סיפור שזקוק לביקורות בונות.

[GurThaur]

אבל אני אוהב את שפת הדיבור הזאת.

בלעדיה התיאורים נראים כמו של ילד בין 4.ולא,אין להם תפקיד כלשהו..

 

[Yuli Gama]

אתה לא רואה בזה בעיה מסוימת ?

בכך שבלי שפה בעצם לא נישאר כמעט כלום? תראה, מורגש שאתה לא שולט בשפה המוגבההת. יותר מזה, רוב הקוראים שלך לא שולטים בה. לאהוב שפה יפה זה דבר טוב, אבל אולי כדי שתנסה לכתוב בספה שבה זה יראה טבעי יותר? בסיפור חשוב שלבל דבר יהיה משמעות. לכל פרט, תיאור, אפילו מילה צריכה להיות הצדקה. אם אתה כותב בשביל אצמך זה דבר אחד, אבל כאשר אתה כותב בשביל קהל החשיבות של משמעות בכתיבה היא הרבה יותר גבוהה. למה שקורא יקרא דברים שנכתבו בלי מטרה מסוימת? אמרת שאתה אוהב את סגנונו של טולקין, תקרא אותו שוב. לכל דמות שלו , (אפילו לאורקים) יש תפקיד ומשמעות.

 

[GurThaur]

ישלהם תפקיד.

הם רוב הצבא של שר המתים..

 

[Yuli Gama]

אוקי, בוא ננסה אחרת

כרגע יש להם תפקיד בערך כמו לאבן בפרסה של סוס. לגרום לסוס לצלוע כדי שהגיבור יעצור בדרך. הם תפאורה, קישוט, חלק מהנוף. למה שלא תנסה לכתוב את הסיפור הזה מנקודת מבט של הגובלין? מה הוא\הם חושבים על זה? (אפילו טולקין עשה את זה

)

 

[GurThaur]

אהם אהם.

לגובלינים אין מה לחשוב.הוא שלח אותם ואני לא כל כך רואה איך או למה להראות מה הם חושבים.את רוצה שאני אעשה תקריב של שיחת חולין בין הגובלינים מחוץ לשער?

"איכסה,המלחמה זאת נמאסה עליי" "וואלה גובלין שלי,גם עליי" "תה בא לאכול בשר אדם כשניגמור עם זה??" "בכיף,חבר שלי".

 

[ToryMaster]

אתה לא מבין

הנקודה, היא לא להפוך אותך לרובוטים או משהו, אלא להראות שהם יצורים חיים ונושמים, להראות, לא להגיד אנשים כאן מנסים לתת לך ביקורת בונה, אבל אתה פשוט מתעלם מזה... מה הקטע?

 

[GurThaur]

סלח נא לי על הבנתי החלושה.

אך אני מתחיל בכתיבה,ואני לא יודע איך בדיוק להראות שהם חיים. אני לא מתעלם,אני מנסה להבין. תעזור לי?

 

[ToryMaster]

דבר ראשון

אני בת, מה שהיית מבין אם היית קורא הכל אני אל חושבת שאפשר להסביר איך להראות, אבל אתה, במכור לטולקין, יכול לעבור על התיאורים שלו, ולהבין מה הוא עשה כדי להראות. אתה לא צריך לכתוב כדי שאנשים אחרים יאהבו, אתה צריך לכתוב בשביל עצמך, משפט חוכמה מפי טולקין

 

[GurThaur]

זה מה שאני מנסה לעשות.

אבל זה תמיד יוצא בסוף סטייל טולקין.

 

[GurThaur]

