סיפור שכתבתי
הוא הלך באיטיות, הוא נשען על המקל שלו, מקל עשוי מתכת, מתכת שנחצבה ממרגלות ער ברולין, מקום משכנן של הטרולים. הוא המשיך ללכת באותה הדרך במשך שלוש שעות, הוא לא ידע בוודאות לאן היא מובילה או האם היא בטוחה למעבר אבל הוא ידע שחלומו לא שיקר לו, הוא ידע שבמשך שבעה ימים בכל לילה הוא ראה את אותה הדרך, את אותם העצים, את אותה האדמה ואפילו את אותם העורבים שעומדים על העצים, וכמו נשרים מחכים לטרפם שיפול על הרצפה ללא רוח חיים ואז יתחילו החגיגות בשבילהם, אבל מורגן הזקן לא התכוון לתת לעורבים המקוללים האלה או לאף אחד אחר את הסיפוק של חיסולו, הוא עבר מספיק בחייו, מלחמות, מחלות, אסונות טבע למיניהם, ועכשיו הוא היה בטוח, הוא היה בטוח שאחרי כל זה הדבר היחיד שיצליח להעביר אותו לעולם הבא הוא לא אחר מהוא עצמו, כשהוא ירגיש שזהו! נמאס! הדרך הסתיימה בשבילי, רק אז הוא ימשיך הלאה ויעזוב את העולם המקולל הזה, עולם שמעולם לא היה הוגן אליו או אל משפחתו, אותו עולם שהצמיח כל כך הרבה אסונות ולקח כל כך הבה חיים כאילו הם היו נמלים שהאלים ראו בהם מטרד ולכן החליטו לדרוך עליהם לשם שעשוע. מורגן לא ידע בדיוק כמה זמן הוא הלך, הוא רק יכל להרגיש את רגליו הזקנות כשהם מתחילות לכאוב יותר ויותר עם כל צעד שהוא לוקח, הוא בקושי יכל לראות את מה שנמצא לפניו, הערפל היה סמיך ולכן טווח הראיה כמעט ולא היה קיים. לפתע הוא שמע רעשים, הוא ישר עמד במקומו והחזיק את המקל שלו כאילו מוכן להתקיף כל אחד שירצה לפגעו, אבל אחרי דקה קצרה הוא הבין שהקל החשוד הוא בעצם כמה קולות, קולות צחוק, הוא החליט להתקדם לכיוון הקולות בעודו מחזיק את המקל, עדיין דרוך להתמודד עם כל מה שיבוא, אבל אחרי כמה צעדים בודדים הוא הבחין באור, עוד כמה צעדים והוא הבחין בבית, כמה צעדים אחר כך הוא הבחין בפונדק, על השלט היה כתוב "פונדק צומת הזאב" השם נראה הגיוני לחלוטין למורגן מפני שבזמן הליכתו הארוכה הוא יכל לשמוע באופן קבוע את יללות הזאבים, למרות שמעולם הם לא התקרבו מספיק בשבילו לראות אותם, "הם יודעים כנראה את התוצאות של התמודדות חזיתית איתי" אמר לעצבו מורגן בחיוך מרושע. הוא נכנס אל הפונדק, באופן מידי הוא הרגיש את החום הנעים שהיה שם ואת ריח האלכוהול שבא מכל פינה, היה נראה כאילו אף אחד לא שם לב לאדם הזקן שכרגע נכנס לפונדק, כולם היו עסוקים בשתייה ודיבורים ומורגן ממש לא היה בראש מעיינם, מורגן הבחין בדלפק בקצה הקומה והחל פוסע לשם, בדרך הוא שמע שוב את גלי הצחוק שיצאו מפיותיהם של קבוצה של שיכורים בקצה החדר "אוי קורן, אתה פשוט הורג אותי, ספר לנו עוד, עוד..." כשמורגן הגיע לדלפק הוא צלצל בפעמון ותוך שניה הופיע שם אדם קטן בערך בגובה מטר שרק ראשו בצבץ מעל הדלפק, "שלום לאדוני, שמי מר פוק, אני בעל הפונדק , איך אוכל לעזור לך בלילה אפל זה?" "אכן אפל הלילה, ומבסר