיוור" ענה לו לוקלוס "כדי להכיר את נפש האדם ואת סודותיה אין לראות את הדברים החומריים,כך רשום לפחות במגילותינו,דילהיל טהור הלבב." "סלח לי" דילהיל הסמיק. .פלואי המשיך לצעוד באיטיות על פני כמה מושבים ריקים,נעלי העור שלו מחליקות על פני רצפת האבן.הוא הגיע לבורארום שישב כפוף,וגם כך נראה ענק יחסית לכיסא האבן,וגובהו כשהוא יושב היה גבוה יותר מפלואי,שעמד מולו."שלום,גריימף,ראש הבורארומים" אמר פלואי בנועם.הבורארום פלט גרגור "שלום" שנשמע כאילו אבן החליטה לדבר. "הבורארומים,עם הפילים" הוסיף פלואי "שעליהם הם שומרים כאילו היו אחיהם". הבורארום הנהן באיטיות בראשו. פלואי הפנה ראשו,"סיימנו,אם כך"."אז נתחיל". הוא חזר לשבת על כיסאו,ליד הזאב העירני. "הכל מתחיל שנים רבות מכאן,הרחק אל העבר של העולם.העלפים,שנכחדו מהעולם,היו אז בשיא כוחם.הם חיו בכל מקום והביאו אושר לארץ,מרחיקים את המפלצות ומסלקים את הרוע". על חופי הים הלך לו עלף כביר ברוחו או בנפשו,גוראק היה שמו,באותם שנים התקיפו ענקי קרח מהצפון את העלפים.גוראק היה להוט להדוף אותם ולהפוך למלך גדול בקרב העלפים". לוקלוס זע בכיסאו למשמע השם,ושערו הכחול נע קלות. "הוא הילך על שפת הים,במים הרדודים,בחול הרך" המשיך פלואי "לפתע,הוא ראה משהו בוהק במים,אדמדם וחשוך.אך תוכנו היה בוהק,כאילו כלאה האבן חלק מעור השמש וסגרה אותו במעמקים האינסופיים שבתוכה.גוראק חש כוח גדול,עוצמה אדירה מכפי שיכל להאמין שיש.הוא שלח את ידו להחזיק באבן,אך המגע במים הצוננים הוחלפו ע"י המגע הצורב של האבן.כפות ידיו השחירו והמים העלו עשן". הוא נאנח קלות: "אך גוראק היה חזק מאוד והוא נשא את הכאב.הוא פנה למשכנו ושם הוא הפעיל כישוף חזק מאוד,עד כדי כך שברוחו נשקפה עברה של האבן.הוא גילה דברים רבים,כל מה שידוע לנו,החכמים,הוא שלאבן קוראים הסילמריל וכוח גדול טמון בתוכה.גוראק קבע את האבן בפגיון קטן,וכישף את הפגיון שרק אתו יוכלו להרוג אותו.מכיוון שהוא ישן ואכל ונלחם עם הפגיון,לא היה סיכוי שיפגעו בו". הוא נשף ונח קצת והמשיך לדבר בשטף."בזמנים אלה התחממו היחסים בין עלפים לבני אדם,והם התייחסו בעליונות זה לזה.קבוצה של עלפים ובני אדם פרשו מעמם ופנו לחיות ביחד.הם עברו לאי,למעשה,האי שלך" הוא פנה אל לוקלוס: "כן,האי שלי,אני חצי עלף,פחות או יותר". "עד לשם הכל הלך כמו שתכנן גוראק.הוא סילק את הענקים ונהפך לאהוד מאוד.אבל מחשבות עלו בראשו של גוראק.מה הוא חייב לעלפים?,הוא חשב.הוא בנה לעצמו ארמונות ושילח את מרגליו ומפלצותיו לכל מקום בעולם.העלפים כיבדו אותם ואות.הוא ניצל את העלפים עד תום ואז הוא הפך את עורו.הוא השתמש בפגיון והתחיל במלחמתו.הוא כעס על העלפים מאוד ובזעמו הכחיד כמעט את כולם."