חלק

לפניהם נגלה שטח ענק שבו שכבו אלפי שלדים, ונשקים שבורים היו מפוזרים.האוויר היה קפוא,קשה היה לחשוב שכלפני רגע היו בחוץ,שם היה חם ולח.הם נשמו את האוויר הקר שחדר לגופם והעביר בהם חלחלה. היה קשה לראות למרחק, מכיוון שערפל סמיך היה שרוי במקום.שלוליות מים קפואות היו פזורות פה ושם, והדשא הירוק והבוהק נגד לגמרי את המקום הקפוא, והשווה לו חזות מאיימת עוד יותר.נדמה שההרים השחורים צמחו מסביב לשדה הקרב הזה בעיגול.המקום היה דומם,כאילו קפא בפתאומיות. "צריך לצאת מפה,וכמה שיותר מהר" אמר גראיל הוא התחיל לדהור שמאלה,קרוב ללוח הסלע שבו נקבעה הדלת,ואחריו דילהיל,עיניו צופות מסביב,מחפש זכר לגופת אחיו.לאחר כעשר דקות רכיבה קצרות,צנף סוסו החום של גראיל. "מה זה?" צעק גראיל באימה. מתוך הצללים בקע עוף גדול,שחור וממית אימה,כנפיו נפתחו באיטיות,נוצותיו מזדקרות לכל עבר.על גבו רכב יצור גדול בעל ראש לטאה,וצורת ראשו כשל סוס,ולראשו קסדה עגולה מפלדה שאליה מחובר שריון קשקשים גס שנפל על צווארו של היצור,ושאר גופו היה מוסתר בבדים שחורים.כי היה זה ראש נתיניו של שר המתים,השר ללא-שם. ריח פיגולים נדף ממנו,כאילו ממיס את הקור שהיה במקום.הציפור פתחה את מקורה הגדול,וחשפה שורה של שיניים קטנות ומחודדות. "קודם שלחת לכאן את בנך,ועכשיו אתה בא לכן עם האספסוף שלך,גראיל,בן פאגורין". "צא מדרכי,נבלה!" צעק גראיל באומץ "פנה את דרכי!" הוא שלף את חרבו הארוכה ואת מגנו שעליו צויר סמל אין,יד אוחזת בכדור בדולח.הוא התקדם מעט,ורגלו שקעה בשלולית מים קפואים,הוא חש צמרמורת קלה כשהמים חדרו אל תוך מגף העור שלו. "באת לכאן להתקיף אותי,שוטה,או שמה רוצה אתה לפנות לחברייך ברין? אם כן,חזור חזרה ולך מסביב להרים,אולי תצליח להרוג גובלין או שניים, ולקבור את גוויות חבריך". הוא פרץ בצחוק גדול,כאומר להרוג אותם בצחוקו. גראיל רעד מזעם,ואמר בלי להיות בטוח בדבריו: "לא תהרוג את כולנו! לא תוכל!" "אני? לא, לא אני.יש לי פה מספיק חיילים לשלוח את כולכם למותכם" ובאומרו זאת, קמו עשרה מהשלדים העבשים ונעמדו לפניו,אוחזים בנשקיהם המאובקים ונראים שמחים למדיי להילחם שוב,אחריי אלפי שנות שינה. גראיל חש קור פושט בקרבו והוא הסתכל באיימה על השלדים.דילהיל, מצדו, ירד מן הסוס והתכונן להילחם בשלדים המכוערים. "פנה אחור,כפי שלבכורך לא הייתה מספיק תבונה בקדקודו לעשות" הוא הביט בגראיל בהתגרות. אך גראיל זעם,והוא קפץ מסוסו והסתער על השר,ניפץ את גולגולתו של השלד הקרוב אליו לאלפי חתיכות, וקפץ אל השר בחרב שלופה. השר לא ניבהל, והרים את ידו במהירות.הכפפה השחורה נפתחה ואבק ניגר ממנה. גראיל נפל אחור,בצריחה.עורו נמתח על הגולגולת כאילו נמאס לו ממנה,בשרו נעלם ועצמותיו בלטו יותר ויותר.עורו נעלם וקורי עכביש הופיעו מן הריק על גופו, שהתמלא בעפר.קסדתו נפלה לאחור, ואט אט, היה ניתן לראות את הגלימה מבצבצת בין עצמותיו. גראיל הדגול, מלך אין, נעשה לשלד מצומק בין רבים אחרים, בשדה קרב שומם, רחוק מביתו בהרים. דילהיל זעק והוא רץ אל אביו,מתיז מים לכל עבר,אחז בפגיון שהפיל השלד שאותו אביו ריסק,והסתער אל מול השר ללא שם. "גם בשרך יאכל עכשיו,אם בחרת במוות".