רעות, אבל אין זה לעניין". הייתי מעוניין לשכור חדר ללילה, לא משהו מפוער מדי, רק חדר שיאפשר לי לצבור כוחות ולתת לרגליי העייפות קצת מנוכה לפני שאני אמשיך במסעי" האדם הקטן אחרי הדלפק נראה מתאפק לא לשאול את מורגן על מסעו אבל לבסוף ויתר עך הרעיון והחליט לשמור את שאלותיו לאורחים אחרים שנראים פחות מאיימים ויותר מוכנים לנהל שיחה הוא נתן לו את המפתח לחדר 14, החדר שכן בקומה השלישית של הפונדק, מה שהיה מוזר מאוד בעיני מורגן, מפני שהוא יכל להישבע שישנם רק שתי קומות בבניין הזה. כשהוא הגיע לחדר הוא ישר נפל על המיטה, ממש לא הזיז לו שהקירות מתקלפים וחרקים רצים להם בכל פינה כאילו זוממים מזימות, כל מה שהיה חשוב לו באותו הרגע היה התנומה הארוכה שלפניו, תנומה שבסופה הוא יקום, אדם חדש שמוכן להמשיך במסעו (יהיה מה שיהיה). תוך מספר דקות מורגן נרדם ושוב הוא מצא את עצבו באותו השביל שבו הוא הלך כבר מספר ימים, שוב הוא ראה את העצים, העורבים ושוב נראה היה שמדובר על דרך ללא סוף, אך לפתע הוא שמע קולות, את אותם קולות הצחוק בפונדק, הוא נכנס לפונדק וישר עלה לחדרו, אפילו לא לקח מפתח מבעל הפונדק , אך לפתע הוא הבחין שקולות הצחוק נאלמו והמקום השתתק, לפני שמורגן יכול היה להבין את הסיבה לשקט הפתאומי התחילו גלי צרחות מחרידות, מורגן ניסה להבין מה הם אומרים אבל כל מה שהוא שמע היה חלקי מילים כמו "בבקשה לא...""אני לא רוצה למות..!!" מפלצות שכמותכם... לא עשינו לכם כלום!" מורגן הבין שמשהו נורא קורה למטה והחליט לעזור אך כשהוא ניסה לפתוח את הדלק הוא גילה שהיא נעולה, הוא ניסה לפתוח אותה בחוזקה אך ללא הצלחה, הוא החל צועק, "תפתחו לי, תפתחו!" אך לפתע הוא התעורר מחלומו, זיעה נוטפת ממצחו, זה היה חלום הוא אמר לעצמו, רק חלום. כשהוא הסתכל מהחלון הוא ראה שהיום כבר הגיע ושהערפל נעלם וממנו נשארו רק שרידים שכנראה ייעלמו במהלך היום. הוא אסף את חפציו, עדיין מזועזע מהסיוט שתקף אותו. הוא ירד במדרגות וכשהוא הגיע לקומה התחתונה הוא הפיל את ציודו ומקלו בבת אחת ונשאר שם מתבונן פעור פה והמום כפי שלא היה כבר זמן רב, לפניו היו עשרות מהאנשים שרק אתמול צחקו ושתו כשהוא נכנס, אבל עכשיו הם היו מתים, דם היה בכל מקום, עברי גוף היו בכל פינה, על השולחנות, הכיסאות, הרצפה ואפילו בתוך המנורה. מורגן ההמום רצה לחפש מישהו שעדיין בחיים, מישהו שיכול להסביר לו מה קרה ומי אחראי למעשה, אבל לא נראה כאילו ישנו מישהו שעדיין בין החיים ויכול להעיר אור על הפרשה. הוא הסתכל הצידה , אל הדלפק ושם הוא ראה אל ראשו של בעל הפונדק הקטן מבצבץ מעל הדלפק, "אוי, הנה מישהו שבין החיים" חשב לעצמו מורגן ומיהר אל האיש הקטן, אך כשהוא התקרב הוא הבין שלא מדובר פה על האדם הקטן שראשו בקושי הגיע מעל הדלפק, אלא על ראשו של האדם בלבד שהוצב על מקל וגופו היה זרוק בצד נוטף דם. אני עובד על המשך...