חלק
פלואי נשם עמוקות והמשיך,"אבל עדיין היה כוח רב בעולם.גוראק נדחף אל הצד."ואז באה המלחמה האחרונה.עמים רבים פנו כנגדו, ומצאו אותו באלפרין,שם היה קרב גדול.ואז הגיע רוק,ראש הענקים,ובעט בידו של גוראק ובפגיון שהיא מחזיקה,אתו שלח גוראק כשפים לכל עבר,ממית את כל האויבים שמסביבו.הוא נוצח ע"י דבר פשוט כל כך.הוא חשב על כל הכשפים האפשריים,אך לא חשב שהפגיון ייפול מידו.הוא הרג את הענק בחרבו הגדולה,ורץ לפגיון,אך בדרכו עמד ראש בני האדם,גוגר הגדול.גוראק שלח את חרבו והותיר חתך גדול על כך ידו של גוגר.לידם עמד יודלסארפריי המכשף הגדול,והוא שילח כישוף נגד גוראק שנותר ללא מגן ופצע אותו אנושות.גוראק עלה לשמיים בצרחת כאב וברח מחרבו המשתלחת של גוגר.גוגר הביט בכעס אל גוראק הבורח, אך מייד הבזיק רעיון במוחו.הוא פנה אל הפגיון והטיל עליו לחש נוסף שכל אדם טהור לב לגמרי יוכל להשתמש בפגיון כדי להרוג את גוראק ונתיניו. יודלסארפריי פנה מאחוריו והטיל לחש נוסף-זה שכל איש טהור לב שייוולד בעולם ישא על כף ידו צלקת של החתך של גוגר,כדי שכך ידעו שהם היחידים שיכולים לפגוע בגוראק וישתמשו בכך נגדו. בני האדם לקחו את הפגיון ויצאו מאלפרין,אך קבוצה אחרונה של טרולים לבנים עמדה בדרכם.הם טבחו בהם והפגיון נותר בין הגופות.עד לפני כמה שבועות" "כמה שבועות?" אמר הגמד "מה קרה?" "דילהיל,הוציא נא את הפגיון שאתו הרגת את השר ללא שם" דילהיל הביט בו: "אתה מתכוון ש..."הוא הוציא את הפגיון מבין גלימותיו ביד שמאל,שם נשאר מאז אותו יום גורלי כשמת אביו.והוא פתח את יד ימין,על כף ידו הייתה צלקת לבנה,ארוכה."חשבתי שזה תורשתי". "האם לאביך או לאמך היה את הסימן הזה?" "במחשבה שנייה,לא". "את הפגיון,בבקשה". פלואי לקח את הפגיון מידו של דילהיל וחזר אל מרכז האולם.הוא שפשף קלות את הניצב ושכבת אבק התאספה על אצבעו.החלק שהוא שפשף נתגלתה להם אבן חן קטנה,אדומה,אור זהוב יצא ממנה אל כל האולם,ולפני היושבים בו נתגלו לחלקיק השנייה שני עצים כבירים,זהובים ובוהקים.
פלואי נשם עמוקות והמשיך,"אבל עדיין היה כוח רב בעולם.גוראק נדחף אל הצד."ואז באה המלחמה האחרונה.עמים רבים פנו כנגדו, ומצאו אותו באלפרין,שם היה קרב גדול.ואז הגיע רוק,ראש הענקים,ובעט בידו של גוראק ובפגיון שהיא מחזיקה,אתו שלח גוראק כשפים לכל עבר,ממית את כל האויבים שמסביבו.הוא נוצח ע"י דבר פשוט כל כך.הוא חשב על כל הכשפים האפשריים,אך לא חשב שהפגיון ייפול מידו.הוא הרג את הענק בחרבו הגדולה,ורץ לפגיון,אך בדרכו עמד ראש בני האדם,גוגר הגדול.גוראק שלח את חרבו והותיר חתך גדול על כך ידו של גוגר.לידם עמד יודלסארפריי המכשף הגדול,והוא שילח כישוף נגד גוראק שנותר ללא מגן ופצע אותו אנושות.גוראק עלה לשמיים בצרחת כאב וברח מחרבו המשתלחת של גוגר.גוגר הביט בכעס אל גוראק הבורח, אך מייד הבזיק רעיון במוחו.הוא פנה אל הפגיון והטיל עליו לחש נוסף שכל אדם טהור לב לגמרי יוכל להשתמש בפגיון כדי להרוג את גוראק ונתיניו. יודלסארפריי פנה מאחוריו והטיל לחש נוסף-זה שכל איש טהור לב שייוולד בעולם ישא על כף ידו צלקת של החתך של גוגר,כדי שכך ידעו שהם היחידים שיכולים לפגוע בגוראק וישתמשו בכך נגדו. בני האדם לקחו את הפגיון ויצאו מאלפרין,אך קבוצה אחרונה של טרולים לבנים עמדה בדרכם.הם טבחו בהם והפגיון נותר בין הגופות.עד לפני כמה שבועות" "כמה שבועות?" אמר הגמד "מה קרה?" "דילהיל,הוציא נא את הפגיון שאתו הרגת את השר ללא שם" דילהיל הביט בו: "אתה מתכוון ש..."הוא הוציא את הפגיון מבין גלימותיו ביד שמאל,שם נשאר מאז אותו יום גורלי כשמת אביו.והוא פתח את יד ימין,על כף ידו הייתה צלקת לבנה,ארוכה."חשבתי שזה תורשתי". "האם לאביך או לאמך היה את הסימן הזה?" "במחשבה שנייה,לא". "את הפגיון,בבקשה". פלואי לקח את הפגיון מידו של דילהיל וחזר אל מרכז האולם.הוא שפשף קלות את הניצב ושכבת אבק התאספה על אצבעו.החלק שהוא שפשף נתגלתה להם אבן חן קטנה,אדומה,אור זהוב יצא ממנה אל כל האולם,ולפני היושבים בו נתגלו לחלקיק השנייה שני עצים כבירים,זהובים ובוהקים.