לחש השר כמתענג על צלי חזיר בפונדק טוב,ולא בשדה קרב קפוא. דילהיל,לא ענה,אך צפה בו במבט מלא הבעה בעיני התכולות,והשר נרתע,מלא זעם ופחד עמום,והחליט להמשיך להקניט את קורבנו,כעכבישה המשתעשעת בזבוב שנלכד ברשתה. "לא ידעתי שבני התמותה טיפשים כל כך" הוא לגלג בשמחה והרים את ידו בשנית" אם כך,הסתיימה יורשת אי-אאההה" דילהיל כרת את היד,ותקע את הפגיון החלוד בגלימות השחורות. "הפגיון!" הוא פער את פיו באימה "הפיגי-"השר צרח צריחת אימים שפילחה את האוויר ולא נשמעו עוד רבות כמוה,ולאחר מכן רפרפו הגלימות לכל עבר,כמועפים על ידי רוח בלתי מורגשת,ואז נפל,והתפורר לאבק על קשקשיו המאובקים ועורו הדוחה,שהתעופף והתפזרה ברוח המאוסה של אלפרין. העורב הגדול,שנשאר ללא מפקד,צרח והניף את כנפיו,ורץ לתוך תוכה של אלפרין,ומאז לא נודעו עקבותיו. השלדים התרסקו ארצה,לתוך השלוליות,גורמים לכתמי אפר לצוף על פני המים.והמגור והפחד הסתלקו מן המקום. דילהיל התעורר,והרגיש רפוי לגמרי.הוא פקח את עיניו והא גילה שהוא בין שריו,שהשקו אותו במים צוננים בבקבוק בדולח קטן.הוא קם באיטיות: "מה קרה?". "אתה הרגת את שר האופל מלכי,רק בפגיון עלוב ובהרבה אומץ". "מלכי? אבל-"הוא רץ אל אביו שהיה רק כעט אך ורק שלד מצומק,הוא ניסה להרימו,אך השלד נשבר והתפורר. דילהיל פרץ בבכי וירד על ברכיו על האדמה הקפואה לפני אביו.הוא הרגיש פתאום חמימות פושטת בקרביו,והנה הרים עיניו ושם לב שהערפל התמוגג מעט וקרן שמש חדרה והאירה אותו ואת אנשיו. "כשסילקתי אותו,סילקתי מעט מן המגור במקום הזה" אמר חצי לעצמו חצי לאנשיו ואז פניו נבהלו,כזוכר מטלה שניטלה אליו לעשותה,והוא זעק: "רין!". הוא אסף במהירות את בגדי אביו המרופטים,ואת חרבו וקסדתו,ואת הכתר העניק לראש שריו:" יהיה זמן לטקסים והמלכות". כששם את שברי אביו על אבן שטופת אור שמש,פנה להסתכל פעם אחרונה על שארי השר הלא שם,שואל את עצמו כיצד חיסל אותו ללא קושי, מבין הגלימות בצבץ דבר קטן, הפגיון של השלד שאתו שיפד את השר. הוא היה חלוד, ומאובק, אבל לדילהיל לא היה זמן לפתור תעלומות.הוא הרים את הפגיון ופנה לזורקו הלאה משם,אך הוא התחרט: "למזכרת" הוא מלמל,תקע את הפגיון בין דבריו ועלה על סוסו. "דהרו!" הם המשיכו לדהור,אך הפעם בהתלהבות.המקום המשיך להיות קפוא ומאיים, אך האימה פגה מל האנשים, כי הנה ראו את מלכם ואדונם ממית את השר ללא שם. והנה התחיל דילהיל לשיר, דמעות זולגות באיטיות על פני היפות,ואנשיו איתו: " מאינבורג יצאתי בנפש רמה חרב חדה ומגן נושא אני אל הקרב אני עט חיוך מר על פני אל הקרב אל הקרב" לאחר כשעת רכיבה נראה אור קלוש בצד השני של השדה,ודילהיל זעק בשמחה. "ימינה!" הוא צעק, ודהר החוצה, זורק מבט מהיר על הגבעות הירוקות לפניו ועל השמיים הכחולות. "לחשוב ששם,היו עננים שחורים". הוא חשב והביט באנשיו מאחור,שגם הם הביטו בתמיהה לשמיים. הוא דהר אל מעלה גבעה גדולה,ונופים אדירים נגלו לפניו,בשלל צבעים,ואגמים ונחלים ויערות והרים ודשא, שמש נופלת עליהם ומייפה אותם עוד יותר."עצרו!" הוא צעק בקול. הוא ניסה להימנע מלצפות בנוף המושך ותר את האופק בחיפוש אחר משהו. הוא גילה נקודה שחורה קטנה, מעגל וצריח עולה ממנו, ועשן רב עולה לשמיים. "רין ועיר המלכים" הוא אמר" שם תקפו את רין, לדברי השליח" "אכן" ענה מישהו לצדו "וכיצד לכם למהר, הם גוועים". "מי?" דילהיל סובב את ראשו.לצידו ניצב איש מזוקן,עטוף בגלימה חומה,הילה זוהרת בוהקת ממנו עיניו כחולות וממוקדות בעיר המלכים, רכוב על זאב גדול ואפור. היה זה פלואי, אדון הזאבים.