הוא הלך באיטיות, הוא נשען על המקל שלו, מקל עשוי מתכת, מתכת שנחצבה ממרגלות ער ברולין, מקום משכנן של הטרולים. הוא המשיך ללכת באותה הדרך במשך שלוש שעות, הוא לא ידע בוודאות לאן היא מובילה או האם היא בטוחה למעבר אבל הוא ידע שחלומו לא שיקר לו, הוא ידע שבמשך שבעה ימים בכל לילה הוא ראה את אותה הדרך, את אותם העצים, את אותה האדמה ואפילו את אותם העורבים שעומדים על העצים, וכמו נשרים מחכים לטרפם שיפול על הרצפה ללא רוח חיים ואז יתחילו החגיגות בשבילהם, אבל מורגן הזקן לא התכוון לתת לעורבים המקוללים האלה או לאף אחד אחר את הסיפוק של חיסולו, הוא עבר מספיק בחייו, מלחמות, מחלות, אסונות טבע למיניהם, ועכשיו הוא היה בטוח, הוא היה בטוח שאחרי כל זה הדבר היחיד שיצליח להעביר אותו לעולם הבא הוא לא אחר מהוא עצמו, כשהוא ירגיש שזהו! נמאס! הדרך הסתיימה בשבילי, רק אז הוא ימשיך הלאה ויעזוב את העולם המקולל הזה, עולם שמעולם לא היה הוגן אליו או אל משפחתו, אותו עולם שהצמיח כל כך הרבה אסונות ולקח כל כך הבה חיים כאילו הם היו נמלים שהאלים ראו בהם מטרד ולכן החליטו לדרוך עליהם לשם שעשוע. מורגן לא ידע בדיוק כמה זמן הוא הלך, הוא רק יכל להרגיש את רגליו הזקנות כשהם מתחילות לכאוב יותר ויותר עם כל צעד שהוא לוקח, הוא בקושי יכל לראות את מה שנמצא לפניו, הערפל היה סמיך ולכן טווח הראיה כמעט ולא היה קיים. לפתע הוא שמע רעשים, הוא ישר עמד במקומו והחזיק את המקל שלו כאילו מוכן להתקיף כל אחד שירצה לפגעו, אבל אחרי דקה קצרה הוא הבין שהקל החשוד הוא בעצם כמה קולות, קולות צחוק, הוא החליט להתקדם לכיוון הקולות בעודו מחזיק את המקל, עדיין דרוך להתמודד עם כל מה שיבוא, אבל אחרי כמה צעדים בודדים הוא הבחין באור, עוד כמה צעדים והוא הבחין בבית, כמה צעדים אחר כך הוא הבחין בפונדק, על השלט היה כתוב "פונדק צומת הזאב" השם נראה הגיוני לחלוטין למורגן מפני שבזמן הליכתו הארוכה הוא יכל לשמוע באופן קבוע את יללות הזאבים, למרות שמעולם הם לא התקרבו מספיק בשבילו לראות אותם, "הם יודעים כנראה את התוצאות של התמודדות חזיתית איתי" אמר לעצבו מורגן בחיוך מרושע. הוא נכנס אל הפונדק, באופן מידי הוא הרגיש את החום הנעים שהיה שם ואת ריח האלכוהול שבא מכל פינה, היה נראה כאילו אף אחד לא שם לב לאדם הזקן שכרגע נכנס לפונדק, כולם היו עסוקים בשתייה ודיבורים ומורגן ממש לא היה בראש מעיינם, מורגן הבחין בדלפק בקצה הקומה והחל פוסע לשם, בדרך הוא שמע שוב את גלי הצחוק שיצאו מפיותיהם של קבוצה של שיכורים בקצה החדר "אוי קורן, אתה פשוט הורג אותי, ספר לנו עוד, עוד..." כשמורגן הגיע לדלפק הוא צלצל בפעמון ותוך שניה הופיע שם אדם קטן בערך בגובה מטר שרק ראשו בצבץ מעל הדלפק, "שלום לאדוני, שמי מר פוק, אני בעל הפונדק , איך אוכל לעזור לך בלילה אפל זה?" "אכן אפל הלילה, ומבסר רעות, אבל