טוב, לדעתי אתה יכול לעצור כאן.
הסיפור אינו פוסט טולקינאי, הוא פשוט העתקה בערבוביה של "שר הטבעות". ידעתי בדיוק מאיפה בספר נלקחה כמעט כל שורה במה שכתבת, ולפיכך גם מה יקרה בשורה הבאה. עם שינויים מינימאליים בשמות האישים והמקומות, פשוט לקחת את כל הקטעים שמצאו חן בעיניך בטולקין ושילבת אותם לסיפור חדש. זו תמיד בעיה, גם אם אתה מעתיק מספר שאף אחד לא שמע עליו - ועם "שר הטבעות" זו בעיה כפולה ומכופלת. לגבי הכתיבה עצמה, מבחינה טכנית: מעט שגיאות כתיב (שיער קהה במקום כהה, למשל), ובסך הכל כתוב לא רע, אם כי מורגשת לחלוטין השפעת "שר הטבעות" בבחירת המילים והמונחים. ובנוגע לסיפור: אתה דוהר הרבה הרבה יותר מדי מהר. השר האפל עוד לא הספיק להתעורר, וכבר הורגים את שר המלחמה שלו. כמו מכונת יריה: אופל, גולגלות, מלחמה, מפסידים, מנצחים, מתים, שלדים... מכיוון שכל הסיפור הוא ערמה אחת גדולה של שיאים, אין לו שום שיא. מהבחינה הזו הוא "שטוח". ועוד משהו - בחרת כמה דימויים לא נאותים, שאינם תואמים את רוח שאר הכתיבה, כמו למשל "עורו נמתח על הגולגולת כאילו נמאס לו ממנה". אם אתה כבר מנסה ללמוד מטולקין, תקרא היטב גם את התיאורים שלו. לסיכום - כל הכבוד על ההשקעה, ונראה שיש לך פוטנציאל לכתיבה טובה, אבל אתה צריך להשתחרר מטולקין דחוף. אולי כדאי שתתחיל בכתיבה של סיפורים קצרים יותר, ותכריח את עצמך בכוח לא לשים בהם שום כוחות אפלים, גובלינים או אפילו חרבות. תכתוב על רובוטים, על ריגול נוסח ג'יימס בונד, סיפור אהבה בארץ ישראל הישנה... מה שאתה רוצה - רק שלא יהיה קשור לטולקין. בכלל.
הסיפור אינו פוסט טולקינאי, הוא פשוט העתקה בערבוביה של "שר הטבעות". ידעתי בדיוק מאיפה בספר נלקחה כמעט כל שורה במה שכתבת, ולפיכך גם מה יקרה בשורה הבאה. עם שינויים מינימאליים בשמות האישים והמקומות, פשוט לקחת את כל הקטעים שמצאו חן בעיניך בטולקין ושילבת אותם לסיפור חדש. זו תמיד בעיה, גם אם אתה מעתיק מספר שאף אחד לא שמע עליו - ועם "שר הטבעות" זו בעיה כפולה ומכופלת. לגבי הכתיבה עצמה, מבחינה טכנית: מעט שגיאות כתיב (שיער קהה במקום כהה, למשל), ובסך הכל כתוב לא רע, אם כי מורגשת לחלוטין השפעת "שר הטבעות" בבחירת המילים והמונחים. ובנוגע לסיפור: אתה דוהר הרבה הרבה יותר מדי מהר. השר האפל עוד לא הספיק להתעורר, וכבר הורגים את שר המלחמה שלו. כמו מכונת יריה: אופל, גולגלות, מלחמה, מפסידים, מנצחים, מתים, שלדים... מכיוון שכל הסיפור הוא ערמה אחת גדולה של שיאים, אין לו שום שיא. מהבחינה הזו הוא "שטוח". ועוד משהו - בחרת כמה דימויים לא נאותים, שאינם תואמים את רוח שאר הכתיבה, כמו למשל "עורו נמתח על הגולגולת כאילו נמאס לו ממנה". אם אתה כבר מנסה ללמוד מטולקין, תקרא היטב גם את התיאורים שלו. לסיכום - כל הכבוד על ההשקעה, ונראה שיש לך פוטנציאל לכתיבה טובה, אבל אתה צריך להשתחרר מטולקין דחוף. אולי כדאי שתתחיל בכתיבה של סיפורים קצרים יותר, ותכריח את עצמך בכוח לא לשים בהם שום כוחות אפלים, גובלינים או אפילו חרבות. תכתוב על רובוטים, על ריגול נוסח ג'יימס בונד, סיפור אהבה בארץ ישראל הישנה... מה שאתה רוצה - רק שלא יהיה קשור לטולקין. בכלל.
תגובה.
אני יודע בקשר לשר הטבעות.תשמע,זאת גרסה התחלתית ואני הולך לשכתב ולנסות. תודה על המחמאות. יש בעיה.אני אוהב לכתוב סיפוריי פנטזיה יום בניימינית,עם חרבות וגובלינים. וד"א אני שונא רובוטים,ספריי ריגול ועל אהבה בארץ ישראל הישנה. אני אמשיךלכתוב על זה,אבל אני אנתק את עצמי מטולקין.אני רק מתחיל,וקראתי שזאת תופעה ידועה שמישהו מחקה את הסופר האהוב עליו. אני אמשיך,ולאט לאט אתנתק מטולקין לגמריי.ממש לגמריי.
אני יודע בקשר לשר הטבעות.תשמע,זאת גרסה התחלתית ואני הולך לשכתב ולנסות. תודה על המחמאות. יש בעיה.אני אוהב לכתוב סיפוריי פנטזיה יום בניימינית,עם חרבות וגובלינים. וד"א אני שונא רובוטים,ספריי ריגול ועל אהבה בארץ ישראל הישנה. אני אמשיךלכתוב על זה,אבל אני אנתק את עצמי מטולקין.אני רק מתחיל,וקראתי שזאת תופעה ידועה שמישהו מחקה את הסופר האהוב עליו. אני אמשיך,ולאט לאט אתנתק מטולקין לגמריי.ממש לגמריי.
כמה מילים
מסכימה עם כל מה שנאמר, רק לא זכור לי גובלינים בשר הטבעות. למה אתה מרים את השפה? שפת הדיבור שלך הרי שונה. אתה לא באמת מכיר או משתמש בסגנון הדיבור הקיים בסיפור. השפה של הסיפור נראת מאולצת. נראה כאילו אתה כופה על עצמך שפה גבוהה "כי ככה זה צריך להיות". למה שלא תכתוב כפי שאתה מדבר? התיאורים, המצבים, העלילה יתנו את הרגשת התקופה. תכתוב טבעי והסיפור יזרום ביתר קלות, וסביר שגם יהיה יותר קריא. רואים שיש לך רעיון, רואים שיש לך דחף לכתוב ורצון. עכשיו העיקר לכתוב הרבה, ולנשום. אל תמהר. אם אתה כותב סיפורים ארוכים תן לדמויות לצמוח, להתפתח. חייבת לשאול. גובלינים זה כמו גשם? כמו חול? תפאורה שזורקים על מישהו רק כדי לקדם את העלילה? אין להם תפקיד מעבר לזה?
מסכימה עם כל מה שנאמר, רק לא זכור לי גובלינים בשר הטבעות.
למה אתה מרים את השפה? שפת הדיבור שלך הרי שונה. אתה לא באמת מכיר או משתמש בסגנון הדיבור הקיים בסיפור. השפה של הסיפור נראת מאולצת. נראה כאילו אתה כופה על עצמך שפה גבוהה "כי ככה זה צריך להיות". למה שלא תכתוב כפי שאתה מדבר? התיאורים, המצבים, העלילה יתנו את הרגשת התקופה. תכתוב טבעי והסיפור יזרום ביתר קלות, וסביר שגם יהיה יותר קריא. רואים שיש לך רעיון, רואים שיש לך דחף לכתוב ורצון. עכשיו העיקר לכתוב הרבה, ולנשום. אל תמהר. אם אתה כותב סיפורים ארוכים תן לדמויות לצמוח, להתפתח. חייבת לשאול. גובלינים זה כמו גשם? כמו חול? תפאורה שזורקים על מישהו רק כדי לקדם את העלילה? אין להם תפקיד מעבר לזה?Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.