אין זה לעניין". הייתי מעוניין לשכור חדר ללילה, לא משהו מפוער מדי, רק חדר שיאפשר לי לצבור כוחות ולתת לרגליי העייפות קצת מנוכה לפני שאני אמשיך במסעי" האדם הקטן אחרי הדלפק נראה מתאפק לא לשאול את מורגן על מסעו אבל לבסוף ויתר עך הרעיון והחליט לשמור את שאלותיו לאורחים אחרים שנראים פחות מאיימים ויותר מוכנים לנהל שיחה הוא נתן לו את המפתח לחדר 14, החדר שכן בקומה השלישית של הפונדק, מה שהיה מוזר מאוד בעיני מורגן, מפני שהוא יכל להישבע שישנם רק שתי קומות בבניין הזה. כשהוא הגיע לחדר הוא ישר נפל על המיטה, ממש לא הזיז לו שהקירות מתקלפים וחרקים רצים להם בכל פינה כאילו זוממים מזימות, כל מה שהיה חשוב לו באותו הרגע היה התנומה הארוכה שלפניו, תנומה שבסופה הוא יקום, אדם חדש שמוכן להמשיך במסעו (יהיה מה שיהיה). תוך מספר דקות מורגן נרדם ושוב הוא מצא את עצבו באותו השביל שבו הוא הלך כבר מספר ימים, שוב הוא ראה את העצים, העורבים ושוב נראה היה שמדובר על דרך ללא סוף, אך לפתע הוא שמע קולות, את אותם קולות הצחוק בפונדק, הוא נכנס לפונדק וישר עלה לחדרו, אפילו לא לקח מפתח מבעל הפונדק , אך לפתע הוא הבחין שקולות הצחוק נאלמו והמקום השתתק, לפני שמורגן יכול היה להבין את הסיבה לשקט הפתאומי התחילו גלי צרחות מחרידות, מורגן ניסה להבין מה הם אומרים אבל כל מה שהוא שמע היה חלקי מילים כמו "בבקשה לא...""אני לא רוצה למות..!!" מפלצות שכמותכם... לא עשינו לכם כלום!" מורגן הבין שמשהו נורא קורה למטה והחליט לעזור אך כשהוא ניסה לפתוח את הדלק הוא גילה שהיא נעולה, הוא ניסה לפתוח אותה בחוזקה אך ללא הצלחה, הוא החל צועק, "תפתחו לי, תפתחו!" אך לפתע הוא התעורר מחלומו, זיעה נוטפת ממצחו, זה היה חלום הוא אמר לעצמו, רק חלום. כשהוא הסתכל מהחלון הוא ראה שהיום כבר הגיע ושהערפל נעלם וממנו נשארו רק שרידים שכנראה ייעלמו במהלך היום. הוא אסף את חפציו, עדיין מזועזע מהסיוט שתקף אותו. הוא ירד במדרגות וכשהוא הגיע לקומה התחתונה הוא הפיל את ציודו ומקלו בבת אחת ונשאר שם מתבונן פעור פה והמום כפי שלא היה כבר זמן רב, לפניו היו עשרות מהאנשים שרק אתמול צחקו ושתו כשהוא נכנס, אבל עכשיו הם היו מתים, דם היה בכל מקום, עברי גוף היו בכל פינה, על השולחנות, הכיסאות, הרצפה ואפילו בתוך המנורה. מורגן ההמום רצה לחפש מישהו שעדיין בחיים, מישהו שיכול להסביר לו מה קרה ומי אחראי למעשה, אבל לא נראה כאילו ישנו מישהו שעדיין בין החיים ויכול להעיר אור על הפרשה. הוא הסתכל הצידה , אל הדלפק ושם הוא ראה אל ראשו של בעל הפונדק הקטן מבצבץ מעל הדלפק, "אוי, הנה מישהו שבין החיים" חשב לעצמו מורגן ומיהר אל האיש הקטן, אך כשהוא התקרב הוא הבין שלא מדובר פה על האדם הקטן שראשו בקושי הגיע מעל הדלפק, אלא על ראשו של האדם בלבד שהוצב על מקל וגופו היה זרוק בצד נוטף דם. אני עובד על המשך...
